שורד השבי עומר ונקרט משתף: "הלילות זה עניין מורכב"

כששמע לראשונה על החתימה להסכם שחרור כל החטופים, שורד השבי עומר ונקרט לא האמין. מי ששוחרר משבי חמאס לאחר כ-505 ימים, חגג עם שורדים נוספים את הבשורה שאמורה להציל את חבריהם שנותרו מאחור. בריאיון הערב (שישי) לאופירה אסייג וחיים לוינסון לצד בת זוגו עדי טאוב, הוא סיפר על הקשיים איתם עדיין מתמודד, התקווה לראות את החטופים יוצאים והרגע בו התבשר על העסקה.

"הלילות זה עניין מורכב", שיתף בפתיחות ונקרט והרחיב: "החיים שלי השתנו בשבעה באוקטובר, זה משהו שילווה אותי לכל ימי חיי. נכון שיש אושר, אופוריה ושמחה, אבל החיים לא תותים וקצפת, אין מה לעשות, זה אירוע שמלווה ויש טריגרים". טאוב, שמלווה אותו בתהליך, פירגנה לבן זוגה: "הוא אלוף, המצב המנטלי שלי לפעמים יותר נמוך ממה שהוא הגיע. יש משפט שהוא כל הזמן אומר,  'אני לא אתן להם לנצח אותי, לא נתתי ואני לא אתן. כל מה שיש לי זה הרוח והמוח שלי'. כל רגע שהוא נשבר הוא מתחזק חזרה, כי הם לא ינצחו אותו".

טאוב תיעדה את הרגע בו בישרה לונקרט על העסקה, לה הוא לא האמין בהתחלה: "זה רגע שחיכינו לו כל כך הרבה זמן, כל העם חיכה לו, ראיתי את זה מתקרב והיה פחד להתאכזב. אפילו ברגע שטראמפ עולה ומכריז את זה, הייתי צריך לראות את המילה 'חתום', הייתה חסרה לי המילה הזאת והיא באמת עצרה אותי", סיפר.

מה עובר כרגע על מי שנמצא בשבי החמאס, כשהוא יודע שאמור להשתחרר הביתה?
"זה מאוד מורכב, כי אנחנו לא יודעים בדיוק מה חמאס אומר להם, אני ידעתי רק בארבעת הימים האחרונים שאני עומד להשתחרר הביתה. פיצלו בינינו ושם הבנו בעצם שאנחנו הולכים הביתה, הם אומרים שעוד ארבעה ימים יעשו לנו מסיבת חזרה הביתה, את כל הטקס המגוחך הזה. אלה הרגעים שאתה מבין שאולי אתה הולך הביתה, אבל אתה גם שומר על אופטימיות זהירה. עד הרגע שלא נכנסתי לרכב של הצלב האדום והגענו לנצרים, לידי כוחות צה"ל, היו בי את הרגעים שאני אומר לעצמי 'זה טריק מלוכלך'".

לא האמנת עד הסוף.
"ממש, כי הייתי בעסקה הראשונה, ראיתי את ליאם (אור), שלוקחים אותו והוא הולך הביתה, כל כך שמחתי בשבילו. אמרו לי שעוד שלושה-ארבעה ימים אני אחזור, שזה היה שקר מוחלט, אז העדפתי לשמור על עצמי. קשה להגיד מה הם יודעים ומה הם לא כרגע, אני בטוח שהם הבינו שעומדת להיות איזושהי עסקה, כי גם מאוד מרגישים את זה על שפת הגוף של המחבלים".

לא הרגשת שיש פחות הפצצות?
"האמת שהייתי מתחת לאדמה, אז אני משלב מאוד מוקדם של המלחמה כבר הפסקתי לשמוע הפצצות. שפת הגוף שלהם מאוד שידרה את זה, הם יותר נינוחים, פחות תסכול, הם עולים במשקל, אלה הרבה סימנים שמעידים על זה שקורה משהו. לאט לאט התחלנו להבין מה קורה, גם אחד מהם מתישהו אמר לנו שיש עסקה, חלק מהחטופים כבר חזרו הביתה, חלק מהאסירים כבר שוחררו. זה עדיין אותו קור, הם לא עכשיו אוהבים אותך, הם פשוט הרבה פחות לחוצים, הרבה יותר נינוחים ולך קל לזהות את זה".

עדי, איזה עומר קיבלת?
"מבולבל, מבועת, מתוסכל, כועס ובעיקר מנסה ללמוד, להבין ולהחלים, מלא באופטימיות שגיא (גלבוע דלאל) ואביתר (דוד) יחזרו הביתה. מהרגע הראשון שראיתי אותו בבילינסון, זה כל מה שהוא עושה, בהסברה, ברשתות, בהכול. עומר, בתוך השיקום שלו, בין הדברים הכי חשובים שהיו לו זו העצמאות שלו, הוא חזר מאוד מהר להיות עצמאי. בבית הדברים נראים אחרת, אנחנו מתמודדים עם קשיים".

מה המשפט הראשון שתאמר לגיא ואביתר?
"הלוואי והייתה לי את התשובה, אני מתקשה לחשוב על זה, גם על הרגע שחיבקתי את ההורים שלי חשבתי מיליוני פעמים. זה לא משהו שידעתי איך הוא ייראה, ידעתי שאני הולך לבכות כמו ילדה קטנה, בכיתי כמו ילדה קטנה ואני מרוצה מזה. אני לא יודע מה אני אגיד מעבר לרגשות בלתי רגילים שאני הולך להרגיש בגופי, בעוצמות אחרות וזעקה ענקית של אושר עד השמיים".

מה לעולם לא תשכח מהשבי?
"זה לא משהו שדיברתי עליו הרבה, אם בכלל, זה משהו שגם צף בי ועלה רק בחודש האחרון. אני הייתי בהתחלה בחדר מתחת לאדמה, חדר יחסית גדול ואחרי קצת פחות מ-100 ימים העבירו אותי למסדרון מאוד צר, שבו הייתי מעל 400 ימים. אני ממש זוכר שביום הראשון במסדרון הזה הייתי פותח את העיניים ומקבל התקף פאניקה מכמה שהכול קרוב אליי, שלא משנה לאיזה מקום אני אסתכל, זה פה. זה משהו שתמיד ילווה אותי, כי אני לעד אוקיר את התודה על המרחב הזה שיש לי, האוטו שלי רחב פי שניים מהמנהרה שהייתי בה, המיטה שלי רחבה פי שניים מהמנהרה שהייתי בה. בסוף גם לזה התרגלתי והסתגלתי, כי אלה החיים שלי והבנתי את זה, אבל זה תמיד יהיה איתי".