כשנועם נכנס לעזה הוא אמר, "יש חטופים שצריך להוציא"

אורנה חבה הפסיקה להתאפר. מאז שאיבדה את בעזה את בנה, נועם ז"ל, היא אינה צובעת עוד את שיערה, ולבגדים שהיא לובשת יש רק גוון אחד. "הייתי אישה מאוד מטופחת, הקפדתי מאוד", היא אומרת, "אבל היום זה כבר לא מעניין אותי. אני רוצה ללבוש רק שחור". 

את אורנה ואת בנה, תומר, פגשתי לראשונה כשעמדו להמריא לריטריט של שורדי נובה ומשפחותיהם בקפריסין, יוזמה של עמותת "לב בטוח". "אתם מהמשלחת לריזורט היער הסודי?", שאלתי את תומר, שענה בחיוב ואמר: "אני שורד נובה, אבל הסיפור שלנו יותר גדול. יומיים אחרי ששרדתי את המסיבה התגייסתי ללחימה בעזה, שם הצוות שלי עלה על מטען ואיבדתי חברים. ארבעה חודשים אחר כך נפל אחי הקטן כלוחם ברצועה". מאוחר יותר סיפר שלפני 35 שנה, גם דודו – יוסי ז"ל, אחיו של האב, ששון – נפל בתקרית בעזה. מאותה שיחה ראשונית נולדה הכתבה שאתם קוראים עכשיו, כשעיני המדינה כולה נישאות לעזה. 

האסון הטרי מלווה את משפחת חבה מדי יום ורגע, אבל בשבוע האחרון הוא היה נוכח ביתר שאת על רקע יום השנתיים לטבח 7 באוקטובר והמגעים עם חמאס בשארם א-שייח'. בישראל ערכו טקסים לזכר התופת שתומר נחלץ ממנה בנס, ובמצרים הוחלט על סיום המלחמה שריסקה את הצוות שלו – וקטפה את אחיו. הלאומי הוא האישי, הכי אישי שיש.

תומר היה השבוע דרוך, קשוב לכל ידיעה על העסקה הקרבה. "צריך לעשות הכל כדי שזה יקרה, גם אני יכולתי בקלות להיות חטוף", אמר לי יממה לפני שהעניין נחתם. "כואב וצורם לי שלא סיימנו את המשימה מול חמאס, הרי בשביל זה חברים שלי נהרגו וזו מלחמה צודקת, אבל המטרה הנעלה היא להחזיר את החטופים. זו המציאות ואין לנו ברירה". 

את המחשבה השלימה אורנה: "זו הייתה המטרה של נועם. כשהוא נכנס לעזה הוא אמר לי 'אמא, יש חטופים שצריך להוציא'".

תומר היה דרוך, קשוב לכל ידיעה על העסקה הקרבה. "כואב וצורם לי שלא סיימנו את המשימה מול חמאס, בשביל זה חברים שלי נהרגו וזו מלחמה צודקת, אבל המטרה הנעלה היא להחזיר את החטופים", אמר השבוע. "זו המציאות ואין לנו ברירה"

הבוקר (חמישי), לאחר החתימה על ההסכם, אמר לי תומר: "אני כל כך שמח,  אבל אחרי שאחי ואני לחמנו בעזה, אני גם בטוח שלא צריך לצאת משם ולתת לחמאס להישאר. המחירים שכולנו שילמנו גבוהים מדי, אסור שהם יהיו לשווא. לוחמים נהרגו, אנשים שילמו בבריאות הנפש שלהם ובחיים הפרטיים שלהם. כלוחמים נכנסנו במטרה להחזיר את החטופים, אבל גם להשמיד את חמאס. שלא ישכחו שם למעלה שלא סיימנו להשמיד אותם, ועד שזה לא יקרה – מבחינתי המלחמה והמשימה לא הושלמו". 

על העסקה חתומה ממשלה שסירבה לצאת מעזה בתנאים הנוכחיים, ועכשיו עושה את זה בכל זאת. אתה שותף לקולות שאומרים שעובדים עלינו במובן הזה?
"עובדים עלינו כבר כמה שנים טובות, מכל הכיוונים. זה לא חדש. כל העסקה הזו קורית רק בגלל ובזכות הלוחמים בעזה, אבל זה היה יכול לקרות קודם, ובלי כל הסבל שהעם הזה עבר". 

אורנה, איך את רואה את זה?
"הייתי רוצה שעזה תיראה קצת אחרת, יותר מושמדת. הייתי רוצה לדעת שמחצנו אותם ושזה לא יכול לקרות שוב. אבל אני בטוחה שנועם שמח עכשיו על החזרת החטופים, זה מה שהוא היה רוצה". 

מהרגע הראשון הבנתי שלא צה"ל יורה

לאורנה וששון חבה, בני 58, נולדו ארבעה ילדים. ספיר (29), דניאל (26), תומר (25) ונועם ז"ל, שהיה אמור לחגוג בינואר הקרוב את יום הולדתו ה-23. בירושלים מכירים היטב את המשפחה, שבבעלותה רשת מאפיות הנושאת את שמה. תומר מספר שסבא וסבתא שלו, ההורים של ששון, עלו לירושלים מעיראק, התמקמו בשכונת רמות והקימו את רשת מאפיות חבה; המשפחה המורחבת, על כל צאצאיה, עובדת בעסק המשפחתי כבר שלושה דורות.

"בהלוויה ובשבעה של נועם היו אלפי אנשים, שמעתי צרחות ובכי, אבל האסימונים לגבי מה שקרה נפלו לי רק כשראיתי את דלת המאפייה שלנו בשוק מחנה יהודה סגורה, ועליה מודעת אבל", מספר תומר. "בכל העיר מכירים את מאפיות חבה, וזה היה הבוקר היחיד שנשארנו סגורים מאז שפתחנו לפני 30 שנה. הרבה ירושלמים הבינו שקרה לנו אסון בלי שנאמר להם כלום, רק כי הם ראו את המאפייה הסגורה".

"הייתי רוצה שעזה תיראה קצת אחרת, יותר מושמדת. הייתי רוצה לדעת שמחצנו אותם ושזה לא יכול לקרות שוב", אמרה אורנה כשנודע שהעסקה יצאה לדרך. "אבל אני בטוחה שנועם שמח על החזרת החטופים, זה מה שהוא היה רוצה"

בנס לא נוסחה מודעה קודמת כבר ב-7 באוקטובר. "התעוררנו בבוקר ועדיין לא היו אזעקות בירושלים, אבל תומר התקשר ברבע לשבע ואמר שיש צבע אדום בעוטף", נזכרת אורנה. "בשלב הזה עוד לא דאגתי, אפילו לא הדלקתי טלוויזיה, ואז הוא התקשר שוב ואמר שהם שמעו שיש חדירה והם בורחים. אמרתי לו 'תשלח לי מיקום בזמן אמת', אבל באמת שעוד לא הבנתי במה מדובר".

תומר, סטודנט למדעי המחשב ויזמות באוניברסיטת רייכמן, הגיע למסיבת הנובה עם חברים. עם עלות השחר רקד לצד הדר חושן ז"ל, ידידתו מפתח תקווה שנרצחה מאוחר יותר במיגונית המוות. כלוחם בסיירת צנחנים, הוא הבין היטב את חומרת המצב בחניון רעים. "6:29 בבוקר תפס אותי ואת החברים על הרחבה ברגע נדיר, ממש בזריחה, ובאותה שנייה הכל התהפך", הוא מספר. "שמענו טילים ופיצוצים, ביקשו מאיתנו להתפנות, והחלטנו שזה לא הפתרון הנכון בגלל עומס הרכבים. נשארנו בשטח, אבל אז התחילו שמועות על חדירת מחבלים. ב-8:15 כבר שמענו שריקות של כדורים וצרורות לכיווננו, ומהרגע הראשון הבנתי שהיריות הן לא של המשטרה ולא של צה"ל".

כשלא היה עוד ספק שחלק מהמבלים כבר נרצחו או נחטפו, התקבלה ההחלטה להימלט. "התחלנו לרוץ בשטח הפתוח עד שהצלחנו לתפוס את האמבולנס הצהוב שהיה בשטח המסיבה", מספר תומר. "עלינו עליו, הנהג ניסה להיחלץ מהשטח, אבל אז בוצע ירי לכיווננו והאמבולנס נתקע בעץ. הבנתי שהאופציה היחידה שלנו היא לרדת ולהמשיך לרוץ ברגל. בשלב הזה נפרדתי מהחברים שלי, כי כל אחד ברח למקום אחר. נשארתי עם חבר אחד, בחור בשם שחר, וביחד רצנו עד שראינו רכב מסחרי גדול שניסה להימלט. התחננו שיעלה אותנו, וכשהוא פתח את הדלת הבנו למה בהתחלה הוא סירב לעצור. בתוך הרכב היו כמויות של אנשים שכובים אחד על השני, עשרות. כולם צורחים, פצועים, עם דם עליהם. פאניקה טוטאלית".

כשהחלו לירות לעברם נמלט תומר מהמסיבה עם חבר בשם שחר. "ראינו רכב מסחרי, התחננו שיעלה אותנו, וכשהוא פתח הבנו למה בהתחלה הוא סירב לעצור", הוא מספר. "בתוך הרכב היו כמויות של פצועים שכובים אחד על השני, עשרות"

ההורים ידעו מה קורה בשלב הזה?
"ניסינו להרגיע את ההורים, דיברנו איתם בטלפון כדי שהם לא יילחצו. גם את עצמנו ניסינו להרגיע, עד לרגעים שהבנו שאנחנו באמת מכותרים ונמצאים בבעיה קשה". 

אורנה, מה קרה באותן שעות בצד שלך?
"תומר התקשר ואמר שיורים עליהם, שהוא במנוסה. שמעתי את היריות דרך הטלפון, ואני לא יכולה להתחיל לתאר את חוסר האונים. בשלב מסוים השיחה התנתקה ולא הצלחתי לתפוס אותו שוב, והוא גם לא הצליח לשלוח לי מיקום. לא יכולתי להבין אם הוא מצליח לברוח ואיפה הוא בדיוק".

בשלב הזה שלח תומר מספר הודעות קוליות שאורנה מתקשה עד היום לחזור ולשמוע. "באחת מהן הוא אמר, 'אמא, אני אוהב אתכם, אני מצטער'. אלו היו הודעות מצמררות ואחריהן הוא פשוט לא ענה יותר". על אותם מסרים אומר תומר, "מבחינתי אלו היו רגעים של סוף".  

ברגע שבו אחרים היו אולי נכנעים ללחץ, ניתוק הקשר הוציא מאורנה אסרטיביות. "שלחתי לתומר הודעה בקול תקיף וסמכותי שהילדים שלי יודעים לזהות: 'תומר, שלא תעז להגיד כאלה דברים, עכשיו תגיד לי עם מי אתה נמצא ותתקשר אליי'", היא מספרת. "באיזשהו שלב הצלחתי לתפוס את אחד החברים שלו, שאלתי למה תומר לא עונה, והוא השיב בלחש שהם מתחבאים מהכדורים. זה גם הזמן שהתחילו להגיע מלא טלפונים ממכרים ובני משפחה שידעו שהוא במסיבה. ניהלנו את האירוע מהסלון, כולנו בלחץ אטומי ודופק 200. ופתאום נועם, ששירת בגדוד 202 של הצנחנים, נעמד מולי עם מכנסי מדים וגופייה לבנה ואמר, 'קוראים לי לצבא'". 

אורנה משתהה רגע ואז מספרת שהיא ממש עצרה את נועם בגופה. עד שתומר לא מגיע הביתה, אמרה לו, אתה לא הולך לשום מקום. 

קיבלתי אגרוף לבטן

נהג הרכב המסחרי שבו מצאו את עצמם תומר וחברו המשיך בנסיעה ל"ציר המוות", כביש 232. "קיבלנו ירי מכל הכיוונים, השמשות התנפצו ואנשים צרחו בטירוף", מספר תומר. "הנהג ניסה להסתובב ולהימלט, ואז נתקענו בפקק הענק של כל המכוניות שניסו לצאת משם".

בדצמבר 2023 נשלח הצוות של תומר למשימה בחאן יונס. נגד הכוח הופעל מטען במשקל 40 ק"ג, ו"הכל עף באוויר", מספר תומר. "המטען הרג במקום את שלו זלצמן, שהיה חבר טוב שלי, ופצע עוד 15 לוחמים. תשעה היו מהצוות שלי"

תומר ושחר קפצו מהרכב וזחלו בין המכוניות כשהם שומעים את המחבלים מתקרבים. "הבנו שאין מנוס אלא לרוץ שוב בשטח הפתוח", הוא אומר. "לא ראיתי גופות בכלל, לא הסתכלתי על כלום, כל מה שחשבתי היה איך לשרוד. זחלנו, רצנו בשדות בלי סוף, כדור פגע חצי מטר מהראש שלי".

שני החברים המשיכו לרוץ עד שהגיעו לחממות של מושב פטיש, שאנשיו קלטו והצילו מבלים רבים שנמלטו מהמסיבה. "הגענו לשם, ראינו כוחות של משטרה וצבא, ובפעם הראשונה הבנתי שאני בטוח", אומר תומר, שפתח בשטח מעין חפ"ק מאולתר, דיבר עם המשטרה ועם גורמים אחרים בניסיון לסייע לנמלטים ולנפגעים. בלילה, כשחזר הביתה, בגדיו היו מגואלים בדם. "יום למחרת הגיע שחר, החבר שהיה עם תומר כל הדרך", מספרת אורנה. "הוא חיבק אותי ואמר:  'תדעי לך שאני פה רק בגלל תומר. בזכותו אני חי'".

יומיים לאחר הטבח החליט תומר להצטרף לצוות שלו מהסיירת. חבריו ביקשו שיישאר בבית וינסה להחלים, אבל הוא התעקש לרדת דרומה. כבר כשנחלץ מהמסיבה, הוא אומר, התגבשה בו ההבנה ש"טבחו בנו ועכשיו צריך לקום. עליתי על מדים כי לא יכולתי יותר לשבת בבית, הרגשתי שאני חייב לצאת, לעשות ולפעול. מבחינתי זה היה ריפוי.  בסופו של דבר יצאתי בנס מהנובה בריא בגוף, אבל עם נפש פצועה שתישאר איתי כל החיים".

נועם חבה נפל ב-15 בפברואר 2024. שבועיים קודם לכן הוא חגג את יום הולדתו ה-21. "שמענו נקישה בדלת, הלכתי לפתוח, ראיתי מולי שלושה קצינים והבנתי תוך שנייה", אומר תומר. "נועם היה רחוק שבוע מהשחרור, מלהיות בבית"

לאחר מספר שבועות של אימון נכנס הצוות לרצועה. "הכניסה שלנו ללחימה הייתה מאוד מאוד קשה", משחזר תומר. "היו בשטח הרבה מאוד מחבלים, ירי ומטענים". 

פחדת להיכנס לעזה?
"היו בי הרבה מאוד תחושות, פחד ליווה אותי בהרבה מאוד מהזמן. אבל אני חושב שהרגשתי בעיקר התעלות. ממנח של שורד הפכתי ללוחם עם מדים ונשק, וזה משהו שנתן לי הרבה מאוד עוצמות להמשיך בלחימה. הצוות שלי הציל אותי לגמרי, בוודאות".

פחות מחודשיים לאחר הטבח בעוטף, ב-16 בדצמבר, הצוות נשלח למשימה בחאן יונס. החיילים נתקלו במחבלים וחיסלו אותם – אבל ברגע שהתקדמו הופעל נגד הכוח מטען במשקל 40 ק"ג, ו"הכל עף באוויר. המטען הרג במקום את שלו זלצמן, שהיה חבר טוב שלי, ופצע עוד 15 לוחמים. תשעה מהם היו מהצוות שלי".

תומר לא מרחיב על מה שקרה שם באותו יום. על עצמו ועל הלוחמים האחרים שהיו שם הוא אומר, "הוציאו אותנו מלחימה. לצערי אנחנו לא כשירים". 

אורנה, איך נודע לך מה קרה לצוות של תומר?
"במוצ"ש הוא התקשר. נבהלתי ושאלתי מה קרה, כי הוא לא היה מתקשר מתוך הרצועה, והוא אמר לי, 'לא רציתי שתשמעי את זה מאחרים'. הכרתי את שלו ז"ל באופן אישי, קיבלתי אגרוף חזק לבטן. הצוות הזה הוא משהו מיוחד במינו, הם מחוברים בטבור, מבלים המון יחד. גם היום, כשהם שבורים".

אורנה מסרבת לדבר על נועם בלשון עבר. כששואלים אותה כמה ילדים יש לה, היא עדיין עונה "ארבעה". "ערב אחד בשבעה אמרתי למשפחה, 'אנחנו נדבר על נועם, נספר עליו, נבכה, נצחק", היא אומרת. "אחרת זה לא הוגן, אחרת הוא ייעלם"  

האירוע בחאן יונס בא ברגע רגיש מבחינתה של משפחת חבה, ששני בניה היו בעזה בעת ובעונה אחת. "גם אם תומר היה רוצה לחזור ללחימה אחרי מה שקרה, זה לא היה משנה כי לא הייתי מסכימה", אומרת אורנה. 

איך התמודדתם עם המתח היומיומי כששני הבנים היו שם?
"ששון ואני חיינו על אוטומט. אתה לא חושב על דברים רעים, אבל בתוך תוכך יודע מה הסכנות. גם כשאתה מקליל את כל האירוע".

אמא צעקה, "זה לא אמיתי"

נועם חבה נפל ב-15 בפברואר 2024. שבועיים קודם לכן הוא חגג את יום הולדתו ה-21. "הוא היה רחוק שבוע מהשחרור, מלהיות איתנו בבית", אומר תומר. 

איך נודע לכם שהוא נפל?
"זה היה ערב של יום חמישי, בדיוק בשעה 6:42. ישבנו כולנו בסלון ושמענו נקישה בדלת. הלכתי לפתוח, חשבתי שאבא חזר מהעבודה, וראיתי מולי שלושה קצינים. הבנתי תוך שנייה". 

אתה זוכר איך הגבת?
"לקחתי שלושה צעדים אחורה והתחלתי לצעוק, 'לא, לא, לא'. אמא קפצה מהספה וצעקה עליהם, 'זה לא אמיתי, זה לא נכון, זה לא אנחנו, אתם טועים'.  אבל הקצינים לא עזבו את הדלת עד שנתנו להם להיכנס".

"האסימונים לגבי מה שקרה נפלו לי רק כשראיתי את דלת המאפייה שלנו בשוק מחנה יהודה סגורה, ועליה מודעת אבל", מספר תומר. "בכל העיר מכירים את מאפיות חבה, וזה היה הבוקר היחיד שנשארנו סגורים מאז שפתחנו לפני 30 שנה"

אורנה מספרת שלפני ההודעה הרשמית הגיעו אליה שמועות קשות מקבוצות וואטסאפ של אימהות ללוחמים, "אבל אני בשלי, מחשבה חיובית והכחשה, כלום לא יקרה. כשתומר הלך לפתוח את הדלת שאלתי אותו בכלל, 'למה אתה יחף?'. כשהוא פתח קמתי ונעמדתי בקו של הדלת, אפילו לא ראיתי אותם או את הצל שלהם, ורק צעקתי להם, 'תצאו מכאן, תלכו מיד הבית הזה, זה בית של אופטימיות ושל שמחה'. עד כדי כך לא רציתי להאמין".  

איך ששון שמע על מה שקרה?
תומר: "כולנו הכי פחדנו ממה שאבא יחווה ואיך הוא יקבל את זה כאח שכול שמבין מה זה אומר קצינים בדלת. אני זוכר שהוא אמר, 'איך יכול להיות שבאותה דלת דופקים פעמיים?'. לקח הרבה מאוד זמן עד שהוא ואמא הצליחו לקום ולחזור לעבודה, לסוג של שגרה. ואם לומר את האמת, גם היום – אחרי שנה וחצי – הם לא באמת חזרו לחיים. באמת היינו משפחה של אור ושמחה, והכל השתנה ביום אחד מקצה לקצה. אמא שלי היא מחנכת, מאות ילדים ותלמידים זוכרים אותה עם חיוך ענק ושמחת חיים, ואלה דברים שקשה היום לראות עליה. אמא שאיבדה את הבן שלה מאבדת גם משהו מעצמה". 

אורנה מסרבת לדבר על נועם בלשון עבר. כששואלים אותה כמה ילדים יש לה, היא עונה "ארבעה" כמו שתמיד ענתה. "אני מרגישה את נועם נוכח, אנחנו מדברים עליו ומזכירים אותו ועושים המון להנצחתו", היא אומרת. "ערב אחד בשבעה ישבנו כולנו ואמרתי למשפחה, 'תדעו לכם, אנחנו בבית הזה נדבר על נועם, נספר עליו, נזכיר אותו, נבכה, נצחק. הוא יחיה יחד איתנו. כי אחרת זה לא הוגן, כי אחרת הוא ייעלם'".

לספיר, בתם הבכורה של אורנה וששון, נולדה בת לאחר שנועם נפל. "הוא חלם עליה בעזה", אומרת אורנה. "איך שספיר באה לספר לנו הוא אמר לה, 'את בהיריון, נכון?'. היא שאלה איך הוא יודע, והוא אמר, 'חלמתי פעמיים שאת בהיריון'. לילדה קוראים נויה, תחילת השם של נועם ושמו של אלוהים".

אורנה ותומר יצאו אומנם לריטריט בקפריסין כדי לסייע להם בהתמודדות עם האובדן, אלא שאורנה אומרת: "עשיתי את זה כי תומר הזמין אותי להצטרף אליו ולא יכולתי לסרב, אבל לטיפול אני לא הולכת. ששון ואני ניסינו ללכת לקבוצה של הורים שכולים, וגם לזה לא חזרנו. אני לא יוצאת, לא שותה קפה עם חברות, לא הולכת לשום מקום. רק קצת לעבודה, אלא אם מדובר במשהו שקשור להנצחה של נועם. אני אפילו לא 20 אחוז ממה שהייתי לפני האסון, ההנאה שבדברים נעלמה לי. הכל לא מעניין אותי, הכל חסר טעם. אולי זה יחזור בעוד חצי שנה או בעוד יומיים, אני לא יודעת".  

תומר, איך זה נראה אצלך?
"כמתמודד נפש עם פוסט טראומה אני נמצא כמעט שנתיים בתהליך עם עמותת 'לב בטוח'. היא עמדה גם מאחורי הריטריט הנוכחי, שנמשך שלושה ימים, ותמיד עזרו לי שם ונתנו לי מקום שבו אפשר לדבר עם מישהו. אני חי עם האובדן והטראומה, זו התמודדות יומיומית שלא נגמרת, ואם יש דבר שעושה לי טוב על הלב זה שהתחלתי להעביר הרצאות על הסיפור שלי. זה מוציא את כל הדבר הזה שיושב אצלי עמוק בבטן, ואולי גם נותן לאנשים איזו כאפה של פרופורציות. אולי אחרי שהם שמעו דברים כאלה, הם יתחילו לחיות את החיים שלהם כמו שהם רוצים ויפסיקו לפחד מהדברים הקטנים".