השד העדתי יצא מהבקבוק ובליכוד חוששים ממהפך

אם יש מערכת בחירות אחת שבנימין נתניהו היה מעדיף למחוק מהזיכרון הפוליטי שלו, זו כנראה מערכת הבחירות של 2006. את הרקע כולנו זוכרים היטב: ההתנתקות, הפילוג בליכוד והקמת קדימה בידי אריאל שרון. אחרי שלקה שרון בשבץ, הוביל אולמרט את המפלגה לבחירות. התוצאה הייתה רעידת אדמה פוליטית: קדימה זכתה ב-29 מנדטים, הליכוד התרסק מ-38 ל-12 בלבד.

אבל ההפתעה הגדולה באמת הייתה עמיר פרץ. יו”ר מפלגת העבודה גרף 19 מנדטים והפך את מפלגתו לשנייה בגודלה. מחקרים שנערכו לאחר הבחירות הצביעו על כך שחלק משמעותי מהכוח החדש של העבודה הגיע דווקא ממצביעי ליכוד. ניתוח קלפיות שפורסם לאחר שנים בגלובס הראה כי העבודה ניצחה את הליכוד ב־17 מתוך 25 ערי הפיתוח - שינוי חריג בנוף הפוליטי של אותן שנים.

ההערכות אז היו שכשבעה מנדטים עברו מהליכוד לעבודה. מה שהיה לא פחות גרוע מבחינת נתניהו הוא שעוד כ-6 מנדטים ליכודיים נשארו ביום הבוחר בבית. פרץ הצליח אז להחליש משמעותית את הליכוד גם בעירו שדרות (שבה ניצחה מפלגת העבודה), גם בדימונה שם ירד הליכוד מ-44% ל-10% והעבודה כמעט הכפילה את כוחה, וגם בקריית שמונה שבה איבד הליכוד את הבכורה.

הלקח שנצרב בליכוד היה פשוט: כאשר מועמד מצליח לשבור את החלוקה המסורתית בין "ימין” ל”שמאל”, בין "אנחנו" ו"הם" ולהגיע לקהלים המזוהים עם הליכוד - הוא הופך לאיום רציני.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

זו בדיוק הסיבה שגדי איזנקוט מדאיג היום את הליכוד. הרבה השתנה מאז 2006: החברה הישראלית מקוטבת יותר, הציבור זז ימינה, והזירה הפוליטית שונה לחלוטין. אבל הרקע של איזנקוט שובר את התבניות המסורתיות - בן למשפחה מרוקאית שגדל באילת, לוחם גולני שהפך לרמטכ”ל ואב ששכל את בנו ושני אחייניו במלחמה. גם כמועמד בבחירות הוא מתגלה כקר רוח ושקול, מתייחס באהדה וכבוד לשומרי המסורת.

הרקע שלו הפך לנקודת תורפה כל כך משמעותית מבחינת נתניהו, שהדרך הבטוחה להוציא אותו משלוותו בימים אלה הוא לומר שאיזנקוט "משלנו”. כשהרב יצחק יוסף כעס על נתניהו הסביר שאיזנקוט עוד עשוי "לחזור בתשובה”, דודי אמסלם אמר השבוע שהיה שמח לראות אותו בליכוד - אין תעודת כשרות טובה מזו.

בליכוד הבינו לאחרונה שהתקפות אישיות נגד איזנקוט אינן משיגות את האפקט הרצוי. הן לא מקטינות את הגוש ואף מגדילות את איזנקוט על חשבון נפתלי בנט. לכן, מוקד האש יעבור בהדרגה אל יאיר גולן. אף שירד להילחם ב-7 באוקטובר ושימש כסגן הרמטכ"ל, בליכוד מעריכים שיהיה קל בהרבה לפגוע בתדמיתו, ובאמצעותו לסדוק גם את גדי איזנקוט.

לא מעט אנשים הופתעו השבוע כשהכריז גלעד ארדן על התמודדות. לרבים מהפוליטיקאים במפלגות ה"אמצע" אין באמת אלטרנטיבה. זה להיות או לחדול. ארדן, לעומת זאת במצב שונה. הוא חזק בליכוד ויכול היה להמתין ליום שאחרי נתניהו.

אז למה דווקא עכשיו?

לפי ההערכה במערכת הפוליטית, ארדן לא מכוון רק לאותם ארבעה-חמישה מנדטים שמיטלטלים בין הגושים. החלום שלו גדול הרבה יותר: להיות כתובת למצביעי ליכוד שמאסו בנתניהו, אבל אינם מוכנים להצביע למפלגות המרכז.

גם במובן הזה בחירות 2006 הן שוב תזכורת מעניינת. אז, לראשונה, חלק משמעותי ממצביעי הליכוד עברו למפלגה חדשה - קדימה. ארדן מקווה שכיום הוא יוכל להיות אותה אלטרנטיבה, רק שהוא לא זז למרכז, אלא מתכנן להשאיר בימין. ארדן מקווה שמפלגה כזו תצליח לפרוץ לתשעה או עשרה מנדטים, להפוך ללשון המאזניים, ואולי אפילו לטעון לראשות הממשלה אם מפת הגושים תסתבך.

כמובן שהסקרים רחוקים מלתמוך בתרחיש הזה בינתיים אבל בליכוד חוששים מתרחיש ביניים - הם רואים בארדן פרוקסי של אביגדור ליברמן. להערכתם ארדן יקבל הרבה פחות קולות, אבל גם אם יקבל ארבעה מנדטים יוכל להשתמש בהם כדי להמליץ על ליברמן ולבנות כוח חדש גדול בימין, בית חדש למצביעי הליכוד. זו גם הסיבה שערוץ 14 משתלח בו ללא הרף, במקום לזהות את ההזדמנות להשלים לנתניהו 61 מנדטים.

רבים הזהירו את ארדן שהוא עלול להתרסק. אבל נראה שהוא נחוש ללכת עד הסוף, בתקווה שהשחקנים האחרים יתייאשו. כך או כך הכניסה של ארדן וההתחזקות של איזנקוט מלמדות על האתגר העצום שעומד בפני הליכוד אחרי טבח 7 באוקטובר בבחירות 2026, וכאמור - כבר היו דברים מעולם.