"נקודת האור היא ששרה עדיין לא מבינה מהי מלחמה"

"מוש, תתעורר". אני שומע את אמא שלי צועקת לעבר אבא שלי, שנרדם בסלון ליד בלון החמצן שלו. לוקח לי רגע להבין איפה אני, ואז מגיעה האזעקה. "שאלוהים יקח אותם, הלוואי", אמי מוסיפה, התיעוב טבוע בכל הברה. אני קם, איכשהו, לוקח את שרה - ורץ לממ"ד.

החדר קטן. האוויר דחוס. העייפות כבר עמוקה מדי. אמא שלי מתוחה, אבא שלי חצי ישן, ואני... אני בעיקר מנסה לא להתעצבן. גם בשעת לילה מאוחרת אסור לי לשכוח ששרה היא כמו אנטנה אנושית של רגשות.

ושרה? רגועה.

שמי יניב, רווק בן 52, אב יחידני לתינוקת מדהימה בשם שרה, שנולדה בהליך פונדקאות ארוך ומורכב. שרה כיום בת חמישה חודשים - שזה בערך הפעם האחרונה שישנתי. לא מתלונן, חלילה. ידעתי למה אני נכנס, והסתגלתי באופן מיידי להאכלות הליליות ולשינה הקלה של שרה, שבכל פעם שהיא מפילה את המוצץ מצפה שאחזיר אותו למקומו המיועד ללא דיחוי. הכל התנהל על מי מנוחות, חרף הקשיים, והרגשתי כמו הורה מן המניין.

ואז החלה המלחמה נגד איראן והחיזבאללה, עם האזעקות שדרשו אף הן נתח נכבד משנת הלילה שלי, ההולכת ומצטמצמת. אין מה לעשות - נאלצתי למצוא גם להן מקום מרכזי בלו"ז הלילי הצפוף ממילא, כפי שטבע זאת דרווין באופן המדויק ביותר: ADAPT OR DIE.

כך חלפה לה בנעימים התקופה הטובה בחיי, עד לפני יומיים, כששני מאורעות מרכזיים הפכו את הקערה על פיה ואת חיי למאתגרים הרבה יותר: חופשת הלידה וחזרתי לעבודה, ובמקביל הכניסה הקרקעית של צה"ל ללבנון. האחרונה הביאה עמה מטחים ליליים מתסכלים מאוד, שצבעו עבורי את הלילה בשחור כהה במיוחד.

השעה שבע בערב. שרה, כבר אחרי אמבטיה, אמורה לעלות על יצועה וליהנות משנת ישרים לפחות עד אחת בלילה, ההאכלה הבאה שלה. משום מה, דווקא כעת, החליטה התינוקת לאכול רק מחצית מכמות הסימילאק הנדרשת, מה שגרם לי לחשוש שמא היא תתעורר הרבה לפני הזמן. כדי לשמור על סדר היום המשכתי בטקס הקבוע. ניגנתי בטלפון את נעימת הערש הרגילה ביוטיוב והשכבתי אותה לישון. היא, כהרגלה, נפלה שדודה לעייפות והחלה לחרופ. עד כאן הכול טוב ויפה, ובתמימותי הרשיתי לעצמי לפנטז שהלילה הזה אצליח להשלים שעות שינה.

אלא שאז האידיליה נקטעה. חבורת נערים התאספה מתחת לבניין והרעישה עולמות, ושרה התעוררה. לא נורא - קצת ליטוף, כמה מילות הרגעה - והיא חזרה לישון. זה היה הזמן שאף אני ניסיתי את מזלי, רק כדי להתעורר באזעקה הראשונה של הלילה.

לא נורא, קטן עלינו.

לשמחתי, שרה ניצלה את ההזדמנות להשלים את הארוחה (מנה חדשה, כמובן), וכעת כבר הייתי בטוח שהיא תישן היטב. אחרי הכל, אם תהיה עוד אזעקה, היא כנראה תגיע לפחות בעוד כמה שעות טובות.

שרה חזרה לישון ואני בעקבותיה, אך השינה שלי קלילה עד גיחוך. לא באמת נרדמתי - רק עצמתי עיניים בין אזעקה לאזעקה. כאן זה כבר נהיה קשה באמת. העייפות המצטברת נתנה בי אותותיה, והעצבנות ניכרה היטב בחוסר הסבלנות שלי. המתח בממ"ד הורגש היטב, גם בלי מילים. בתחילת המלחמה עברתי עם שרה לגור אצל הוריי כי להם יש ממ״ד. המעבר עצמו היה מאתגר לא פחות מהמלחמה עצמה. תחברו בין שניהם - ותקבלו מתכון לערבוב לא פשוט בכלל. בממ"ד קטן זה לא דורש הרבה - במיוחד בתקופה כזו, כשפסח כבר מעבר לפינה, מי צריך את זה? למזלנו, שרה שם. היא איכשהו מצליחה לרכך הכל.

ואם שאלתם את עצמכם - כן, גם הפעם ניצלתי את העובדה שהיא ערה כדי להאכיל אותה שוב. אני כבר למדתי: לא משכיבים אותה לישון על בטן ריקה.

בשלב מסוים כבר הבנתי: הלילה הזה אבוד. בעוד כמה שעות אני אמור לקום לעבודה, ואני מנסה לחשב איך מחזיקים מעמד אחרי חמישה חודשים של שינה מינימלית. ובכל זאת חזרתי לישון בכל פעם שהתאפשר - כי כל דקה של שינה יכולה להציל נפש שחוקה עד עפר.
אפילו עשר דקות באוטובוס מרגישות כמו חצי לילה.

אחרי האזעקה של חמש וחצי כבר התלבשתי לעבודה, שתיתי תה עם כמה ביסקוויטים, נפרדתי משרה והתחלתי את היום, מבלי שהיה לי קודם לילה. בלבי הודיתי על שעת ההנקה שמגיעה לי, שבזכותה אצא מהעבודה מעט מוקדם יותר. כמה כיף לחיות ב"מדינת רווחה".

ואולי זו רק אשליה

נקודת האור היחידה בכל הסאגה הזו היא ששרה עדיין אינה מבינה מהי מלחמה. הביקורים בממ"ד התמזגו עם השגרה מבחינתה. למעשה, אפשר לומר שבממ״ד היא אפילו נהנית יותר - עם כל אמצעי הבידור שאנחנו מפעילים שם למענה.

הבוקר קראתי על החוסן של העורף הישראלי, וכשאני מסתכל סביבי ורואה איך אנשים ממשיכים לתפקד בתוך המציאות הזו - אני חושב לעצמי שאנו אכן העם הנבחר.

אני יודע שלא כולם יסכימו איתי, אבל אני רוצה להאמין בדבר אחד. ששרה שלי לא תצטרך להתמודד בעתיד עם עוד סבב מול איראן. אני יודע, אני משלה את עצמי. אבל לאיש קטן ולא נחשב שכמוני אשליות זה כל מה שנשאר.

הכתב מנהל את הבלוג שרה ואני