כשהילדים וההורים צריכים אתכם במקביל

זה קורה בדרך כלל סביב שנות ה-40 וה-50 לחיים. בבוקר אתם מנהלים ישיבה או מנווטים קריירה תובענית; בצהריים מקבלים טלפון מהמתבגר שצריך שתקפיצו אותו למקום מרוחק או תקנו לו משהו שהוא חייב בדחיפות, ובערב אתם מקבלים טלפון מאחד ההורים שלכם ואתם מגיעים אליהם מיד לעזור. ברוכים הבאים לטריטוריה המורכבת של "האתגר הכפול": דאגה גם לילדים שלכם וגם להורים שלכם. שלב חיים שבו המשאבים הרגשיים והפיזיים נמתחים עד הקצה, והאחריות כפולה ומכופלת: להוביל קדימה את הדור הבא, ולהחזיק בבטחה את היד של הדור הקודם. להצליח להיות שם בשביל כולם, וגם לנהל חיי שגרה, חברה ותעסוקה.

מבחינה פסיכולוגית, האתגר הגדול ביותר בשלב הזה אינו רק ניהול הזמן, אלא עומס התפקידים הקוגניטיבי והרגשי. כל תפקיד - הורה, ילד להורה מבוגר, ואיש מקצוע - דורש מאיתנו "עצמי" קצת אחר, מעברים חדים בין מצבים וסטטוסים, ומערכת ציפיות פנימית וחיצונית שונה. השחיקה אינה נובעת רק מעייפות פיזית, אלא מכך שכאשר אנחנו נדרשים להעניק אמפתיה, טיפול והכלה במספר חזיתות במקביל, המכל הרגשי שלנו פשוט מתרוקן.

בנוסף, מתעורר כאן קונפליקט פסיכולוגי עמוק ומכאיב סביב היפוך התפקידים עם ההורים שלנו. לראות את האדם שהיה עמוד התווך שלנו, ומי שראינו כבעל כוחות וכגורם מכוון עבורנו, נעשה בהדרגה לתלוי בנו. התהליך הזה מעורר לעתים קרובות רגשות אשם ("אני לא עושה מספיק עבורם"), כעס ("למה הכל נופל עליי?"), ומיד לאחר מכן - אשמה על עצם קיומו של הכעס. כשאנחנו מנסים לעשות הכל בצורה מושלמת, אנחנו נלכדים במנגנון הגנה של שליטת יתר, שהמחיר שלה עלול להיות קריסה פנימית למצב של היעדר כוחות, דכדוך, או ייאוש.

מעבר ללוגיסטיקה המורכבת והיעדר הפנאי, השלב הזה מציף תהליכים נפשיים עמוקים ופחות מדוברים:

המפגש עם הזקנה: כשאנחנו סועדים הורה נחלש, הטיפול משמש כמראה בלתי נמנעת. הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון הגדיר את השלב המאוחר בחיים כנע בין "שלמות האני" (מבט לאחור על החיים בתחושת השלמה) לבין "ייאוש" (תחושות של חרטה, תסכול ופחד) המפגש היום-יומי עם דעיכת ההורה מעורר בנו חרדה קיומית: החשש מהזדקנותנו שלנו, מאובדן היכולות הפיזיות והקוגניטיביות, ומפחד המוות המוכחש שפתאום הופך מוחשי ואי אפשר יותר להתעלם ממנו.

הקושי של ההורה לבצע שינויים והתמודדות ילדיו: אחת המורכבויות העולות במצבים אלה, היא התחושה שההורה המבוגר מסרב להתגמש על אורח חייו למען אורח חיים "נכון" ומוחזק יותר עבורו, או למען נוחות הילדים המטפלים בו. כך, סירוב לעבור לדיור מוגן, או למגורים בקרבת ילדיו, התנגדות להכנסת עזרה הביתה או דבקות בהרגלים ישנים מייצרים תסכול עמוק. הילד הבוגר מוצא את עצמו נקרע בין כיבוד אוטונומית ההורה והבנה של צרכיו הרגשיים להחליט מה נכון ורצוי עבור עצמו, לבין הצורך הפיזי לנהל את הטיפול בהורה על הצד הטוב ביותר, ולדאוג שההורה יטופל כהלכה.

סגירת מעגל: הטיפול בהורה שמתבגר, מאלץ אותנו להתמודד עם משקעי העבר. החמלה הנדרשת אינה אומרת שמחביאים את הכעסים אם עולים כאלה, אלא שהיא מאפשרת סגירת מעגל ותיקון, בחירה לנהוג בחסד עם ההורה דווקא מתוך הבנת אנושיותו, גם אם הקשר עימו היה מורכב בעבר.

הדינמיקה הזו מקבלת ביטוי מוחשי בסיפוריהן של נשים המנווטות בתוך הכאוס. ש' (42), אמא לשניים, שאביה הפך סיעודי עקב אירועים מוחיים מספרת: "בעודי מגדלת ילדים צעירים, חוויתי ביום בהיר אחד היפוך תפקידים והפכתי ל'מבוגר האחראי' עבור הוריי. זכור לי במיוחד יום אחד שבו ישבתי בנחת עם בני הקטן על שיעורי הבית של כיתה א'. פתאום קיבלתי שיחת טלפון דחופה מאמי, שחשה ברע מאוד בעוד אבי אינו מסוגל לסייע לה עקב מצבו. ברגע אחד נאלצתי לעבור מהרוגע המשפחתי ל'מוד ניהול אירוע', להקפיץ את בעלי הביתה, לתפעל את ענייני הבית מרחוק ולרוץ לתת מענה להוריי. במקרה אחר, אבי הרגיש ברע וביקש את עזרתי, בדיוק כשהבת שלי עם חום בבית. ברגעים כאלה ההרגשה היא של קריעה ממשית בין המחויבויות. ועם זאת, לאתגר הזה יש גם צדדים חיוביים ומחזקים. אני זוכרת היטב את הדוגמה שאבי נתן לי בטיפולו בהוריו המזדקנים, ואני מקווה שאני מעניקה לילדיי דוגמה דומה. אני חיה את הערכים שאני מנסה לגדל את ילדי על פיהם: משפחתיות, עזרה הדדית וכבוד למבוגרים. את העזרה להוריי אני עושה באהבה ומכל הלב, מתוך תחושה עמוקה שזו אחריותי לזכור ולחזק אותם, אחרי כל מה שהעניקו לי לאורך השנים".

ט', אמא למתבגר, שאמה נפטרה לאחרונה מספרת: "אמי ז"ל הלכה והזדקנה, והייתה לפעמים אומרת, בימיה האחרונים, דברים קשים או מתנהגת בצורות מסוימות. הייתי צריכה לשים גבולות כדי להגן על עצמי רגשית ושבני לא ייחשף לכל מיני אמירות והתנהגויות. זה לא מנע טיפול מעולה גם באמי וגם בבני. הבנתי את חובתי אליה במידה של חן וחסד, והמשכתי להטעין את בני בדברים טובים. אימי עזבה את העולם עם התחושה שיש חמלה ואהבה כלפיה. בשעתה האחרונה ליטפתי את לחיה ואמרתי לה שהיא אהובה והיא יכולה לשחרר וללכת. אני מרגישה שאת בני גידלתי לחיים בריאים, ולאמי אפשרתי לבסוף ללכת מהעולם ולחוש אהובה. אני מרגישה שכעת אני משוחררת יותר, אבל זה גם גבה ממני מחירים נפשיים ושחיקה".

שני הקולות הללו משקפים את מנגנוני הוויסות הנדרשים: ש' מציגה את הדריכות התמידית והמעברים החדים בין התפקידים שלה, לצד המחויבות לחינוך ערכי לדור הבא. ט' מדגישה את חשיבות הגבולות הרגשיים שהיא שמה כדי להגן על עצמה ועל בנה מהמצב, תוך שמירה על חמלה המאפשרת פרידה ראויה. מחקרים העוסקים ב"הזדקנות מיטבית" מצביעים על כך שטיפול מיטבי בקשיש אינו נמדד ביכולת להעלים את הסבל, אלא באיכות התמיכה הרגשית, בשמירה על כבודו ובמניעת שחיקה של המטפל. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טבע את המושג "אם טובה דיה" - ובהקבלה, נוכל לאמץ את תפיסת "הילד/ה או המטפל/ת הטוב/ה דיו" - שבה אין צורך בשלמות.

כאן נפגשת הפסיכולוגיה עם חכמת המזרח שאפשר לקחת ממנה כמה עקרונות:

ארעיות: ההבנה שכל המצבים זמניים מאפשרת להרפות מהניסיון לשלוט בכל משתנה.

חמלה עצמית: חמלה שאינה כוללת את העצמי אינה שלמה. מותר לקריירה להוריד הילוך ומותר לבית להיות פחות מתוקתק.

נוכחות מלאה: מעבר מהאוטומט של ניהול משימות, לשהייה ברגע - או בשיחה משמעותית עם ההורה ובין אם בחיבוק לילד.

מציאת משמעות בתוך הכאוס: כפי שכתב ויקטור פראנקל, "אדם שיש לו למען מה לחיות, יוכל לשאת כמעט כל איך". מדובר אולי בשלב התובעני ביותר בחיים, אך הוא גם העשיר ביותר במשמעות.

אתם מהווים את הגשר הדורי. כפי שהוסיפה ט' כשתיארה את ההתמודדות שלה, מדובר ב"ריקוד טנגו קדימה ואחורה". הדרך שבה אתם מטפלים בהוריכם ומשקיעים בקשר עימם, מציבים גבולות בריאים ושומרים על עצמכם ועל החלקים האחרים בחיים שלכם, היא המודל לחיים שהילדים שלכם יספגו וייקחו עמם הלאה, וגם הדרך שלכם להעניק להוריכם חמלה ואהבה בשנים משמעותיות ויקרות בחייהם.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, ומנהלת קבוצת הוואטסאפ השקטה: טיפוח רגשי לילדים - עם תוכן בנושאים רגשיים וחברתיים שמעניינים הורים. להצטרפות לקבוצה