מול איראן, הישג צבאי מרשים הוא רק תנאי הכרחי

הרצף האחרון של ההצלחות הצבאיות מול איראן הוא מרשים מאוד, אולי אפילו יוצא דופן. אבל דווקא משום כך, זה גם הרגע להיזהר מהמסקנה הנוחה מדי שלפיה עוצמת הפגיעה מעידה בהכרח על קרבת ההכרעה. מעבר לשאלת עוצמת הפגיעה, השאלה המכרעת כעת היא הלקח שאיראן מפיקה מהמערכה ובעיקר מה היא מבינה שלא יקרה לה.

נדמה שטהראן קוראת היטב לא רק את פערי הכוח, אלא גם את גבולות הכוח שמופעל נגדה. לצד הידיעה כי הפגיעה בה קשה, ולעיתים קשה מאוד, טהראן מבינה היטב שהאיום החמור ביותר מבחינת משטר מסוגה, איום קרקעי ישיר על לב השלטון, אינו עומד על הפרק. עבור משטר שכוחו הצבאי נחות, זהו נתון מכריע. פלישה כזאת אינה מאיימת רק על מוקדי הכוח; היא עלולה לערער בבת אחת את הרציפות השלטונית ואת השלמות הטריטוריאלית - שני תנאים בסיסיים להישרדות המשטר. כל עוד אין איום ממשי על עצם הרציפות הזאת, אפשר לספוג, להתכווץ פנימה, לשחוק, ולנסות להפוך את עצם ההישרדות להישג פוליטי ואסטרטגי. במובן הזה, ייתכן שהשאלה המכרעת איננה כמה מטרות הופצצו, אלא איזו תחושת ביטחון בסיסית נותרה למשטר גם תחת אש כבדה. אם בטהראן משתכנעים שלא תיכפה עליהם מלחמה מן הסוג שמאיים על קיום המשטר עצמו, הם עשויים להסיק שגם פגיעה קשה מאוד עדיין איננה שקולה לסכנת קריסה.

כך אפשר להבין חלק מדפוס הפעולה האיראני. איראן גוררת את האזור לאי יציבות רחבה יותר, פוגעת בכלכלה האזורית והעולמית, מווסתת את הירי, ושומרת לעצמה מרחב תמרון. האיום (שהיה צפוי) על מצר הורמוז והפגיעה בתנועה בו ממחישים עד כמה די בשיבוש מתמשך של נתיב אחד כדי לערער מחירי אנרגיה, שרשראות אספקה ויציבות אזורית, גם בלי הכרעה צבאית במובן הקלאסי.

גם ההתרחבות ההדרגתית של רדיוס האיום ראויה לקריאה זהירה. כאשר איראן מאותתת שהיא יכולה להגיע רחוק יותר, לאיים על נכסים רחוקים יותר, או לגעת בזירות שמעבר למרחב העימות המיידי, היא פועלת כדי לעצב תודעה. כך, למשל, עצם השיגור לעבר הבסיס בדייגו גרסיה לא שינה לבדו את מאזן הכוחות, אבל הוא כן שינה את תודעת הטווח. איראן מבקשת להרחיב גם את מרחב החרדה האזורית מהמלחמה.

הצלחנו להכות באיראן - עכשיו מגיע החלק הקשה יותר

בנקודה הזאת חשוב להישמר מפני אשליה נוספת. כשם שלא נכון לזהות הישג טקטי עם הכרעה, כך גם לא נכון לבנות על ההנחה שהעם האיראני רק מחכה להזדמנות כדי להפיל את המשטר. זו אפשרות שאי אפשר לשלול, אבל גם אי אפשר לבנות עליה. יש הבדל עמוק בין מחאה לבין מהפכה. מחאה היא תנועה של הציבור. מהפכה היא קריסה של המשטר. את הראשונה אפשר לראות, את השנייה מבינים בדרך כלל רק מאוחר מדי.

גם ההפרדה החדה בין העם לבין המשטר, חשובה ככל שתהיה מבחינה מוסרית, אינה תמיד מספיקה מבחינה אסטרטגית. ברור שלא כל איראני מזוהה עם השלטון. ובכל זאת, ההנחה שמכה חיצונית תתורגם מאליה לשבירה פנימית היא מסוכנת. משטרים מסוג זה מפגינים שרידות גבוהה גם כשהם שנואים, כל עוד מנגנוני הדיכוי, הפחד והמשאבים נותרים בידיהם.

כאן בולטת גם מגבלה עקרונית של המודיעין הקלאסי. הוא יודע לעבוד היטב מול אויבים היררכיים. הוא יודע לאסוף על מפקדות, טילים, תשתיות ושרשראות פיקוד. הוא הרבה פחות טוב בקריאת תהליכים עממיים. השאלה מתי ציבור מפסיק לפחד, מתי מתהווה תודעה מהפכנית, ומתי נשברת הלגיטימציה של שלטון, איננה שאלה שמודיעין קלאסי יודע להכריע היטב. גם רשתות חברתיות אינן תחליף למודיעין. הן עשויות לשקף הלך רוח, אבל לא בהכרח מציאות פוליטית מתהווה.

לכן, השאלה האסטרטגית האמיתית חורגת ממספר המשגרים שהושמדו; היא נוגעת בקו השבר העמוק של המשטר, רחב יותר מן המערך הצבאי הגלוי - הכסף ויכולת השיקום.

הכסף הוא עורק החיים של המשטר: דרך נפט, הברחות, חברות קש, רשתות פיננסיות וחלפני כספים, טהראן מתחזקת את מנגנוני הדיכוי, מממנת שלוחים ומאפשר למשטר לספוג זעזועים בלי לקרוס. לצידו קיימת גם יכולת השיקום: היכולת לתקן, להחליף, להעביר משאבים, לעקוף מגבלות, להשיג חלפים ולחזור לפעול אחרי פגיעה. לכן, לא מספיק לשאול מה נהרס. ישראל צריכה לשאול את עצמה מה חדל באיראן להיות בר שיקום. כלומר, מה בנזק בלתי הפיך. לא מספיק לפגוע במה שיורה; יש לפגוע גם במה שמממן וגם במה שמאפשר למשטר לחזור לפעול לאחר המכה.

אותו היגיון חל גם על סוגיית החומר המועשר. יש הבדל גדול בין לדעת בערך היכן משהו נמצא לבין להחזיק מודיעין אופרטיבי שמאפשר לפעול. ההבחנה הזאת מוכרת היטב מעולמות של סיכול אישים: לא די לדעת שאדם נמצא בעיר מסוימת, או אפילו במתחם מסוים. כדי לסגור מעגל נדרש מודיעין טקטי, אינטימי כמעט: באיזה חדר, באיזו קומה, באיזו שעה, עם מי, דרך איזה ציר הוא נע, ומהו חלון ההזדמנויות המדויק לפעולה. בדיוק באותו אופן צריך לחשוב גם על החומר המועשר. לא די לדעת באיזה אתר או באיזה אזור הוא מצוי. כדי להפוך ידיעה לפעולה נדרש מודיעין שמאפשר לאתר את הנקודה המדויקת, להגיע אליה ולפעול בזמן אמת. בלי סגירת מעגל מלאה, גם מודיעין טוב נשאר לעיתים בגדר הבנה בלבד.

הפנים החדשות של המשטר

בתוך כל זה צריך להביט גם קדימה. ייתכן שאיראן נשחקת מהמערכה הנוכחית, וגם משנה אופי. ככל שהמשטר נסגר פנימה ומעביר עוד כוח לידי הממסד הצבאי והביטחוני, כך גובר החשש מהתהוותה של דיקטטורה צבאית מובהקת יותר. משטר כזה עלול לחשוב פחות במונחים של רציונל מדינתי רגיל ויותר במונחים של מצור, הישרדות ונקמה. בתוך מציאות כזאת, ומעבר להסלמה האזורית, קיימת סכנה לניסיון אילתור על בסיס החומר המועשר שנותר בידי איראן. לא מדובר בהכרח במסלול סדור של פריצה לפצצה גרעינית, אלא אולי דווקא חתירה לחלופה גסה, מאיימת ומהירה יותר, עד כדי פצצה מלוכלכת. זה איננו בהכרח התרחיש הסביר ביותר, אבל זה בהחלט תרחיש שלא נכון להוציא מכלל חשבון.

הלקח הזה רלוונטי גם ללבנון ולעזה. מרחבי ביטחון, רצועות ביטחון, עשויים לעיתים להיות מוצא אחרון. הם אינם בהכרח מענה אסטרטגי. אם האויב שומר על עומק, על מימון ועל מנגנון שיקום, הוא עלול לחזור. לא די להרחיק את הסכנה מן הגבול אם משאירים לאויב את התנאים לחדש אותה. אם יש משהו שלמדנו ב-7 באוקטובר, זה שהפגיעה המהותית באויב היא בעומק, בבית שלו, ולא בקו המגע.

גם מדינות המפרץ מבינות היטב את המורכבות הזאת. הזהירות שלהן אינה נובעת רק מחשש מהמכה הבאה, אלא גם מהאופן שבו הן תופסות את מרכיב הזמן. במונרכיות המפרציות אין חשיבה על קדנציה בת ארבע שנים. הם חושבים במונחים של יציבות שושלתית והשפעות שנמדדות בעשורים. מבחינתן, הן דואגות איך יראה האזור גם בעוד עשרים, שלושים וחמישים שנה.

בתוך כך, נדמה שחלקן גם מבינות שהגיעו, אולי בעל כורחן, לנקודת אל-חזור: שהן כבר לא יוכלו בעתיד באמת להימנע מיצר הנקם של איראן, ושמרחב ההתחמקות מבחירה בין צדדים הולך ומצטמצם. במשך שנים זו הייתה כמעט אסטרטגיית ברזל מבחינתן, להימנע ככל האפשר מבחירה פומבית ומחייבת. כעת, ייתכן שדווקא ההבנה שהן נדרשות לבחור היא אחד ממקורות התסכול המרכזיים שלהן.

בסופו של דבר, אולי נכון להיזהר מן הפיתוי לזהות הישג צבאי עם הכרעה. אפשר לפגוע קשות, ועדיין להשאיר למשטר די משאבים, די כושר התאוששות, ודי ודאות פנימית שהוא יוכל לשרוד את הסבב. לכן, השאלה החשובה איננה רק כמה חזק פגענו, אלא אם נוצר מצב שבו המשטר יתקשה באמת לחזור לעצמו, ואם נשללו ממנו התנאים שמאפשרים לו להאמין שגם את המכה הזאת הוא יוכל לשרוד.

>>> איל ציר כהן הוא ראש אגף "תבל" במוסד לשעבר