לא צריך תמונת ניצחון באיראן - אלא מציאות ביטחונית חדשה

המערכה מול איראן מלמדת שיעור לא נוח: בלי פלישה קרקעית ובלי התקוממות עממית, לא מפילים משטר מהאוויר בלבד. אפשר, לעומת זאת, לייצר מציאות ביטחונית חדשה, אם מבינים שצריך לפגוע לא רק במשגרים ובמפקדות אלא גם בכסף, בשליטה וביכולת של המשטר להמשיך לתפקד. איראן מוכיחה גם עכשיו דבר בסיסי שרבים העדיפו לא לראות מראש או להדחיק מהמחשבה - היא לא חייבת לנצח במערכה הזאת. מספיק לה להחזיק מעמד.

• בעולם הערבי מבולבלים מהמלחמה באיראן | אוהד חמו

מבחינת טהראן, עצם היכולת לספוג, להמשיך, לטפטף אש, לשבש שגרה, ולהחזיק אזור גלובלי משמעותי במתח, היא כבר סוג של הישג. מחירי הנפט עולים. מדינות האזור נתונות ללחץ כבד. לא רק בגלל מה שקורה עכשיו, אלא גם בגלל הפחד ממה שיקרה אחר כך. רבות מהן חוששות מערעור פנימי והיציבות במדינתן. הן גם חוששות לא פחות מהרגע שבו איראן, אם תצא מהמערכה הזאת על הרגליים, תבוא איתן חשבון כשהדוד סם כבר לא שם. בתוך התמונה הזאת נמשך גם טפטוף הטילים, והוא משיג חלק גדול מהאפקט גם כשהיקפו מוגבל יחסית. לטיל אחד ביום יש כוח עצום. גם כשהוא לא פוגע ישירות, הוא עוצר חיים, מייצר חרדה, משתק פעילות ופועל על התודעה. במובן הזה, גם מספר קטן של שיגורים יכול להשיג כשמונים אחוז מההשפעה.

היו מי שהאמינו שעצם האיום הצבאי יספיק כדי להוציא המונים לרחובות באיראן. אחר כך היו מי שאמרו שהציבור אולי לא יוצא עכשיו, אבל ייצא כשהתותחים ירעמו וארצות הברית תהיה על-מלא במשחק. זה לא קרה. היו גם מי שבנו על כך שהמיעוטים ינצלו את גודל השעה ויפתחו חזית פנימית. גם זה, נכון לעכשיו, לא קרה. אין כרגע קולות של מהפכה באיראן, ואין סיבה רצינית לבנות על כך שהיא פתאום תופיע בשבוע הבא.

לדעתי, הסיבה לכך איננה עצם ההפצצות. הרי הירי אינו מכוון למרכזי אוכלוסייה ולבלתי מעורבים, והציבור באיראן יודע את זה. הוא מבין היטב שהמערכה אינה מכוונת נגדו כאוכלוסייה. אבל ההבנה הזאת לא מספיקה כדי להוציא המון משולהב לרחוב. משטרים לא נופלים רק כי מפציצים אותם. הם קורסים כשהם מפסיקים לשלוט באנשים, כשהפחד נשחק, וכשנגמר הכסף שמחזיק את מנגנוני הכוח, הדיכוי והנאמנות שלהם.

הלקח מסוריה: משטרים לא קורסים ברגע

גם בסוריה ראוי להפריך את אשליית ה"פתאום". רבים נוטים לתאר את נפילתו של בשאר אל אסד כאילו הייתה אירוע חד, מהיר, כמעט רגעי, שלאחריו עלה אחמד א-שרע ומילא בן לילה את החלל. אבל זו קריאה שטחית של המציאות. נפילתו של המשטר הסורי לא הייתה תוצאה של רגע אחד, אלא של תהליך שחיקה ממושך שהחל כבר עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-2011. במשך שנים הלך המשטר ונשחק צבאית, כלכלית, פוליטית וחברתית. כל סבב לחימה, כל פגיעה בלגיטימציה, כל אובדן שליטה בשטח, כל תלות גוברת בפטרונים חיצוניים, וכל סדק נוסף ביכולתו למשול באמת, היו עוד מכה בשרשרת המכות שסדקה את הסלע. לכן, כשהגיעה לבסוף המכה שנראתה לרבים כמכה המכרעת, היא לא פגעה במשטר איתן ושלם, אלא במשטר שכבר שנים הלך והתפורר. גם הסלע שנשבר לבסוף זכר היטב את המכה הראשונה. זה בדיוק הלקח שחשוב לזכור גם ביחס לאיראן: מי שמחפש רגע אחד של קריסה מחמיץ את העובדה שמשטרים נופלים, בדרך כלל, אחרי תקופה משמעותית של שחיקה מצטברת.

צריך לומר ביושר שזו אמת שאינה נוגעת רק לאיראן. היא נכונה גם ללבנון. גם שם יש לעיתים ציפייה שמישהו אחר יעשה את העבודה: שהצבא הלבנוני יקום פתאום, ישנה את פניו, וייחרף את נפשו מול חיזבאללה. זה לא יקרה.

גם ההנחה שאם רק יחוזק צבא לבנון, הוא יוכל סוף סוף להתמודד עם הבעיה השיעית, היא הנחה מסוכנת. הסיכון של היפוך קנים, או של נפילת אמצעי הלחימה של צבא לבנון בידי גורם קיצוני אחר, הוא סיכון שאי אפשר להתעלם ממנו. די להזכיר כיצד אמצעים רבים של המשטר האפגני נפלו בידי הטאליבאן, וכיצד אמצעים של הצבא העיראקי הגיעו לידי דאעש.

בדיוק כפי שאין כרגע המונים באיראן שמסתערים כדי להפיל את המשטר מבחוץ ומבפנים גם יחד, כך גם בלבנון לא יופיע לפתע שחקן מקומי שיעשה את מה שאחרים מקווים שיעשה, גם אם מבחינה מדינית הוא מחויב לכך. המשאלות מובנות, אבל הן אינן תחליף לאסטרטגיה. ובסופו של דבר, אף אחד לא יעשה בשבילנו את העבודה.

מה באמת יגרום למשטר בטהראן לאבד שליטה?

מכאן גם נובעת המסקנה הקשה יותר: אם נמשיך לירות רק על כל מה שיורה עלינו באיראן, נשיג הישגים מבצעיים חשובים מאוד, אבל לא נמוטט את יסודות המשטר. הפגיעה בתוכנית הגרעין קריטית, והפגיעה במשגרים, במפקדות, במערכי נ"מ, במחסנים ובתשתיות צבאיות היא חיונית ואין בלתה. אבל אם המטרה היא לא רק לצמצם אש אלא לשבור את מרכז הכובד של המשטר, זה לא יספיק. מרכז הכובד של המשטר האיראני איננו צבאי בלבד. הוא נשען גם על מקורות הכנסה, על מנגנוני שליטה, על מוסדות כוח אזרחיים, על מבני נאמנות, ועל היכולת להמשיך לנהל מדינה ביד קשה גם תחת מתקפה.

לכן, אם רוצים למנוע מהמשטר להתאושש באמת, צריך לפגוע גם במקורות ההכנסה שלו וגם במקורות השליטה שלו. לא רק ביכולת שלו לירות, אלא גם ביכולת שלו למשול. לא רק במה שנמצא במדים, אלא גם במה שמאפשר לו להחזיק את המדינה בגרון. זה לא חייב להתחיל ולהיגמר רק בתעשיית הדלק. ברור שלתעשיית האנרגיה יש משקל עצום, אבל היא איננה הנכס היחיד שמחזיק את המשטר על הרגליים. יש לו עוד נקודות משען: מערכות גבייה, צומתי שליטה, נכסים כלכליים שמזינים את מרכזי הכוח, מנגנוני פיקוח ודיכוי, ומוקדים שמאפשרים לו לתגמל מקורבים, להעניש יריבים ולשמר את תחושת הפחד שעליה נשען כל משטר כזה.

• מותה של ההרתעה במזרח התיכון | איל ציר כהן, פרשנות

כאן צריך להכיר באמת הלא-נוחה של מלחמה מנגד. כשאין פלישה קרקעית, וכשאין התקוממות עממית רחבה מבפנים, המחיר הוא הרחבת מעגל הפגיעה. לא במובן של פגיעה מכוונת באזרחים בחייהם, אלא במובן של פגיעה ביעדים שמשפיעים גם על אורח החיים האזרחי, על הכלכלה, על התפקוד השוטף ועל היכולת של המשטר להמשיך להיראות כמי ששולט במצב. מי שרוצה תוצאה אסטרטגית בלי להכניס כוחות קרקעיים ובלי להישען על מרד פנימי, צריך להבין שלא ניתן להסתפק רק במטרות צבאיות צרות. זאת המשמעות של ניהול מלחמה מרחוק. יש לזה יתרונות ברורים, אבל יש לזה גם מחיר, והמחיר הוא שבלי להרחיב את בנק המטרות אל מעבר לצבאי הטהור, אי אפשר לפגוע באמת ביסודות הכוח של המשטר.

מכאן גם נובעת נקודה נוספת, חשובה לא פחות - לא צריך לחפש תמונת ניצחון.

אם המשטר ייפול, זו כמובן תהיה תוצאה דרמטית. אבל גם אם הוא לא ייפול, אין פירוש הדבר שהמערכה נכשלה. גם משטר אוטוקרטי, איסלאמי קיצוני, יכול להישאר על כנו ובכל זאת לצאת מן המלחמה חלש מאוד, מרושש יותר, מוגבל יותר, זהיר יותר ופחות מסוגל לאיים על סביבתו. גם זה הישג. למעשה, ייתכן שזה ההישג המרבי שאפשר להשיג בתנאים הקיימים. אם בסוף המערכה יישאר מולנו משטר קיצוני, אבל כזה שיש לו הרבה פחות כלים, הרבה פחות כסף, הרבה פחות מרחב פעולה והרבה פחות יכולת לבנות מחדש איום אזורי - זו כבר מציאות אחרת לגמרי. גם אם הוא יישאר קיצוני וצמא דם, שיהיו בידיו רק מקלות ואבנים

זאת צריכה להיות שאלת המבחן. לא אם תתקבל תמונת כניעה חגיגית, ולא אם ההמונים יסתערו על סמלי השלטון, אלא אם בסוף המערכה תהיה לאיראן הרבה פחות יכולת לייצר טילים, לממן שלוחים, לשקם תשתיות טרור, לאיים על שכנותיה ולהחזיר את האזור כולו למסלול הקבוע של סחיטה, הרתעה הפוכה והסלמה מבוקרת מבחינתה.

גם טיל אחד ביום הוא הישג עבור איראן

ויש עוד נקודה שחשוב לומר עכשיו, משום שהיא תכריע לא פחות מהמהלומות עצמן. גם אם יושגו הישגים כאלה, הם לא יחזיקו מעצמם. שמירה על ההישגים תחייב המשכיות. היא תחייב המשך הפעלת כוח לאורך זמן, גם אם בעוצמות אחרות, גם אם בקצבים אחרים, וגם אם לא בכל יום באותו היקף. לא מפני שיש ערך בתקיפה כשלעצמה, אלא מפני שבמזרח התיכון משטרים רדיקליים בוחנים כל חולשה, כל עייפות וכל סימן לקוצר רוח בצד שמולם. אם הם יגיעו למסקנה שהלחץ הוסר, הם יחזרו בהדרגה למה שהם יודעים לעשות. אם הם יבינו שהמחיר נמשך, גם אחרי השלב הדרמטי של המערכה, זה ירסן את התיאבון שלהם, יהיה אשר יהיה המשטר שיישאר שם.

• לא החלפת המשטר ביום אחד - החלשת המשטר בזמן אמת | איל ציר כהן, פרשנות

לכן, סבלנות אסטרטגית איננה סיסמה. היא תנאי. היכולת להתמיד איננה מעלה ניהולית, היא חלק מהותי מן ההצלחה. המערכה מול איראן לא תוכרע רק לפי מספר היעדים שהותקפו ולא רק לפי גודל הנזק שנגרם בשבוע נתון. היא תוכרע לפי השאלה אם נצליח, לאורך זמן, לייצר משטר חלש יותר, עני יותר, מוגבל יותר וזהיר יותר.

זאת אולי המסקנה החשובה ביותר של התקופה הזאת. איראן לא צריכה לנצח. מספיק לה לשרוד. ישראל וארצות הברית צריכות לייצר מצב שבו גם אם המשטר שורד, הוא שורד כשהוא חבול, מרוסק ביכולותיו, מוגבל בשאיפותיו וחושש מאוד מלחזור על הדפוסים שהביאו אותו עד הלום.

לא בהכרח תמונת ניצחון, אלא מציאות ביטחונית חדשה.

>>> איל ציר כהן - ראש אגף תבל לשעבר במוסד, עמית בכיר במרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית בירושלים