המהפכה השקטה שדרעי לא יודע איך לעצור

כשיעקב גרודקה, מגיש המהדורה המרכזית של תחנת הרדיו החרדית קול ברמה, שאל את יו"ר ש"ס אריה דרעי מה דעתו על החינוך הממלכתי-חרדי, דרעי התפוצץ. הוא תקף את החסידויות שהעזו לעזוב את רשתות החינוך הפרטיות של ש"ס ויהדות התורה ולהעביר את בתי הספר שלהן לזרם הממלכתי-חרדי.

"יש רצון לסגור את רשתות החינוך של הציבור החרדי כדי להפוך את זה לממ"ח – לממלכתי-חרדי", התריע דרעי. "רוצים להכתיב ולגדל פה דור של ילדים שלא שומעים לגדולי ישראל ושמקבלים חינוך אחר. זו כל המלחמה".

זו המלחמה של דרעי.

דרעי במתקפה על הממ"ח בריאיון ליעקב גרודקה ב"קול ברמה":

החינוך הממלכתי-חרדי עדיין קטן. רק כ-7% מהתלמידים החרדים לומדים בו. אבל מכיוון בגלל שהוא קטן, מעניין לראות כמה הוא מוציא את הממסד החרדי משלוותו. החינוך הממלכתי-חרדי הפך לסמל של שינוי שמתרחש בתוך החברה החרדית, בשקט, מלמטה.

הסיבה העיקרית שחסידויות מעבירות את המוסדות שלהן לממ"ח היא התקציבים והמשאבים. אבל מתחת לזה יש גם שאלה פשוטה, שהולכת ומעסיקה יותר הורים חרדים: למה אי אפשר לתת לילדים אנגלית, מתמטיקה ואת שאר המקצועות ברמה גבוהה ולהישאר חרדים? מה רע בזה שהמחוז החרדי במשרד החינוך יפקח על החינוך של הילדים שלנו, במקום אנשי ש"ס ויהדות התורה?

וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור למעניין. הממ"ח הוא הביטוי המדויק לניצני שינוי בחברה החרדית: חרדים שנשארים חרדים לחלוטין, אבל מבקשים יותר עצמאות מהמערכת המפלגתית ויותר כלים לילדיהם, כדי שיוכלו לעבוד, להשתכר ולהשתלב טוב יותר במשק הישראלי. וכתוצאה מכך, מן הסתם, גם בחברה הישראלית.

מבחינת ההנהגה החרדית, השיקול הוא לא רק עניין חינוכי. מדובר באמצעי עיקרי מאוד לשליטה. אחד הכלים האפקטיביים ביותר שבאמצעותם הממסד החרדי משפיע על חייו של הפרט החרדי הוא מערכת החינוך שבשליטתו. היא קובעת מי יתקבל למוסדות החינוך ומי לא, אילו תקנונים יחולו על ההורים ומה ילמדו הילדים. סביב מוסדות החינוך נבנתה במשך שנים מערכת של מנהלים, עסקנים ועמותות שמחזיקה בכוח רב על חיי המשפחות.

מבחינת הממסד החרדי זו כמובן לא "שליטה", אלא מדובר בשליחות ציבורית: לשמור על אופיים החרדי של המוסדות ולוודא שהחינוך נשאר כפוף להכוונת הרבנים. אבל בדיוק כאן לב המחלוקת. האם ההורים החרדים צריכים לקבל יותר חופש לבחור בתוך המערכת, או שהמערכת צריכה להמשיך לקבוע עבורם מה נכון לילדים שלהם?

כשהשליטה הזאת עוברת לידי המדינה, מעבר להתמקצעות וללימודי הליבה, הממסד החרדי מאבד מכוחו. "זו כל המלחמה", אמר דרעי.

כדי להבין כמה הסיפור הזה גדול, צריך להסתכל רגע בנתונים. קרוב לשליש מתלמידי כיתה א' בחינוך היהודי הם חרדים. כמעט כל ילד שלישי בכיתה א' הוא חרדי.

החברה החרדית צומחת בקצב מהיר מאוד. השאלה היא מה יקרה כשהיא תגדל. האם ההנהגה החרדית הוותיקה תצליח לחזק ולבצר אוטונומיה חרדית רחבה יותר, או שהחברה החרדית עצמה תשתנה מבפנים? כרגע נראה שהדרך להרחבת האוטונומיה סלולה, אבל זה לא פשוט כל כך. מול הממסד החרדי הוותיק יש כוחות בחברה החרדית שרוצים משהו אחר, ומלמעלה יש פקידות מקצועית ומערכת משפט שמקשות את הרחבת האוטונומיה.

איך המאבק הזה מתנהל?

הממ"ח הוא אולי המקום שאפשר לראות בו את התנגשות הזרמים בצורה הברורה ביותר. מצד אחד עומד הממסד החרדי הוותיק, שנהנה מגיבוי פוליטי וממשלתי, ומבקש לשמר ולחזק את האוטונומיה של מערכת החינוך החרדית. מצד שני עומדת המדינה, ולה פקידות מקצועית ומערכת משפטית מוחלשות, אבל עדיין פעילות, שמבקשות להחיל על החינוך החרדי כללים ופיקוח של המדינה. בתווך ההורים והמוסדות החרדיים, שחלקם בוחרים לצאת מהחינוך המפלגתי, ובכל זאת לשלוח את ילדיהם למוסדות חרדיים ב-100%.

כשהוקמה הקואליציה הנוכחית – ממשלת החלומות של החרדים, "ימין מלא-מלא" – אחד היעדים הבולטים של ההנהגה החרדית היה לבצר את החינוך הפרטי. נתניהו חתם איתם על הסכמים קואליציוניים נדיבים. בהסכמים עם המפלגות החרדיות נכללו עשרות סעיפים, והשורה התחתונה שלהם היא יותר תקציבים לחינוך הפרטי – לא רק של המפלגות החרדיות, אלא גם למוסדות ה"פטור", שבהם כמעט אין מלמדים לימודי ליבה בכלל.

ומצד שני, נתניהו התחייב להוציא לחלוטין את החינוך החרדי מפיקוח של המחוז החרדי במשרד החינוך. בשתי מילים: אוטונומיה מוחלטת. חלק מההבטחות אומנם יושמו. יותר תקציבים הוזרמו לחינוך הפרטי, וחלק מהכספים נכנסו לבסיס התקציב. החרדים דרשו שזה לא ייחשב "כסף קואליציוני" – וקיבלו.

אבל חלק מהתוכניות נתקעו בגלל מערכת המשפט.

התוכנית להוספת תקצוב לרשתות החרדיות תחת "אופק חדש" נבלמה בידי מערכת המשפט, מכיוון שחלק מהמורים טרם עברו הכשרה מתאימה ובשל היעדר מנגנוני בקרה ופיקוח מספקים של משרד החינוך. ולא רק זאת: בג"ץ דן בימים אלה, לראשונה באופן רציני, בכמה עתירות על היעדר הפיקוח בבתי הספר החרדיים, אף שחלקם מתחייבים ללימודי ליבה מלאים, ומתוקצבים בהתאם לכך. בית המשפט רוצה להבין מי לומד ליבה, מי לא לומד, איך משרד החינוך יודע, ואיך אוכפים זאת. שר החינוך יואב קיש מסרב להשיב ולשתף פעולה. אולם הפקידות המקצועית והייעוץ המשפטי משתתפים בתהליך, וכך גם הנהלת רשתות החינוך החרדיות, שמבינה שהיא עלולה להישאר בלי תקציב.

וזו דוגמה מצוינת למאבק הרחב יותר: המנגנונים החרדיים הוותיקים, שהולכים ומתחזקים בזכות כוח פוליטי רב יותר ושליטה רבת-שנים במשרדי הממשלה, אל מול פקידות מקצועית ומערכת משפטית מוחלשות ומורתעות, אבל עדיין פעילות, שמנסות להציב גבולות ולדרוש ממנהלי המוסדות החרדיים שיעמדו בכללים שקבעה המדינה.

את אותו המאבק אנחנו רואים גם בגיוס לצה"ל.

הפוליטיקאים החרדים מבקשים לשמר את הפטור מגיוס, ואילו המערכת המשפטית מבטלת את הפטור מגיוס לחרדים, וקובעת סנקציות על משתמטים שאותן מחיל הדרג המקצועי במשרדי הממשלה – למעט משרד הפנים, שבו המנכ"ל ישראל אוזן, איש ש"ס, מסרב לשתף פעולה. ובתווך נמצאים יותר ויותר חרדים שבוחרים להתגייס – גם כי הם רוצים, וגם בגלל הלחץ שמפעילים מנגנוני המדינה.

אין זה מאבק של יום אחד. זו התנגשות בין שני תהליכים. מצד אחד, חברה חרדית שגדלה במהירות וצוברת כוח פוליטי, מוסדי ודמוגרפי. מצד שני, בתוך אותה חברה עצמה מתחילים להתהוות כוחות שמושכים לכיוון של השכלה, עבודה והשתלבות.

לא מזמן אמר לי פוליטיקאי בכיר: "לחרדים יש נשק אחד – פתק בקלפי". זה אולי מסביר טוב מכל דבר אחר את הכוח של ההנהגה החרדית. היא יכולה לדרוש אוטונומיה משום שיש לה הכוח הפוליטי שמאפשר לה לדרוש אותה.

מולה ניצבת מערכת המשפט, שגם היא נמצאת בתקופה שבה הכוח שלה עומד למבחן. אנשי ימין רבים מבקרים אותה ורוצים לשנותה, ובמידה רבה של צדק מבחינתם. אבל צריך להבין גם את התוצאה האפשרית: מערכת משפט חלשה יותר לא תשפיע רק על המאבק בין ימין לשמאל. היא תשנה גם את מערכת היחסים בין המדינה לחברה החרדית.

מנקודת המבט של המנהיגים החרדים, ככל שהמערכת המשפטית תיחלש, הם יוכלו לפתח אוטונומיה רחבה יותר ולבצר את עצמאות הקהילה כראות עיניהם. מנגד, מנקודת המבט המדינתית, רק רגולציה חזקה תאפשר לדרוש עמידה בסטנדרטים מקצועיים ולמנוע אובדן שליטה על המתרחש במגזר.

אבל בסופו של דבר לא רק שופטים ופוליטיקאים יקבעו איך תיראה החברה החרדית. גם הורים. השינוי הגדול אולי לא יגיע ממשכן הכנסת ולא מבית המשפט, אלא מהחלטות קטנות של משפחות: היכן ילמד הילד, מה ילמד, אם הוא ירכוש מקצוע, אם הוא יוכל להישאר חרדי לחלוטין ובכל זאת להיות חלק גדול יותר מהחברה הישראלית.

זו אולי המשמעות האמיתית של הממ"ח. לא מהפכה ולא מרד. פשוט אפשרות אחרת.

בעוד 30 שנה יהיו כאן הרבה יותר חרדים. הכוח הפוליטי שלהם יהיה גדול יותר, אבל גם החברה החרדית עצמה תהיה שונה. יותר משפחות יעמדו מול אותן שאלות שהורים כבר שואלים היום: מה ילמדו הילדים, היכן ילמדו, איזה מקצוע ירכשו וכמה יוכלו להשתלב בחברה הישראלית בלי לוותר על אורח החיים החרדי.

לכן, הקרב האמיתי הוא על האופן שבו החברה החרדית תגדל ותשתלב. האם האוטונומיה החרדית תתחזק או שהחברה החרדית עצמה תשתנה מבפנים? האם נראה את המשך מגמת הצמיחה של הממלכתי-חרדי: יותר השכלה, יותר עבודה ויותר אפשרויות למשפחות, או שהכוח הפוליטי של המפלגות החרדיות יצליח לבלום את המגמה הזו? אותה השאלה תקפה גם בנוגע לגיוס חרדים, להפרדה במרחב הציבורי ולהשתלבות נרחבת יותר בשוק העבודה. זה בדיוק מה שמלחיץ את העסקונה החרדית: שינוי שלא מגיע מבחוץ, אלא מתוך החברה עצמה.

כרגע מערכת המשפט היא אחד הבלמים העיקריים בפני הרחבת האוטונומיה החרדית. אבל בטווח הארוך השאלה הגדולה יותר היא כמה חזקה היא תהיה אל מול לחץ פוליטי ודרישות הנציגים החרדים, ובעיקר מה יעשו מאות אלפי משפחות חרדיות כשיגלו שיש להן יותר מאפשרות אחת לחיות אורח חיים חרדי במדינת ישראל – אפשרות להיות חרדים, אבל גם משכילים ומשתכרים.

שנת מבחן – פרויקט מיוחד של כתבי N12:

לשבור את הגושים: המהלך הגדול שישנה את הפוליטיקה בישראל | דפנה ליאל

במלחמה הרב-זירתית של ישראל, רק מטרה אחת הושגה | ניר דבורי

ההתרעה כבר נמסרה לנתניהו: האם השטח בדרך לפיצוץ? | אוהד חמו

הנתון שמוכיח: הילדים שלנו פשוט לא מעניינים אף אחד | יעל אודם

בין גן עדן לסיוט: למה הכלכלה במצב כל כך מתעתע | יובל שדה