"הצריף": מסע בזמן במטבח הישראלי של פעם

המטבח הישראלי הוא כמו כור היתוך קולינרי שהתבשל במשך עשרות שנים על פתילייה. יחד עם הטעמים שהתגבשו בסירים, גם חלל המטבח עבר מהפכה עיצובית, ומחדרון דחוק נהפך למרכז החברתי של הבית. שנות ה-30 וה-40 סימלו מרחב קטן וסגור לעבודה עם שולחנות עץ פשוטים, שרפרפים וארון קרח שדרש החלפה יום-יומית של בלוקים. המטבח של אותן שנים היה עמוס בפריטים איקוניים, ממגבת המטבח המשובצת ועד לסיפון של מי הסודה שעמד על השיש.

אחריהן חווה המטבח תור זהב של פורמייקה בירוק פיסטוק, תכלת וקרם, והפריג'ידר, מקרר שקיבל חשמל, הפך לסמל הסטטוס החדש. הלאה לשנות ה-70, אז פינו חזיתות הפורמייקה מקום לעיצוב כבד יותר עם טקסטורות דמויות עץ, ועל הקירות הופיעו אריחי קרמיקה מצוירים, לרוב בדוגמאות פרחים או צורות גיאומטריות בצבעי חום וכתום. מאוחר יותר התחילו גם לשבור קירות ולפתוח את המטבח לעבר הסלון, ופינת האוכל הפכה לחלק בלתי נפרד מהחלל.

< לכל הכתבות בערוץ living

עודד צביקל מרמת השרון, 55, גדל אז בבית ציוני כחול-לבן, עם אהבת הארץ והתוצרת שלה ועם חיידק של אבא "שלא הכיר את פח הזבל". התשוקה לפריטים של אז סחפה גם אותו, והוא אהב לאסוף דברים מיוחדים משווקים או מאנשים שמסרו לו – רדיו ישן, כלי בישול ישן שאהב את המראה שלו, וכמובן, מציאות משוקי פשפשים שאליהם הלך לא מעט גם עם הוריו.

את הפריטים שאסף, משנות ה-30 ועד ה-80, מכלים וחפצים ועד ארונות מטבח, הוא מציג בחצר ביתו כמוזיאון הקולינרי הנוסטלגי הראשון בישראל, "הצריף". הגעה לצריף ברמת השרון היא כמו כניסה לקפסולת זמן, בין ספרי הבישול של פעם ופרטי מטבח שליוו כמעט כל בית, ו"מיד עפים בזמן לזיכרונות ילדות במטבח", הוא אומר. "למעשה כל דור מוצא בצריף זיכרון מרגש". וצביקל גם מעביר הרצאה על הפריטים והחברות שייצרו הכל עבור המטבח הישראלי. בין טעימת מרק ללגימת קפה או תה בכוסות וינטג', נמזג גם גזוז של פעם מסיפולוקס מיתולוגי, ועוגה מסיר פלא משאירה טעם של עוד.

"תמיד הייתי מלא תשוקה לחיים עם אופי שמחפש עניין, ועם הזמן האיסוף התממשק לעולם הקולינרי ואז דייק את עצמו לתוצרת הארץ בלבד", הוא מספר. רוב האוסף היה ארוז ומאוחסן כל השנים, עד שיום אחד שכר עם זוגתו בית על מגרש גדול ברמת השרון, ובקצה המגרש עמד צריף רעוע. בעידוד בת הזוג הועלה הרעיון לפרוש את האוסף החבוי כתפאורה למשרד הביתי שלו כיועץ קולינרי, מעין man cave בשבילו.

לפני כשלוש שנים סידר את הצריף כזיכרון אישי, אך חברים ומשפחה שבאו לראות פתאום התמלאו בדרישות שהם רוצים להראות להורים, רוצים להביא את הילדים או רוצים לחגוג פה יום הולדת לאבא/סבא ועוד. צביקל הרים את הכפפה והיום מארח במקום בתיאום מראש, כשלב החוויה הוא האוסף והתכנים שהוא מספר.

הצריף מחולק לחמישה אזורים: פריטי מטבח משנות ה-40, משנות ה-70, מידוף שעליו מוצגת ההיסטוריה של פריטי המטבח השונים מתקופות שונות, המזווה והספרייה. הוא הצליח לשים את ידו על כל פריט שעליו ידע ואותו רצה, ועדיין מדי פעם נתקל בהפתעות ומוסיף פריטים לאוסף. "אם יבוא היום ויוקצה לי מקום גדול יותר, הזרימה, החלוקה לנושאים, ליצרנים ולתקופות כבר בנויה בראשי ומתוכננת לכך", הוא אומר.

יש מאפיינים עיצוביים בולטים במיוחד במטבחים ובפריטים הארצישראליים של פעם?

"לא גילינו את אמריקה, ולא היו הרבה המצאות ישראליות, אבל עשינו לא מעט גיור לפריטים שהיו קיימים בעולם, בעיקר באריזה שלהם ובשמות הישראלים, למשל 'נמתחון', שהוא תחתית נפתחת לסירים חמים, שהיה קיים בעולם והצמדנו לו שם ועיצוב עברי".

הפריט שממחיש במיוחד את החיבור בין עיצוב, תעשייה מקומית וזהות ישראלית הוא בעיניו סיר הפלא, "המצאה ישראלית ראשונה בעולם, שפתרה את הבעיה של אפייה על אש גלויה. על המבקרים במקום הנוסטלגי הוא אומר: "הם מתחילים תמיד ב'וואו', במבט ראשון נאמרים משפטים כללים כמו 'היה לנו הכל בבית או בבית סבתא', וכשמתעמקים לתוך הביקור, כל אחד מתנקז לפריטים שבאמת היו סביב גילו כילד, כבוגר או כזיכרון מבית הורים או הסבים".