פליליזציית יתר: על אחוז ההרשעה הגבוה במדינת ישראל

אני לא יודע למי מקוראי המאמר יצא לבקר באולם מוקד בבית משפט שלום. תובעים מגיעים עם מזוודה שהיא לכל הדעות "אובר ווייט", המכילה עשרות תיקים פליליים חדשים. וזה רק ביום מסוים, באולם אחד, בבית משפט אחד, עד כדי כך שאתה שואל את עצמך האם בקצב הזה ייוותרו אזרחים ללא עבר פלילי. בלי לנבור בתוכן התיקים, אני חותם על כך שלפחות שליש מהתיקים לא חוצים את הרף הפלילי.

אם לא די בכך הרי שאחוז ההרשעה במדינתנו הוא בין הגבוהים בעולם המערבי. פעמים רבות נטען, כי אחוז ההרשעות, העומד כיום על 87% - 97% (כל מספר זוכה), מלמד על סינון קפדני ומקצועי שנערך על ידי רשויות התביעה. ממש בינגו, כל תיק שמוגש מסתיים בהרשעה, ואז כשיש זיכוי, רחמנא ליצלן, המערכת מתהדרת שהנה - המערכת נושמת בצורה תקינה. אם ככה המערכת נושמת אז סבתא שלי עליה השלום נשמה בגיל 100 יותר טוב.

לשיטתי מדובר בנתון המציג תמונה חלקית בלבד. אם מבקשים להעמיד את שיקול הדעת של התביעה למבחן בצורה רצינית, אין די להתבונן על הנתון הפורמאלי של אחוזי ההרשעה, אלא קיים הכרח לבחון מה הייתה נקודת ההתחלה של התיק ומהי נקודת הסיום שלו. כך למשל, אם אדם אשר הוגש כנגדו כתב אישום בגין עבירת שוחד מוצא עצמו בסופו של יום מורשע בעבירה מינורית של שימוש לרעה בכוח המשרה, הרי שחלה בתיק תמורה משמעותית ומרחיקת לכת, על אף שמבחינה סטטיסטית הוא ייספר כהרשעה לכל דבר ועניין. במילים אחרות - שיקול הדעת של התביעה איננו נמדד רק בשאלת עצם ההרשעה, אלא גם בשאלה מהי העבירה בה הוא הורשע בסופו של יום.

נראה כי מציאות בעייתית זו נובעת במידה רבה מכך, שהסטנדרט אותו מציב המשפט הישראלי לתביעה, בבואה להחליט על העמדת אדם לדין הינו סטנדרט אמורפי, הכולל רף הוכחתי נמוך למדי – "סיכוי סביר להרשעה". מדובר בפרמטר ערטילאי, אשר כמעט אינו אומר דבר, ומותיר בידי התובע מרחב תמרון רחב למדי. בסופו של יום קשה לחשוב על מקרים בהם ההחלטה על הגשת כתב האישום תתברר כשגויה. 

מבחן זה, אשר מציב רף כה מינימאלי, משחרר את התובע מאחריות מקצועית הכרוכה בקבלת החלטה על הגשת כתבי אישום שגויים, וככזה מקשה עוד יותר על נאשם לטעון לחפותו. כך נוצרת גם אינפלציה של כתבי אישום וגם כתבי אישום הכוללים עבירות חמורות יותר מאלו אשר נכון וראוי היה לכלול מלכתחילה.  

בעייתיות זו אף משפיעה בצורה מכרעת על נכונותם של נאשמים לבחור באפשרות של ניהול משפט וכפועל יוצא משפיעה במישרין על אחוז ההרשעה הגבוה. שכן, משעה שכתב אישום חמור הנושא ”תג מחיר“ של עונש מאסר מרחף מעל ראשו של נאשם אילו ינהל את המשפט ויורשע, ומנגד עומדת בפניו האפשרות לסיים את התיק בהסדר טיעון, אשר כולל הרשעה בעבירה מינורית לצד עונש מקל במידה ניכרת - הרי שמרבית הנאשמים יעדיפו לצמצם את הסיכון, גם אם זו כוללת הרשעה בעבירה שכלל לא היתה צריכה לעמוד מראש.

בעיני הודעה על החלטה להגשת כתב אישום שקולה על בשורה בדבר מחלה קשה. עד כדי כך ולפעמים אף יותר חמור. הרי מרגע זה אתה עוסק בהישרדות. זו התמודדות עם הלא נודע שהרי אין דרך שניתן לצפות כיצד יסתיים ההליך הפלילי. מדובר במאורע שמשנה חיים, החיים כפי שהתנהלו עד כה לא ישובו במספר רחב של רבדים: אישי, משפחתי, חברתי, כלכלי. זו מציאות שאליה נלוות חרדה קשה שלא מאפשרת לנהל יותר את החיים במתכונתם המקורית.

לשם ההמחשה ניקח איש עסקים. לרוב בתיקי צווארון לבן מדובר באנשים נורמטיביים שהם מצויים בשיא כוחם. לפנות בוקר מתייצבים מספר רב של שוטרים בבית, הילדים מתעוררים בבהלה, כל השכונה עומדת על הרגליים, אתה מצטייר באותם רגעים כארכי פושע, מתבצע חיפוש לא נעים בבית, השוטרים מוציאים בדרכם לניידת הררי ארגזים, מחשבים, אתה מובל אזוק לעיני כל, ומכאן מתחולל מחול שדים שלם. במקביל המשטרה פושטת על המשרדים שלך, ולמעשה משביתה אותם. ועוד לא נגעתי בכך שבעבירות כלכליות המשטרה תופסת נכסים וחשבונות בנק, כך שאתה לא יכול להזיז שקל מחשבון לחשבון.

ברגע אחד מבנאדם חזק וחופשי שרק אתמול בערב ישב בארוחה עסקית, אתה מאבד שליטה על חייך, מוצא את עצמך בחדרי חקירות, עצור בתנאי כליאה מזעזעים, ומובל אזוק, לאחר מסע של שעות ב'זינזנה' המצחינה לבית המשפט, שם אם איתרע מזלך ואתה מעט מפורסם מחכה לך צבא של עיתונאים שמצלמים אותך בשעתך הקשה מכל זווית אפשרית.

וזה כמובן רק שלב החקירה, שהרי אם הוחלט להגיש נגדך כתב אישום מדובר בתהליך של שנים בו תיפלט מהעולם הייצרני ותושקע כל כולך בניהול ההליך פלילי על כל המשמעויות הנובעות מכך לרבות תשלום שכר טרחה משמעותי לעורכי הדין שלך. לצערי התמונה הקודרת הזו שעכשיו תיארתי היא תמונה שגרתית במשרדי. האם אותו נאשם, שחרב מאסר מתנוססת מעל ראשו, לא יעוט לקבל עסקת טיעון שתשיב לו מעט שפיות?

לדעתי - חלף המבחן האמורפי של ”סיכוי סביר להרשעה“, נראה כי נכון יהיה לאמץ סטנדרט קשיח יותר, ולפיו על תובע להורות על הגשת כתב אישום רק אם נוכח לראות כי קיים ”סיכוי גבוה“ או ”סיכוי משמעותי“ להרשעה. רק הצבת סטנדרט מעין זה תחייב את התביעה לבחון בצורה קפדנית כל תג ותו מחומר הראיות ולאמץ גם קו חשיבה ”מזכה“, באופן אשר ימנע עיוות דין.

אני סבור שכל פרקליט בפרקליטות או תובע בתביעות צריך במסגרת הכשרתו לעשות הצרחה של שנה אחת עם הסנגוריה הציבורית על מנת להבין מקרוב מה המשמעות של הגשת כתב אישום ומה המשמעות של התמודדות עם מערכת כה איתנית וכוחנית. שאז, ניתן להניח, הפעלת הכוח מצד המערכת תעשה בצורה יותר מדודה, שקולה ונכונה.