"כשאמרתי שאין לי איך להגיע לממ"ד אמרו לי שיהיה בסדר"

כשאתם בממ"ד או במקלט תזכרו את המספר הזה: 714 אלף. זהו מספר הקשישים והאנשים עם המוגבלויות שאינם יכולים להגיע למרחב מוגן, ונותרים חשופים ובסכנת חיים. ועם כל הכבוד להישגים הצבאיים אולי חשוב יותר לשאול: איך יכול להיות שיש אנשים שצריכים להסתמך על עמותות פרטיות, ושאין מישהו בממשלה שמגן עליהם? ואיך אחרי שנתיים וחצי של מלחמות עדיין לא יצרו תוכנית מגירה לאוכלוסייה שהכי זקוקה לה בימים אלה? אז בפעם הבאה שתשמעו סיסמאות כמו "יחד ננצח" או "חוסן לאומי", תשאלו את עצמכם: איך במבחן המציאות יש אנשים שמופקרים באופן יומיומי?

אחת מהן היא לילך מיכל-שמש מחולון (48). "אני סובלת מחוסר יציבות עקב בעיות נוירולוגיות ואורתופדיות אחרי ניתוח ראש. אני אם חד-הורית לילדה בת עשר, גרה בקומה רביעית ללא מעלית וללא מיגון, והמקלט נמצא שני רחובות ממני", היא מספרת בשיחה עם mako. "אני לא מבקשת מותרות - אני מבקשת לשרוד. אני צריכה מקום שבו אוכל לגדל את בתי".

הנתונים האלה, שפורסמו במרכז המידע והמחקר של הכנסת נכונים לשנת 2021, אך לדברי חברת הכנסת לשעבר, שירלי פינטו מהחמ"ל הסגול, מדובר ככל הנראה על מספר גבוה יותר. לדבריה, הם מגלמים מציאות יומיומית קשה: אנשים בכיסאות גלגלים בקומות גבוהות ללא מעלית נגישה, קשישים סיעודיים שלא יכולים לרדת מדרגות, אנשים על הספקטרום האוטיסטי שמתקשים להתמודד עם פינוי פתאומי, חירשים שלא תמיד שומעים אזעקות ועוד ועוד. "מאז תחילת המלחמה אנחנו רואים אנשים שנשארים בדירה בזמן אזעקה ומתפללים שהטיל לא ייפול עליהם", היא אומרת. לדבריה, גם דו"ח מבקר המדינה קבע באופן מפורש כי המדינה כשלה במתן מענה לאנשים עם מוגבלות בחירום.

החמ"ל הסגול הוקם כמה ימים לאחר ה-7.10, ביוזמת פינטו ועמותת "שווים", ובתמיכת מפעל הפיס, מתוך הבנה שאנשים עם מוגבלות "נופלים בין הכיסאות". עבור פינטו, שמגיעה ממשפחה של חירשים והיא עצמה חירשת, מדובר גם בשליחות אישית: "אני מכירה על בשרי את התחושה שאף אחד לא באמת רואה אותך". מאז הקמתו פנו לחמ"ל יותר מ-4,000 אנשים ומשפחות, והסיוע כולל פינוי נגיש, איתור מקומות לינה מותאמים, אספקת תרופות, ציוד רפואי ומזון, הנגשת ממ"דים, סיוע לילדים על הרצף האוטיסטי ואף פתרונות התרעה לחירשים כמו שעונים חכמים.

עם זאת, פינטו מודה כי יש גבול ליכולות: "יש מקרים שבהם אנחנו יודעים שהפתרון האמיתי צריך להגיע מהמדינה". כך למשל, אנשים עם מוגבלות קשה המתגוררים בבניינים ללא ממ"ד או מקלט נגיש נותרים ללא פתרון. "אתה מדבר עם אדם שמפחד על החיים שלו, ואתה יודע שאין לך באמת פתרון", היא אומרת. לדבריה, אין כיום מנגנון מדיני מסודר, תקציב או תוכנית פינוי רוחבית לאנשים עם מוגבלות – אף שמדובר במציאות ממושכת.

"המדינה יודעת ומכירה את הבעיה"

גם הנתונים של עמותת נגישות ישראל, בראשות יובל וגנר, מצביעים על כך: בין 35% ל-40% מהאנשים עם מוגבלות אינם מוגנים כלל או שאינם יכולים להגיע למיגון בזמן. לדבריו, בישראל חיים כ-1.5-1.6 מיליון אנשים עם מוגבלות, מתוכם כ-470 אלף עם מוגבלות קשה. כ-300 אלף מתקשים בהליכה, עשרות אלפים זקוקים לציוד רפואי מבוסס חשמל, וכ-250 אלף תלויים במטפל סיעודי. "במקביל", הוא מוסיף, "מלאי הפתרונות מוגבל - אלפי חדרי מלון בלבד נגישים, ואין די רכבים עם מעלון לפינוי".

סקרי העמותה מחדדים את תחושת ההפקרה: 42% מהנשאלים אינם מוגנים, 31% רוצים להתפנות לדיור חלופי נגיש אך רק 5% הצליחו בפועל, ו-80% מצפים לסיוע ממשרדי הממשלה – אך רק 4% קיבלו פנייה יזומה. גם נושאים בסיסיים כמו אספקת תרופות, מזון, ציוד רפואי ומידע בזמן חירום מעוררים דאגה רחבה. "לצערנו המדינה לא נערכה מראש בכלל לא במיגון ולא בסיוע, למרות שהעמותה פנתה למשרדי הממשלה, ועדות הכנסת ומבקר המדינה", אומר וגנר. "הכתובת על הקיר שנים ואף משרד לא עשה דבר בעניין. המדינה יודעת ומכירה את הבעיה והחליטה שהיא לא מפנה, אנחנו מממנים הכל בתרומות, רק שגם הן אוזלות ותוך ימים לא נוכל בעצמנו לפנות את האנשים שצריכים את זה".

"אם אני לא אדאג לעצמי, הרשויות לא יעזרו לי"

המציאות המזעזעת הזו מתרחשת מדי יום. "אני בת 50, שנה וחצי אחרי קטיעת 2 רגליים. חיה לבד. מאז פרוץ המלחמה הצלחתי להגיע לממ״ד רק פעם אחת", אומרת אורלי מירושלים. "הזמן שלוקח לי לעבור לכיסא גלגלים אחר שיצליח לעלות מדרגה אחת שנמצאת בכניסה לממ"ד אינו מספיק לי. ניסיתי פעם ועוד פעם וזהו. נכנעתי. אני לא יכולה להספיק להגיע לממ"ד ונשארת איפה שאני. זה ממש לא נעים להיות בלי יכולת להגן על עצמי כנדרש. ניסיתי לפנות לרווחה, הם חזרו אליי אחרי 5 ימים רק לשאול אם אני מסתדרת. כשאמרתי למוקדנית שאין לי איך להגיע לממ"ד היא אמרה לי שהיא מקווה שיהיה בסדר וזהו".

אברהם יאיר רואש מנתניה, עו"ד בן 48, מתמודד עם שיתוק מוחין ובעל 100% נכות, שמתנייד בעזרת כיסא גלגלים ממונע. "בתקופה זו, ולמען האמת כבר מעל 6 שנים, שאני גר בבית ההורים. בבניין בו מתגוררים הוריי יש מקלט, אין ממ"ד. מיותר לציין שאינני יכול לרדת אל המקלט. בשעות היום אני יוצא אל חדר המדרגות ובלילה אני נשאר לישון בשל המורכבות בהקמה שלי מהמיטה - ההתראה הארוכה ככל שתהיה לא תספיק כדי להקים אותי מהמיטה, להושיב אותי על הכיסא ולהוציא אותי אל חדר המדרגות. מה שיותר גרוע בעיניי הוא שהוריי מסרבים לעזוב אותי. 6 שנים אני בהמתנה לכך שייבנה ממ"ד בדירת המגורים שלי".

א' (השם המלא שמור במערכת) חולה, לדבריה, במחלה מורכבת כבר כמה שנים. "אני שוכרת דירת קרקע ללא מדרגות או מקום מוגן, יש לי כמה וכמה קשיים אורתופדיים בעמוד שדרה, בצוואר ובכפות הרגליים, וגם CFS, ובעיה ברקמות חיבור - שזה משפיע על כל חלקי הגוף כולל הריאות, ולכן אני לא יכולה להיות במקום קר, תוך דקה אני משתעלת. אני לא יכולה להיות במיטה רגילה, ובטח שלא על מזרון. אי אפשר להזיז אותי הרבה. אני כמעט לא יוצאת מהחדר, ונשארת שם בזמן האזעקה".

גם בתאל זרח, בת 34 מרמלה מתארת מציאות לא פשוטה: "אני מתמודדת עם אוטיזם בתפקוד גבוה, ועם חרדות בזמן המלחמה שזו סיטואציה לא נעימה עבורי. אני גרה קומה רביעית, יש לי קושי לרדת. עכשיו מהפחדים אני במקלט ציבורי בתוך בית ספר, לא עוזבת את המתחם של בית הספר וישנה במקלט הציבורי, ובקושי אוכלת מהפחדים".

יהונתן גודיס בן ה-25 מראש העין אומנם מצליח להגיע למרחב מוגן, אך לדבריו הוא יכול להזדהות עם הקשיים שחווים אלו שלא. "נולדתי עם CP (שיתוק מוחין), ואמנם אני לא מרותק לכיסא גלגלים, אך אני לגמרי יכול להזדהות עם הקושי של אלה שזקוקים לעזרה בירידה למקלט. בסופו של דבר כולם רוצים להיות עצמאיים, והתקופה הזאת מזכירה לאדם עם מוגבלות את המגבלות שלו. אני לא כל כך אוהב לבקש עזרה – לא כי אני מתבייש, אלא כי אני מאמין בהתמודדות עצמאית, ולפעמים כשצריך להרים לי את הקביים בזמן שאני יורד במדרגות, במקרים שבהם אני לא בבית, כי רק בבית יש לי ממד. אני חושב שאם אני לא אדאג לעצמי, הרשויות לא יעזרו לך".

לצד זאת, יש גם סיפורים שממחישים עד כמה הארגונים, שכולם פרטיים ובהתנדבות, מצליחים לגשר על הפערים: משפחה עם ילדים עם מוגבלויות פונתה למקום לינה מוגן, אדם בכיסא גלגלים קיבל רמפה שאפשרה לו להיכנס למיגונית, ואישה פצועה פונתה ממקלט למלון נגיש כדי להתאושש. אך גם בארגונים עצמם מודים – מדובר בטיפה בים. מאות אלפי אנשים, כמו אלה שמעידים כאן, הם ללא מענה אמיתי.

"הביטחון של אנשים עם מוגבלויות הוא לא טובה - הוא זכות בסיסית", מדגישה פינטו. "אך נכון להיום, האחריות בפועל נשענת על עמותות, מתנדבים וחמ"לים אזרחיים, שפועלים סביב השעון. עם יד על הלב, אני יכולה לומר שאני בקשר עם המון רשויות מקומיות, כולם באמת מנסים לעזור וכולם מגויסים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה שוטף עם הרשויות המקומיות, עם עמותות ועם ארגונים רבים. אבל חשוב לי להדגיש - המדינה חייבת לקחת אחריות על האזרחים שלה. אנשים עם מוגבלויות הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, והביטחון וההגנה עליהם בזמן חירום חייבים להיות חלק מהאחריות הלאומית".

לפניות לחמ"ל הסגול

לפניות לנגישות ישראל

ממשרד הרווחה נמסר: "מתחילת המלחמה פועל משרד הרווחה והביטחון החברתי על מנת לסייע לאנשים עם מוגבלות ולבני משפחותיהם, אשר מקבלים שירות ממשרד הרווחה, ולאזרחים ותיקים לצלוח את התקופה. כבר ביום הראשון למלחמה פעל המשרד לפנות אנשים עם מוגבלות ממסגרות רווחה על פי תכנית חירום שנקבעה מראש בתיאום עם פיקוד העורף. לפני כשבועיים פרסם המשרד קול קורא לרשויות המקומיות להסבת מתחמים ממוגנים למתחמי לינת לילה במימון מלא משרד הרווחה. פתרון קהילתי זה עושה שימוש במתקנים של הרשויות המקומיות ושל משרד הרווחה כגון מרכזי יום לאזרח הוותיק, מועדונים חברתיים ובתי ספר אשר ממוגנים על פי התקן לצורך לינת לילה לאזרחים ותיקים ולאנשים עם מוגבלות, בליווי צוות טיפולי. עד כה נפתחו מתחמים אלו ב-15 רשויות מקומיות ובראשן תל-אביב, רמת-גן, באר-שבע ודימונה ורשויות נוספות נמצאות בהליכי פתיחה של מתחמים דומים. עם זאת, על פי הנחיות גורמי הרווחה בשטח פועל המשרד להוצאת אנשים עם מוגבלות אשר חיים בקהילה בליווי אדם נוסף לנופשונים במסגרות רווחה ממוגנות אשר מעניקות פעילות הפגה ותמיכה רגשית, ואזרחים ותיקים לבתי אבות ממוגנים שנמצאים בהתקשרות עם המשרד. כמו כן, מרכזי היום והמועדונים החברתיים לאזרח הוותיק ומסגרות יום לאנשים עם מוגבלות, אשר פועלות בהתאם להנחיות פיקוד העורף, פועלים גם בשעות היום ומאפשרים שהיה במתחם בטוח ובליווי אנשי צוות עד שעות הערב. 75% ממסגרות אלו המשיכו לפעול לאורך התקופה. פינוי גורף של אזרחים מהקהילה מחייב החלטה של הממשלה".

ממשרד הבריאות נמסר: "משרד הבריאות מקבל באופן שוטף מידע מקופות החולים שאחראיות על מיפוי של חולים עם צרכים מיוחדים (חצר"מים), בהם אוכלוסייה סיעודית. בעת הצורך משרד הבריאות מנתב מענה מתאים לאוכלוסייה זו, בשיתוף קופות החולים".

מפיקוד העורף נמסר כי הנושא באחריות משרד הביטחון

מרשות החירום הלאומית במשרד הביטחון: משרדי הממשלה הרלוונטיים בשיתוף רשות החירום הלאומית (רח״ל), פועלים לקידום פתרונות מיגון ייעודיים לאוכלוסיות המתקשות להגיע למרחב מוגן, ובהם הנגשת מחסות ציבוריים ומיגוניות, וכן קידום מענים פרטניים באמצעות הרשויות המקומיות אשר נמצאות בקשר יומיומי עם אוכלוסיות אלו.