מה האמא הזו למדה מההורות ההודית? התשובה מפתיעה

לפעמים דווקא המעבר למדינה אחרת גורם להורה לגלות דרכים חדשות לגמרי להסתכל על המשפחה שלו. עבור קסניה קאלה, היכרות עם מסורות מהתרבות ההודית עשתה בדיוק את זה. מנהגים שנראו לה בתחילה זרים ולא מוכרים הפכו בהדרגה לחלק מהשגרה המשפחתית שלה – ולדבריה, גם שינו את הדרך שבה היא חווה את האמהות.

בפוסט שפרסמה באינסטגרם היא סיפרה על ארבעה הרגלי הורות מהודו שהיא "השאילה בשמחה". לא מדובר מבחינתה רק בטכניקות לטיפול בתינוקות, אלא בטקסים שמייצרים תחושת קרבה, מחברים בין בני המשפחה ומעניקים משמעות גם לרגעים היום-יומיים ביותר.

לישון יחד באותה מיטה: אחד השינויים המשמעותיים ביותר מבחינתה היה השינה המשותפת. בעוד שבמדינות מערביות מקובל שתינוקות ישנים בחדר ההורים, אך במיטה נפרדת, קאלה גילתה שהשינה באותה מיטה שינתה עבורה את חוויית הלילות עם התינוקות. לדבריה, השינה המשותפת הקלה עליה את ההנקה ואת הטיפול בתינוקות במהלך הלילה, ובמקביל אפשרה לה להרגיש קרובה אליהם יותר. היא תיארה את ההרגל כדרך טבעית מבחינתה להישאר מחוברת לילדים בשנים הראשונות לחייהם. עבור קאלה המנהג לא נשאר רק פתרון מעשי ללילות עמוסים, הוא נעשה לחלק מהקשר שלה עם הילדים ולדרך שבה היא חוותה את התקופה הראשונה של ההורות.

העיסוי שהפך לטקס משפחתי: ההרגל השני שאימצה הוא עיסוי שמן יומי לתינוקות, המכונה בהודו "מאליש". במקום לראות בטיפול בתינוק עוד משימה שצריך לסמן עליה וי, היא הפכה אותו לרגע של מגע, רוגע וחיבור. "העיסויים היום-יומיים הופכים את הטיפול בתינוק לטקס יפה של קשר וטיפוח", כתבה. מבחינתה יש למנהג הזה משמעות נוספת. קאלה סיפרה על המקום של בני המשפחה, ובמיוחד של הסבים והסבתות, שיכולים להשתתף בעיסוי ולעזור לאם הטרייה. כך, לדבריה, הטקס הוא גם דרך שבה המשפחה כולה משתתפת בטיפול בתינוק. וזה אולי אחד הדברים שהכי הרשימו אותה: לא רק הפעולה עצמה, אלא הרעיון שהטיפול בתינוק אינו חייב להיות משימה רק של האם.

שם הוא לא רק שם: ההרגל השלישי שקאלה אימצה קשור דווקא למשהו שמתרחש עוד לפני שהילד מתחיל לגדול: בחירת השם. לדבריה, היא אהבה את החשיבות שמייחסים בתרבות ההודית לבחירת שמות. מבחינתה, שם של ילד יכול לשאת איתו משמעות, כוונה וזהות, ולהיות קשור לתרבות, להיסטוריה ולערכים של המשפחה. הגישה הזו גרמה לה לחשוב מחדש על המשמעות של בחירת שם לילד. לא רק החלטה פרקטית שצריך לקבל לפני הלידה, אלא בחירה שיכולה לשקף משהו שההורים רוצים להעביר לילד ולספר עליו גם בהמשך חייו.

ביום ההולדת חוגגים גם לאמא: ההרגל הרביעי הוא אולי זה שהכי קל לראות בתמונות. קאלה סיפרה כי התרשמה מהמסורת שלפיה אמהות הודיות מתלבשות במיוחד ביום ההולדת של ילדיהן. הרעיון שמאחורי המנהג מצא חן בעיניה: יום הולדת של ילד הוא לא רק חגיגה של השנה שחלפה מאז הלידה, אלא גם הזדמנות להכיר במסע שעברה האם. מאז, היא אימצה את הרעיון בעצמה. "כשאפשר, תמצאו אותי לובשת סארי גם בחגיגות יום ההולדת של הילדים שלי". במובן הזה, הסארי הוא הרבה יותר מבחירה אופנתית. הוא הופך את האם לחלק גלוי מהחגיגה ומזכיר שגם היא עברה מסע מאז היום שבו הילד נולד.

הפוסט שנעשה ויראלי

הסיפור של קאלה עורר עניין ברשת. הסרטון שבו שיתפה את ההרגלים שקיבלה מהתרבות ההודית צבר יותר מ-903 אלף צפיות, כמעט 10,000 לייקים ומאות תגובות. חלק מהתגובות התמקדו בכך שהמסורות שהציגה מייצגות תפיסה רחבה יותר של אמהות ומשפחה. משתמשים סיפרו על המקום המרכזי שיש לאמהות בתרבות ההודית ועל הקשר בין גידול ילדים, משפחה וטקסים. אחד הגולשים כתב כי יש בהודו "מיליוני דברים" שהאמהות מעניקות לילדיהן, והדגיש את המקום המרכזי של האם במשפחה. מגיב אחר כתב שהסיפור מדגים כיצד אמהות יכולה להיות שפה משותפת בין תרבויות. תגובות אחרות התמקדו דווקא ברעיון שקאלה הציגה: לפעמים דווקא מפגש עם תרבות אחרת מאפשר לנו להסתכל מחדש על הדברים שאנחנו עושים כהורים.

בסופו של דבר, הסיפור שלה לא עוסק רק בשינה משותפת, בעיסוי תינוקות או בסארי ליום הולדת. הוא מספר על אמא שהגיעה עם הרגלים משלה, פגשה מסורות שונות, ובחרה לקחת מהן את מה שהרגיש לה נכון – עד שהמנהגים של מקום אחר נעשו לחלק מהמשפחה שלה. ואולי זו הסיבה שהסיפור שלה נגע בכל כך הרבה אנשים: כי לפעמים כדי לגלות דרך חדשה להיות הורה, צריך פשוט להיות מוכנים ללמוד ממישהו אחר.