"חלק מהנוער היום כבר לא מרגיש כלום"

שוב פסח בפתח. נדמה שרק לפני רגע או אולי ביקום מקביל ישבנו לליל הסדר בזום, בבידוד. מאז נכנסנו לרצף מתמשך של חושך וכעת שוב אביב, שוב פריחה, ושוב איחולים לחירות. אבל החירות הזו, עבור לא מעט היא זיכרון רחוק כזה, שיודעים שקיים איפשהו במציאות אחרת.

ההגדה מספרת לנו על ארבעה בנים. נדמה לי שאחד היה חכם, שני רשע ואחר כך הלכתי כבר לאיבוד כי אחד נרדם ולא התעורר לזום, שניה סגרה מצלמה כי היא לא רוצה שיראו איך נראה הבית שלה, ושלישי על מיוט כי הצעקות ברקע בלתי נסבלות.

ההגדה מתארת ארבעה בנים, ואולי בדומה, החיים פה מייצרים לנו ארבעה מופעים של התמודדות נפשית אצל בני נוער על רקע טראומה מתמשכת. ארבעת הדפוסים אינם קטגוריות נפרדות, אלא מצבים נפשיים משתנים. אותו נער או נערה יכול להיות גם וגם. האתגר שלנו אינו רק לראות התנהגות אלא להבין מה עומד מאחוריה.

התנתקות - זו שאינה יכולה להרגיש: דנה הגיעה למסגרת חירום אחרי שנים ברחוב. הרחוב, שפעם היה הומה, הפך שקט באופן מבעית. דווקא השקט ולא הרעש הוא ששבר אותה. כשהיא נשאלת על המלחמה, היא לא עונה, לא כי לא אכפת לה, אלא כי אין לה מקום לעוד מלחמות בגוף. היא עסוקה במה שיש: ארוחה. מקלחת. סיגריה. לילה לעבור. אצל לא מעט בני נוער הטראומה לא התחילה במלחמה. היא קדמה לה. אלימות, הזנחה, פגיעה מינית או חיים בצל מצוקה מתמשכת. במצבים אלו, תגובות של דיסוציאציה וניתוק רגשי הן מנגנון הסתגלות מרכזי. טראומה מורכבת בילדות קשורה לקשיים בוויסות רגשי, תחושת עצמי מקוטעת ונטייה לניתוק.

מוצפות - זה שאינו יכול להפסיק לראות: נועם מספר שהטלוויזיה בבית דולקת כל הזמן. כדי להתמודד, הוא שם אוזניות ושוקע במסך. הוא רואה הכל. בלי פילטרים. לפעמים תוכן ריק, לפעמים אלימות קשה, תלוי איך האלגוריתם קם בבוקר. פעם, הוא מספר, זה היה משפיע עליו, היום, בטח בתוספת אלכוהול בערב, הוא כבר לא מרגיש כלום. בתים רוויים בחדשות, חרדה הורית, אי ודאות כלכלית וביטחונית ויוצרים עומס רגשי מתמשך. במצבים אלו שימוש במסכים יכול לתפקד כהימנעות והדחקה, אך גם כוויסות עצמי זמני. חשיפה מוגברת למדיה בזמן משבר קשורה לעלייה בחרדה, דיכאון ותחושת חוסר אונים בקרב מתבגרים.

עוררות - זה שאינו יכול להירגע: בשיחת זום עם הצוותים בשטח אחד הדברים ששיתפו היה כי הם פוגשים יותר ויותר בני נוער שמסכנים את עצמם בעת הזאת: עלייה לגגות בזמן אזעקות, ונדליזם, אחזקת כלי נשק ושוטטות. חלק קראו לזה חיפוש אחרי ריגושים, אחרים קראו לזה חוסר אונים נרכש. בני הנוער העידו על עצמם שהמבוגרים הבטיחו להם שהם יהיו מוגנים, אבל אחרי שאלו הפרו את ההבטחה אז הם לקחו את העניינים לידיים שלהם. טראומה משאירה את מערכת העצבים במצב של עוררות יתר. מחקרים עדכניים מחזקים את הקשר בין טראומה בגיל ההתבגרות לבין אימפולסיביות וחיפוש ריגושים. כאשר אין ויסות פנימי, ההתנהגות הופכת לאמצעי ויסות חיצוני. מה שנראה כמו רצון להסתכן עבורם הוא דרך להרגיש.

פירוק שמתחפש לחוזק - זאת שאינה יכולה לעצור: נועה היא נערה כזאת שמתנדבת לכל דבר. מד"א, חלוקת סלי מזון, תרומות דם, משלוחי מנות לחיילים ובין לבין עובדת במשמרות בחנות בקניון. היא ממעיטה להיפגש עם חברות ומדי פעם בלילות בשביל להירדם היא חייבת להכאיב לעצמה, לעיתים זה הופך גם לחיתוך של ממש. נועה היא מסוג הנערות שכולם משבחים. עובדת, מתפקדת, לומדת, אחראית, מחזיקה את הבית. מה קורה כאשר עשייה אינטנסיבית הופכת להיות דרך לא לפגוש כאב, וכל עוד יש תנועה אין עצירה? פרנצי (1933) תיאר "פיצול הגנתי", מצב שבו חלק מהנפש ממשיך לתפקד בעוד חלק אחר לא. הילד הפגוע שתיאר פרנצי הוא זה שלאור הפרת החוזה עם המבוגר והמצב הטראומטי הנובע מהפרה זו, גייס כוחות לצמיחה עקומה. כדי לשרוד את חייו הנפשיים, אולץ הילד הזה להתנתק מהטראומטיזציה שלו ולצמוח פתולוגית לאזורים פעילים לכאורה. אורי נח תיאר בכנס שעסק בצמיחה פוסט טראומטית, כי יש הבחנה בין צמיחה פוסט-טראומטית לבין "צמיחה עקומה" כזו הנשענת על הכחשה. כוח חיים שאינו כוזב יכול לצמוח, כשלא מתכחשים לכך.

לסיכום, יש כמובן יותר מארבעה דפוסי התמודדות בקרב בני נוער, שעליהם לא הרחבתי כאן. עם זאת אלו שהוזכרו הן התנהגויות שכיחות, שנמצאות גם אצלינו בבית. אם נחזור להגדה, עלינו להסתכל עליהם במבט מפוכח, לדבר עליהם ואיתם בשולחן ליל הסדר ולא להסתיר ולנסות לכסות. ככל שניתן לכך יותר מקום נגלה שאנחנו לא לבד ויותר ויותר משפחות מתמודדות עם התופעות הללו. שיח שכזה לא מבקש לייצר נרמול, אלא מקום שמתבונן ליום שכבר נוכל לדבר תקווה.

הכותבת היא עובדת סוציאלית ומנהלת תחום טראומה בעמותת עלם.