החדשות הטובות מהכישלון במבחני פיז"ה: נגמרו לנו התירוצים

תוצאות השפל במבחני פיז"ה הוכיחו לנו היום (שלישי) באופן סופי שמערכת החינוך הישראלית איבדה את יכולתה לקיים את ההבטחה הבסיסית ביותר שלה: להעניק לכל ילד וילדה את הידע, המיומנויות וההזדמנות לבנות את עתידם. אין היא מצליחה להבטיח מורה מקצועי בכל כיתה, רצף לימודי בשעת משבר או בסיס משותף לכל תלמידיה. החינוך הממלכתי-עברי, שהצמיח את ההון האנושי שעליו נבנו הכלכלה, ההייטק, המדע וביטחון המדינה, הולך ונשחק. אוכלוסיות שלמות נותרות ללא הכלים הנדרשים להשתלבות בעולם משתנה, והסיכוי של ילד לקבל חינוך איכותי תלוי יותר מדי בזרם שאליו נולד, במקום מגוריו וביכולתם של הוריו להשלים בכסף פרטי את מה שהמדינה אינה מספקת.

תוצאות פיז"ה אינן תחילתו של המשבר. הן הרגע שבו כבר אי אפשר להמשיך להכחיש אותו.

אפשר להאשים את המלחמה, את הקורונה ואפילו את התלמידים שלא למדו מספיק. אבל המלחמה אינה כתב הגנה למדינה. היא פגשה מערכת שכבר הייתה מוחלשת, ללא עתודות כוח אדם, ללא יכולת לשמור על רציפות וללא תוכנית אמיתית להשבת הזמן שאבד. במשך תקופות ארוכות שכנענו את עצמנו ששיעור בזום הוא יום לימודים ושנוכחות של אדם בכיתה היא תחליף למורה שהוכשר ללמד את המקצוע. עכשיו אנחנו רואים את המחיר.

כבר היינו במקום הזה. בתחילת שנות האלפיים, כשהישגי ישראל בפיז"ה הציבו אותה בתחתית המדינות המפותחות, המדינה נבהלה. התוצאות נתפסו כמשבר לאומי והיו בין הגורמים שהובילו להקמת ועדת דוברת. אחר כך קרה משהו שאנחנו נוטים לשכוח: השתפרנו. אין שום דבר בילדי ישראל שגוזר עליהם להיכשל. כשהמערכת ידעה לאן היא רוצה להגיע והתמידה בכך, הם הצליחו.

וזה אולי הסיפור החשוב ביותר שמסתתר מאחורי פיז"ה: מערכת חינוך צריכה לחשוב בדורות, אבל ישראל מנהלת אותה בקדנציות. שרים מתחלפים, תוכניות נפתחות ונזנחות, סדרי עדיפויות משתנים ומבנים מקצועיים מפורקים ונבנים מחדש. ילד נמצא במערכת 12 שנים, המדינה יכולה לשנות בדרך כמה פעמים את התשובה לשאלה מה חשוב שהוא ילמד. הבעיה שלנו אינה מחסור ברפורמות. היא מחסור בכיוון.

אלא שבתוך הכישלון הגדול מסתתרת גם הזדמנות גדולה. בפעם הראשונה זה שנים כבר אי אפשר להסתפק בתיקונים קטנים, בתוכניות ממותגות ובהבטחות לשפר את תוצאות המבחן הבא. המשבר ברור, נקודות הכשל ידועות, וגם הכיוון המקצועי הנדרש אינו בגדר תעלומה. מערכת הבחירות הקרובה חייבת להפוך את החינוך מנושא שנדחק לשולי סדר היום למשימה לאומית מרכזית. לא עוד הבטחה לעוד רפורמה, אלא התחייבות לשנות את כללי המשחק.

הצעד הראשון הוא להפסיק להתחיל מחדש בכל פעם שמתחלף שר. ישראל זקוקה למועצה לאומית לחינוך, שתסייע לשרת או לשר החינוך לקבל החלטות מקצועיות, תקבע יעדים ארוכי טווח ותחבר את הממשלה, הרשויות, המורים, המנהלים והציבור למהלך משותף. הדרג הנבחר צריך לקבוע מדיניות ולהוביל אותה; הוא לא צריך להמציא מחדש את מערכת החינוך בכל קדנציה.

במקביל, מדינת ישראל חייבת לקבוע תוכנית ליבה מחייבת לכל תלמידיה. חוות הדעת של היועצת המשפטית לממשלה לבג"ץ חידדה את חובתה של המדינה להגדיר מה כל ילד חייב ללמוד. מתמטיקה, אנגלית, מדעים, שפה, אוריינות דיגיטלית ואזרחית אינן עניין מגזרי ואינן מטבע למשא ומתן קואליציוני. הן התשתית לחירותו של הילד ולעתידה של המדינה. מי שמקבל תקצוב ציבורי צריך ללמד את הליבה ולהימדד עליה, והחינוך המתוקצב מכספי הציבור צריך להיות ציבורי גם בבעלות, בהתנהלות ובאחריות.

צעד נוסף נדרש בהיבטי השוויון בין הזרמים והאוכלוסיות, ואיך מדינת ישראל מבטיחה ש"ילד הוא ילד הוא ילד". כיום מערכת החינוך עדיין מחלקת משאבים והזדמנויות לפי הזרם שאליו נולד ולפי כוחה הפוליטי של הקבוצה שאליה הוא משתייך. האפליה התקציבית פוגעת במיוחד בחינוך הממלכתי, זה שנדרש לשאת על גבו את הכלכלה והביטחון. מדינת ישראל חייבת להבטיח תקצוב אחיד לכל תלמיד ללא תלות בזרם אליו הוא משתייך, ובמקביל חייבת להעמיק את הדיפרנציאליות הנדרשת כדי לאפשר הזדמנות שווה לאלו שנמצאים לפי פיז"ה בפער של עשרות שנים מאחור.

גם מדיניות כוח ההוראה חייבת להשתנות מן היסוד. במקום להמשיך להכניס למערכת אנשים רק כדי למלא שעות, צריך להשקיע בהכשרה, בהסבה ובפיתוח המקצועי של המורים שכבר נמצאים בה, ולהעלות את רף הכניסה למקצוע. הצלחה אינה עוד שורה מאוישת במצבת כוח האדם. אם נדרש, עדיף לצמצם שעות ולהבטיח שהשעות שנותרו יינתנו בידי מורים מקצועיים ומצוינים. בחינוך, איכות ההוראה חשובה יותר מהיכולת לסמן וי על כך שהכיתה אוישה.

לפני יותר מ-20 שנה הספיקו תוצאות פיז"ה קשות כדי שמדינת ישראל תכיר במשבר לאומי ותקים את ועדת דוברת. היום אין לנו שנתיים לבזבז על עוד ועדה, אבל גם אין לנו עוד תירוצים. הכישלון הנוכחי יכול להיות הרגע שבו ישראל מפסיקה לנהל את החינוך כזירת חלוקת משאבים פוליטית וחוזרת לראות בו את התשתית הלאומית החשובה ביותר שלה.

המטרה עכשיו אינה לתקן את הציון בפיז"ה. היא לתקן את המדינה שהציון הזה משקף. אם נהפוך את הכישלון להכרעה לאומית, השפל הזה עוד עשוי להיזכר כרגע שבו ישראל בחרה מחדש בעתידה.

>>> ד"ר מיכל טביביאן מזרחי שימשה סמנכ"לית האסטרטגיה במשרד החינוך, וכיום היא מנכ"לית מרכז מנור