"ארבעה חודשים אחרי שהכרנו התחתנו"

מיטל קב (39) נשואה לעודד ואימא לשלושה ילדים. בעלת עסק משפחתי "בריאה וולנס" ודי.ג'יי. "שנינו עושים סדנאות ומטפלים בסאונד הילינג, נשימות, ערסלים וטבילה בקרח, יש לנו מקום משלנו כאן בבית בירוחם, אני עושה גם מעגלי שירה מקודשת בפסטיבלים וריטריטים וגם באופן פרטי, שייקים ואסאי בול, הכל קורה כאן אצלנו אבל גם בחוץ. אנחנו עובדים עם קבוצות של הייטק, ארגונים, חברות. לפני שמונה שנים למדתי קורס דיג'יי כאן בירוחם ואני מתקלטת באירועים, חתונות, בר מצוות אבל הפאשן שלי בעיקר באקסטטיק דאנס, פסטיבלים, מוסיקת עולם, מוסיקה שבטית, טכנו, וגם עושה קורסים ומלמדת תקלוט.

"למדתי תואר ראשון בחינוך מוזיקלי, בעבר עסקתי במוזיקה לא מהמקום של הטיפול והרוח. היה לי בעבר משפחתון בבית ולפני כמעט עשור יצאנו למסע בהודו למשך שנה עם שני קטנטנים. הרגשנו שאנחנו לא עושים את מה שרוצים לעשות, טובעים במרוץ החיים ולא באמת מחוברים. גרנו אז במושב צפריה ליד נתב"ג, לא היינו בטוב ולא היינו במקום שלנו, הבנו שצריכים לעצור אבל אי אפשר לעצור בארץ כי אתה תמיד במירוץ. הודו היתה חלום ישן. שם התחלנו לחפש את עצמנו, זה היה משמעותי, אני חושבת שזה שינה אותנו, את התפיסות והרצונות וחיבר אותנו לתשוקות שלנו. עברנו תהליך, לחזור למשהו יותר ראשוני, לטבע, התחלנו להיות שם יחפנים. הכרנו את עצמנו ואת כל העניין של הבריאות והריפוי העצמי. עודד גילה שם את הקערה הטיבטית, התחיל ללמוד והמשכנו לפתח את זה בארץ, כשחזרתי לפה עשיתי קורס של מעגלי שירה בארץ, לקחנו את הכלים לתוך מקום של חיבור וריפוי. בשנה הזו לא עבדנו בכלל, יצאנו בלי כלום וחזרנו ללא כלום. היה לנו כסף רק לטייל, שנגמר. לעשות את זה עם שני קטנטנים זה אמיץ וקשוח, אנשים מסביבנו לקחו את זה קשה, אבל זה היה הכרחי וזו המתנה הכי גדולה שנתנו לעצמנו, בלי זה אולי לא היינו מגיעים למה שאנחנו עושים היום. כשחזרנו לארץ, הלכנו לגור אצל ההורים של עודד. עודד הלך לעבוד בגינון ובניקיון בתים, רק להביא קצת כסף, ואני התחלתי לחפש מקום לגור, חברים הציעו לנו את ירוחם".

עודד קב (44). "כשהתחתנו הייתי ספר במספרה ניידת שמגיעה הביתה, ומאלף כלבים (למדתי בוינגייט), בהמשך עבדתי כאיש מכירות, נכנסתי לחברה של חבר והתגליתי כאיש מכירות ממולח. אני איש של אנשים. בתקופה הזו עזרתי למיטל להקים את המשפחתון. כשנסענו להודו הכל השתנה, גיליתי את עולם הצלילים והטיפולים. לפני זה ממש לא היה לי חיבור לזה". מיטל: "הוא איש טיפול מטורף, מאסטר אבל לקח לו זמן להתקלף. הוא היה קצת בעולם אחר ולא היה מודע לזה". עודד: "היתה תקופה שטיפלתי במגע והפסקתי עם זה, עיקר הטיפול היום הוא דרך שיח ומגע עדין. למדתי קורס מאמנים וגם רייקי, טיפול דרך נשימה וצלילים. אני בעיקר עושה סדנאות של נשימות, טבילה במי קרח, יש לי מקפיא שאני טובל בו כל יום. אנחנו גם נוסעים הרבה למרכז, עושים שיתופי פעולה מעניינים עם מוזיאון תל אביב לאומנות כמו תערוכות סאונד הילינג, עשינו סדנת צלילים לנבחרת ישראל בכדורסל. מגיעות הרבה קבוצות הייטק ומשם נחשפים. היום עשיתי סדנה לעו"סים של קופ"ח כללית". מיטל: "עודד מתנדב עם לוחמים בבית מאזן, שמתמודדים עם טראומה. בקרוב אנחנו טסים לקפריסין לעבוד ביער הסודי".

נישואים: מיטל: "היכרנו בחתונה של חברה שלי וחבר של עודד, הוא בדיוק חזר מארצות הברית אחרי שגר שם חמש שנים ועסק במכירות. אני ליוויתי אותה ועודד את החתן". עודד: "ראיתי אותה עם עוד שמונה נשים בחדר של הכלה והתאהבתי בה באותו רגע. לא דיברנו כל החתונה, אמרנו רק "נעים מאוד", רקדנו ולא החלפנו מילה. בסוף החתונה ליוויתי אותה לשירותים וכשהיא חזרה אמרתי לה: "אני לא הולך לעזוב אותך כל החיים שלך". אחרי שבועיים וחצי התארסנו, אחרי ארבעה חודשים היינו מתחת לחופה". מיטל: "זה סיפור מטורף כי שנינו מבתים דתיים". עודד: "גדלתי במשפחה דתית, כיפה סרוגה, היא למדה במדרשה". מיטל: "כשהוא הגיע לחתונה אני הייתי דתייה יותר, הייתי בת 25". עודד: "היא יצאה לדייטים ורצתה למצוא חתן, חלמה להתחתן עם רועה צאן שמטייל בהרים". מיטל: "ואז עודד נכנס עם חליפה מחויטת, חולצה ורודה מכופתרת, נעלי לכה שחורות וג'ל בשיער, לא קשור לי לחיים אבל משהו קרה שם. זה היה מהיר מאוד. אני לא יודעת להסביר מה קרה שם, גם אני ראיתי אותו והרגשתי ככה. תמיד אומרים שנשמות שנפגשות יודעות, זה כאילו נפגשנו כבר, הרגשתי שזה בית".
עודד: "היינו ביחד שבועיים וחצי, לא נפרדנו לדקה, ואחרי זה היא הרגישה שזה לוחץ, היא רצתה הפסקה לכמה ימים, ואז ביום השני שלחתי לה זר פרחים, יום אחרי היא צלצלה, דיברנו חצי שעה ובסוף השיחה היא שאלה אם בא לי להתחתן איתה, ואז אמרתי: 'כן, זורם לי', ידעתי שזה זה אז למה לחכות? הלכתי לסבתא שלי והיא הוציאה מהארון טבעת ואמרה לי שאני אציע לה עם זה נישואים. נסענו לצפון, הוצאתי את הטבעת במטולה". מיטל: "בכל זאת הציע לי, למרות שאני הצעתי לו. זה היה מסע מעניין, אני הייתי מעולם הרוח והוא היה מעולם החומר. לא היינו קשורים, דיברנו בשפות שונות, היינו נראים אחרת ובכל זאת התחתנו. המסע להודו אחרי כמה שנים קילף במיוחד את עודד ואז נהייתה גם עשייה ויצירה משותפת. זו השליחות שלנו מה שאנחנו עושים ולא סתם היינו צריכים לעבור מסע כדי לגלות את זה".

ילדים:

עברי (12.5) עודד: "אין דברים כאלה. רגיש מאוד, אחראי, נוסע לבאר שבע לשחק כדורסל". מיטל: "עם אחריות ומטרות, רציני, רגיש. קסם, מקפל כביסה ראשי בבית".

דריה (11) עודד: "ילדת חופש אמיתית, יחפנית, עושה מה שטוב לה, לב רחב, חברה טובה, עפה על החיים ועפים עליה בכל מקום, יפהפייה". מיטל: "היא חיה מכייף לכייף".

מדבר אור שלום (6) עודד: "הסוכריה של הבית, ילד פלא". מיטל: "ילד של אהבה, חיבוקים ונשיקות".

מגורים: בית שכור בן חמישה חדרים וחצר גדולה בירוחם, בשכונת נווה עמק. מיטל: "לפני שבאנו לכאן חשבתי מה יש לי לעשות פה? אבל יש יותר ויותר אנשים שבאים ליצור ולעשות, מה שקנה אותי זו האוכלוסייה החמה והמגוון האנושי. התאהבנו במקום והרגשנו שאפשר להגשים פה חלומות. ידענו שאנחנו רוצים להקים מקום כמו הלב היהודי בהודו, התארחנו שם. היתה משפחה שעזבה ואנחנו נכנסנו במקומה והפכנו למשפחה מארחת בדרמסלה במשך ארבעה חודשים. זו הייתה נקודה משמעותית. הבנו שאנחנו רוצים להיות בית שמגשר בין דתיים לחילוניים, בית לשפת הלב, לחיבור. כשהגענו לכאן, לא הייתה לנו עבודה, עודד עבד בניקיון בתים כי לא היה לנו כלום, אני הייתי ריתמיקאית, זה היה לפני שמונה שנים. לא מצאנו מקום להקים מרחב טיפול, אבל לפני ארבע שנים מצאנו בית עם אדמה והחלטנו להקים ממש בחצר הבית את המרחב. התחלנו לעבוד בסאונד הילינג מחוץ לבית, עשינו מעגלי שירה בריטריטים ופסטיבלים. אבל הכיוון היה לעשות את זה בבית. בנינו את המתחם והוא היה מוכן בספטמבר 2023".

חרבות ברזל: מיטל: "המתחם היה מוכן לפני ה-7.10. כשהתחילה המלחמה נבהלנו. ואז הבנו שהמרחב ממש הוקם למטרה הזו, זה התמלא בהרבה אנשים שזקוקים לריפוי. בהתחלה גייסנו תרומות כדי לטפל בשורדים ואנשי העוטף. מאז אנחנו עובדים עם נשות פצועים, לוחמים שמתמודדים עם פוסט טראומה, אנשים שצריכים נשימה וחיבור, שקט, ריפוי. כשאתה עושה מה שנכון וטוב לך וזה מה שאתה צריך לעשות, יבוא השפע, ואם לא אז משהו צריך לזוז, לנוע. לפני זה כשהייתי עושה אקסטטיק דאנס, היה פחות רווח, היום אנשים מחפשים לפתוח את הלב, לנשום. אנשים מגיעים לכאן, נושמים ומרפים, ומקבלים כוחות. וגם להסכים להרגיש זה דבר שעושים פה הרבה, הקרח זו עבודה עם תודעה, לדעת איך לעבוד עם עצמך כשקשה וכואב".

משבר זוגי: מיטל: "שש שנים אחרי שהתחתנו, כבר היו לנו שני ילדים, לפני שנסענו להודו. עברנו משבר גדול והיינו על סף גירושים. פשוט היינו שונים, דיברנו בשפה שונה. בעקבות המשבר הלכנו לסדנא 'המסע אל עצמי' של ליה ארד". עודד: "מיטל עשתה את המסע הראשון ואת השני עשינו יחד". מיטל: "חיפשתי משהו לעצמי וראיתי את זה באינטרנט, ככה הגעתי לזה, שנה אחרי עודד גם הלך, ושם התחיל תהליך ההתקלפות שלו. עשינו את המסע השני ביחד, זה היה תהליך עבודה, ואחריו החלטנו לנסוע להודו".

מה אוכלים בבית? מיטל: "אנחנו טבעונים, גם הילדים. אוכלים אוכל בריא, פירות וירקות, אני בעיקר מבשלת תבשילי ירקות ואורז". עודד: "היא דואגת שלא יהיה לילדים חסך באוכל, חוץ ממרקים, אורז, שניצל טופו או כדורי סויה, שיהיה להם הכל. עוד לפני הודו נהיינו טבעונים, מעל עשור. אני שנה אחרי מיטל". מיטל: "עודד יותר חי על פירות וירקות. היתה תקופה שהיינו פירותנים, הוא עושה צום שבוע אבטיח. טובל בקרח ואוכל רק פירות וירקות".

חלוקת תפקידים: עודד: "מיטל בתחום של הבישולים ואני בתחום של קניות, סדר". מיטל: "הוא מסדר מעולה, לי זה מגרד בגוף". עודד: "כשהיא חוטפת ג'ננה היא מנקה, אני אחראי על סדר וארגון של הבית".

מטלות הילדים: מיטל: "עברי מקפל כביסות, הוא גם מאוד מסודר. דריה פחות אוהבת לעשות מטלות בית כי היא עושה מה שכיף לה".

תחביבים: עודד: "אני עושה המון ספורט, רץ יחף, אני יחפן, לא נועל נעליים אף פעם, רק לעיתים רחוקות. יש לי סנדלים באוטו, אם אני נקלע לרכבת או לרמי לוי בגלל שלא נותנים לי להיכנס לשם יחף". מיטל: "אני גם יחפנית, אבל עודד ודריה הם היחפנים הראשיים שהולכים יחפים, אני לפעמים נועלת נעליים". עודד: "אני לא נועל, לא בחתונות או באירועים משפחתיים, לא לבית הכנסת, תמיד הולך יחף. כי ככה יש חיבור בסיסי לעולם, ליקום הזה. כשאנשים נועלים נעליים הם מפספסים המון, את האנרגיה של החיבור לאדמה ולעולם, והבריאות של כף הרגל. זה הכי בריא לרוץ יחף על כורכר. מה שנתקע לבנאדם רגיל, אצלי לא חודר את העור כי הוא קשה. היום אני הולך ב-42 מעלות יחף, כבר ארבע שנים. זה תהליך לא קורה ברגע, כמו הפירותני שאני רוצה להיות. אני גם רוכב על אופניים, וקצת מתאמן אבל הריצה היא הספורט העיקרי. נעליים מייצרות בעיות בכפות רגליים, ומנסים למכור לנו נעליים שמכווצות את כפות הרגליים, הורסות לנו את כל הגידים ואז מוכרים לנו מדרסים, כדי לתקן את הבעיה".

ערך מרכזי בבית: עודד: "חיבור לרגש". מיטל: "מדברים המון על להיות מחובר למי שאנחנו, לא להסתכל על מישהו אחר, כי אם אני חושבת שמשהו נכון זה לא אומר שמישהו אחר טועה. יש לנו אג'נדות ודברים שמאמינים בהם, אנחנו שונים בנוף, אבל זה המסע שלנו וזה לא אומר שמה ששלך הוא נכון לכולם. גם כל דבר שמגיע לפתחנו בא ללמד אותנו משהו, לסמן לנו משהו, להגדיל ולהצמיח אותנו. מה אתה חושב?". עודד: "מה שאת חושבת זה הכי נכון".

מה בסל רגשות האשמה: מיטל: "לא קוראים לזה אשמה, אולי אם היה לי שבוע עמוס ושנינו עובדים ביחד, ורוצים להיות יותר עם הילדים, אין אשמה של משהו שנמשך, פשוט בשבוע הבא ניתן יותר כוונה, אם יש אז היא נקודתית, לא אוחזת בזה".

כמה משתכרים: מיטל: "זה ממש משתנה. עבדנו במלא עבודות, איש מכירות והיה לי גן פרטי והייתי תמיד עצמאית ובעבודות רווחיות, והיום יש יותר שפע כלכלי כי אנחנו עושים את מה שצריכים לעשות, אני אפילו לא מסתכלת על הרווחים, אני מסתכלת אבל זה משתנה, כשאתה עושה מה שאתה אוהב לעשות אתה רואה שפע".

לאן הולך הכסף: עודד: "התפתחות אישית, גינה, הולכים להרבה קורסים וסדנאות של התפתחות, למדתי נשימות וקרח. בנובמבר הולך ללמוד ריברסינג, מיטל למדה תטא הילינג וטיפול בערסלים". מיטל: "קונים כלי נגינה, זה דבר נורא יקר, ופירות וירקות משקיעים בזה ממש, קונים בעיקר אורגני".

מסכים מיטל: "יש מסכים, כשהיו קטנים לא היה, חשבנו שלא יהיה אצלנו לעולם. לגדולים אין טלפונים חכמים, יש להם נוקיה. זה ישתנה מתישהו, עד היום הצלחנו להחזיק. כמעט לכל הילדים בסביבה יש. אבל הם לא מנותקים, יש לנו טלפון בבית שדרכו מתעדכנים בוואטסאפ, יש להם שעה אחת ביום מסך, אבל זולגים קצת".

על מה רבים: עודד: "על מה לא רבים?". מיטל: "שאני מבולגנת? אנחנו ביחד המון שעות, ובעיקר בעסק. אני מאוד פרפקציוניסטית, אוהבת שהכל רשום ומסודר והכל פיין, ואני נותנת הוראות והוא מבצע. אני יכולה לחפור לו יותר מדי שזה יכול לעצבן. לפעמים רואים דברים אחרת, לומדים שלכל אחד יהיה תפקיד משלו. כשמעבירים סדנאות וכל אחד מרגיש אנרגיה אחרת, לפעמים זה לא מסתנכרן. בעיקר דברים שקשורים לעסק אבל לא הרבה". עודד: "לגבי הילדים אין ממש מריבות".

מפלס עצבים: מיטל: "אני לא עצבנית". עודד: "בלגן מוציא אותי מהשלווה, אותה לא מוציא שום דבר משלוותה".

סופי שבוע: עודד: "הרבה בית, להיות עם הילדים כמה שיותר, להכין אוכל טוב, לא לצאת, לא לנסוע, לא לטייל, לנוח, לשחק משחקי קופסא, לקרוא, אין מסכים בשבת לא לנו ולא לילדים. אנחנו מדי פעם עם הטלפון אבל לא רואים מסכים, לא רואים סדרות ולא סרטים, גם הילדים לא. שבת זה הזמן להיות ביחד. זה לא תמיד היה ככה. כשהתחתנו היינו דתיים אז גם ככה לא היו מסכים, אחר כך עברנו תהליך ואז כן היו מסכים". מיטל: "היום בעשייה אנחנו עובדים הרבה במהלך השבוע, והילדים כבר גדולים אז בשבת מתמידים להיות ביחד. הם יכולים להגיד שזה משעמם בלי מסכים אבל אני חושבת שהם מעריכים את זה, מאוד נהנים מהזמן הזה. אנחנו יוצאים מדי פעם לפסטיבלים, משתדלים לא לעבוד בסופי שבוע רק אם זה משהו שממש בא לנו".

זמן איכות זוגי: עודד: "מיטל אוהבת ללכת למסעדות". מיטל: "אני אוהבת לאכול אבל לזמן איכות ביחד אנחנו נוסעים אחת לכמה זמן לערבה במדבר, שעה וחצי מכאן רק שנינו, ולוקחים בקתה במדבר".

זכרון משפחתי נעים: הודו.