"אם היתה עסקה בתחילת הלחימה אופיר היה בחיים"

אופיר חגג את יום הולדתו ה-27 בפסטיבל הנובה. בשעות האימה של ה7.10- הראה אופיר את גדולתו האמיתית, כשתחת אש ורקטות, בזמן שהפחד שיתק את הסובבים, הוא פעל להציל את חבריו, דאג שיעלו על רכבי ההצלה, גם במחיר חייו. זהו אומץ לב שאין לו שיעור, גבורה שנולדת מתוך אהבת האדם. אופיר נקלע לטרמפ שממנו נחטף לעזה, פצוע. הוא נרצח בשבי וגופתו שנתגלתה ליד "ביה"ח" שיפא הושבה במבצע צבאי נועז לאחר 55 ימי מלחמה.

קמנו הבוקר לבוקר של תקווה, לבשורות שלהן ציפינו יותר משנתיים. החטופים החיים חוזרים לשיקום ולחיבוק ענק מהמשפחה ומהמדינה. החטופים החללים חוזרים הביתה לקבורה ראויה ומכובדת בארץ ישראל. הבוקר מסמן את סוף המלחמה והחזרת חיילי צה"ל הביתה. כמה חיכינו והתפללנו לרגע הזה.

היום הזה מלווה אותי ואותנו, כמשפחה שכולה, בהמון רגשות: שמחה עצומה, התרגשות עד כאב בטן, לצד עצב והמון כעס. אם העסקה היתה נחתמת אז, עוד בתחילת הלחימה, אופיר שלנו היה חוזר על רגליו כשדגל ישראל עוטף את גופו ולא את ארונו. תחושת העצב הזאת לא מרפה כבר שנתיים, ובימים הקרובים היא תגיע לממדים אחרים וגבוהים. אנחנו כל כך רוצים לשמוח שמחה אמיתית לרגל הבשורות הבוקר, לחייך חיוך ענק מהלב אך לצערנו לא מצליחים. החיים שלנו נעצרו לפני שנתיים ולעולם לא נחזור להיות מי שהיינו. היינו משפחה שחיה בצניעות ובשמחה. וברגע חיינו התהפכו. אופיר נקבר, וכשנה לאחר תחילת הלחימה, חמאס, בלוחמה פסיכולוגית מתועבת, הפיץ תמונות קשות וכואבות של גופתו של אופיר, כאומר: "יש עוד חטוף שמת בגלל הפגזות צה"ל", כדי להעצים את ההתעללות בנו, להראות לנו כמה האויב שלנו הוא אכזר.

ועם זאת, ולצד העצב, יש גם את תחושת התרגשות כי בכל זאת הפכנו, משפחות החטופים, למשפחה אחת, ואנחנו שמחים שהימים הקשים יהיו מאחוריהן של המשפחות שיקבלו את יקיריהם בחיים, וגם מאחורינו. השמחה הזאת לא תהיה שלמה עד שנראה את כולם בבית.

אחרי שכל ה-48 יחזרו, נוכל אולי לחזור קצת לנשום, לעכל מה עברנו ועוד נעבור, להתאבל על אופיר כמו שמגיע לו ואולי להתחיל תהליך שיקום. במידת מה אפשר לומר כי "התמזל מזלנו" וזכינו לקבור את אופיר בקבורה ראויה לאחר 55 ימים. אנחנו מאחלים ומקווים שלכל משפחות החללים יהיה את המקום הזה שאליו יוכלו ללכת, לבכות, לשתף, ושאפילו לא חלל אחד יישאר מאחור, כמו שקרה לרון ארד. אני מקווה שהחושך הגדול שצבע את השמיים בשנתיים האחרונות יהפוך במהרה לאור גדול.

הם רצחו לנו את אופיר, אך גבורת הרוח שלו היא נצחית. אופיר היה גיבור בחייו ובמותו ולעד נזכור אותו כאדם שהכניס אור לכל מקום שנכנס.  הוא היה גיבור של אהבה ואור, בחור צעיר שחלם, אהב וחי בעוצמה. כגולש שרכב על גלי הים, כך הוא רכב על החיים – עם תשוקה, אהבה ומשמעות. כמדריך טניס וגלישה, העניק לא רק טכניקה, אלא גם ערכים של כבוד, נתינה והתמסרות. הוא היה אוהד מסור של מכבי חיפה, שצבע את חייו בירוק-לבן ואהבת המולדת. עבור אופיר המשפחה הייתה עוגן. אחיותיו, שובל וליאור, היו לו כחברות נפש, אנחנו הוריו, גידלנו אותו בערכים ובחום. הוא תמיד היה מוקף בחברים, שראו בו מגדלור של אנושיות, חמלה ושמחת חיים. חיוכו המדבק היה קרן אור שסחפה את כולם. אופיר לא זכה להכיר את האחיינים החדשים שלו שנולדו אחרי מותו: ים ואן. הוא לא זכה להינשא לשובל חברתו, לא זכה לקבל את התואר שעליו עבד כל כך קשה, לא זכה להמשיך להפיץ את השמחת חיים העצומה הזאת.

ואני? לא זכיתי לקבל את הילד שלי חי בחזרה. איבדתי את היקר לי מכל – איבדתי את אופיר, בני אהובי, שהיה עולם ומלואו של טוב.

אני שמחה בשביל המשפחות ועצובה מאוד בשבילי. הלוואי ואפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור. הלוואי והמחדל הנוראי הזה לא היה קורה. אנחנו פרק בהיסטוריה של עם ישראל – פרק עצוב, כואב ומיותר.