ההסכם שלא הוסכם: הסתירות שטראמפ כנראה מעדיף שלא לראות

הדיווחים ביממה האחרונה על הגעה להסכם בנוגע לרצועת עזה, כולל מצד הנשיא דונלד טראמפ עצמו, יוצרים את הרושם כי המגעים לפירוק חמאס מנשקו הגיעו לנקודה המתקדמת ביותר מאז החלו המגעים. אלא שעיון בכלל המקורות מגלה סתירות עמוקות מאוד, אי-הסכמה על העובדות הבסיסיות ולפחות שלוש פרשנויות שונות למה שמתגבש. בעוד שחמאס מדבר על השארת הנשק הקל בידיו ואחסונו ברצועת עזה, מועצת השלום ובראשה המנכ"ל ניקולאי מלדאנוב והאמריקנים מציגים פירוז מלא. ובישראל, הדיווחים שהתחילו בנימה אופטימית מאוד, התחלפו עד מהרה בדחייה של ההצעה המונחת כעת על השולחן.

• פגישת נתניהו-טראמפ וכל מה שהגורם המדיני הבכיר לא סיפר לכם | ירון אברהם

השיחות בקהיר מתנהלות בין משלחת חמאס לבין מצרים, קטאר וטורקיה. גם מוחמד דחלאן, שמראשית המלחמה נמנע ממעורבות גלויה בה, ממלא כנראה תפקיד מרכזי בתיווך ההבנות. המתווה דן לא רק בנשק, אלא גם בהעברת ניהול הרצועה לוועדה פלסטינית טכנוקרטית, בעתיד העובדים והמנגנונים האזרחיים של חמאס, בפריסת כוח הייצוב הבין-לאומי ובנסיגה הדרגתית של צה"ל. כעת, מתברר שגם הודעת חמאס לפני כמה שבועות על נסיגתה מהשלטון האזרחי, וגם הסכמת ישראל לכניסת כ-200 חיילי הכוח הבין-לאומי לרפיח, הם חלק מההסכמות המתגבשות.

המחלוקת המרכזית בקרב הגרסאות נוגעת למשמעות המונח "פירוק מנשק" וכן לגורם שאליו יימסר הנשק. דוברים מטעם חמאס טוענים שגובשה נוסחה של מסירה ואחסון הנשק, לפיה הנשק הכבד לא יוצא מהרצועה ולא יושמד, אלא ייאסף ויאוחסן במתקנים מפוקחים בידי ממשלת הטכנוקרטים. בחמאס דורשים להשאיר בידיהם את כלי הנשק הקלים, כולל טילי כתף וייתכן שאף אמצעי לחימה נוספים. זוהי למעשה העמדה המסורתית של חמאס ביחס לנשק ממנו הם מוכנים להיפרד, אך ייתכן שהם מסכימים לוויתורים בנושא המנהרות ותשתיות הייצור. בתמורה, הם דורשים שהביצוע יהיה הדרגתי וממושך, ויתקדם במקביל לנסיגת צה״ל מכלל שטחי הרצועה, להפסקת החיסולים ולמימוש יתר התחייבויותיה של ישראל. תנאי מרכזי נוסף של חמאס הוא קליטת 40 אלף העובדים האזרחיים שלה במנגנוני השלטון החדשים ברצועה.

מבחינת חמאס, הוויתורים בנושא הנשק הכבד והתשתיות הן הדרך להקפיא את יכולותיה הצבאיות, שתישארנה נגישות, מבלי שתושמדנה. לא פחות חשובה היא הסמליות של המהלך, שתאפשר להציגו כאי-כניעה או ויתור על עקרון ההתנגדות השולל התפרקות מנשק. בד בבד, חושפת גרסת חמאס גם כמה מסקנות לגבי מצבה כיום. התנועה מוטרדת ממצבה החמור של הרצועה ומההשלכות ארוכות הטווח שיהיו למציאות זאת עליה ועל התמיכה בה. אין ספק שהיא גם מוטרדת מאוד מהחיסולים הישראליים היום-יומיים, הפוגעים במוקדי הכוח והידע שלה לצד סגירת חשבונות עקבית עם רוצחי 7 באוקטובר.

אלא שגרסת מועצת השלום שונה מאוד מזו שחמאס מציגה. לפי הודעתה ולפי גורמים אמריקניים המעורים בשיחות, ההסכם אמור לכלול את פירוק כל הנשק - כבד וקל - כולל זה אשר מוחזק בידי משטרת חמאס, וכן את השמדת המנהרות, מחסני התחמושת ומתקני הייצור שמיקומיהם ימסרו למועצת השלום. ועדת אימות עצמאית אמורה לפקח על היישום שאמור להימשך בין חצי שנה לשנה, אך הנשק אכן יושאר ברצועה תחת ממשלת הטכנוקרטים והכוח הבין-לאומי, שיתפרס בה באופן הדרגתי. שיקום לא יחל לפני פירוז חמאס, אבל מפעלי בטון ושיקום אחרים יוקמו וישמשו בתחילה לאיטום המנהרות. ישראל מצדה תידרש להפסיק את החיסולים ולסגת לקו הצהוב המקורי, שכלל כ-53% משטחי הרצועה, וכל נסיגה ממנו תותנה בשלב מאומת של פירוז. כך יובטח לישראל, על פי מועצת השלום, שנסיגתה תתבצע במדורג ורק לאחר שהבטיחה את כל דרישות הביטחון שלה. בתום התהליך אמורה לפעול ברצועה סמכות שלטונית אחת, תחת העיקרון "חוק אחד ונשק אחד". אנשי חמאס יזכו לחנינה, אך לחמאס לא יהיה תפקיד בניהול הרצועה, לא בגלוי ולא מאחורי הקלעים, במתכונת המזכירה את חיזבאללה בלבנון.

קיימים אפוא הבדלי גרסאות עמוקים בין חמאס למועצת השלום על המוסכם. אולם, גם אם ישנה התקרבות להסכמה, ישראל כנראה הולכת ומתרחקת ממנה. גורם מדיני ישראלי הבהיר כי ההסכם המסתמן אינו נותן כרגע מענה לדרישה הישראלית להוציא את הנשק מעזה ולפרז את הרצועה לחלוטין. טענות שהופצו בעיתונות הישראלית בשבועות האחרונים כאילו האמריקנים כבר הסכימו לוותר על פירוז חמאס נראות לעת עתה כמוגזמות מאוד, אך עדיין קיימים כנראה פערים בין האופן שבו האמריקנים רואים את הפירוז לבין הפירוז שישראל דורשת.

האופטימיות בהודעת הנשיא טראמפ, כאילו הובטח הסכם לעזה, נראית אפוא מוקדמת מדי וכרצון להציג הישגים במדיניות החוץ האמריקנית שאיננה עתירה בהם לאחרונה. חמאס אומנם הסכימה לראשונה לדון במנגנון מעשי שיגביל חלק מיכולותיו הצבאיות ויכפיף אותן לפיקוח, בתמורה לנסיגה ישראלית ולשימור נוכחות עשרות אלפי אנשיו בשלטון האזרחי. ישראל מבינה, מנגד, בצדק, את ההסכמות האלה כאותה גברת בשינוי אדרת של עמדת חמאס המסורתית - השארת הנשק הקל ושימור השליטה האזרחית מאחורי הקלעים.

הדרך להסכם, אם כן, עוד ארוכה וההנחה שארגון ג'יהאדיסטי מובהק יוותר על נשקו, כמעט חסרת סיכוי. אולם, גם אם יתממש התרחיש האופטימי ביותר וחמאס תסכים לפירוז, ישראל לא תוכל לנוח על זרי הדפנה אלא תצטרך להניח כהנחת עבודה קבועה שהתנועה לא תחדל מניסיונות התעצמות.

>>> ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון, מומחה לחברה הפלסטינית וחוקר בכיר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון שבאוניברסיטת תל אביב