"רק רציתי להרגיש משהו": הלוחמים שהתמכרו לאדרנלין

"אני רוכב אופנוע. חמש שנים היה לי אופנוע 250 סמ"ק, אבל אחרי 500 ימים במילואים זה פתאום לא הספיק לי. אין לי כסף מיותר, יש לי משכנתה חדשה והייתי בין עבודות, ובכל זאת, לקחתי הלוואה של 60 אלף שקל לקנות אופנוע טנרה 750 סמ"ק. זה אופנוע חזק ומסוכן. יש לו מומנט, פותח מהר, מאיץ מהר, וביום חמישי, כשידעתי שאני עומד לחזור למילואים, הייתי ממש עצבני ובלי כוחות. גם ריצה לא עזרה לי. אז לקחתי את האופנוע ויצאתי לרכיבה. רק זה הרגיע אותי". כך מעיד על עצמו נתן חזקיאן (32), עובד עם נוער בסיכון בעיריית ירושלים ולוחם בחטיבת ההרים במילואים. אלא שהרכיבה המסוכנת הייתה רק הסימפטום החיצוני.

"אני חושב שנקודת השבר שלי הייתה בתחילת המלחמה בהר דב וחרמון. היינו בסיכון כל הזמן, סביב השעון, בערך חמישה חודשים, בלי שינה, ועם סכנות שלא חולפות. היינו יוצאים למשימה - מארב 48 שעות בשוחות של הר חרמון וסוריה - אבל גם כשחוזרים, התנאים קשים מאוד ואין שינה ממש. יש כטב"מים כל הזמן מעלינו, כל רעש קטן מסתכלים למעלה לראות מה קורה. אפילו אחד התפוצץ כמה מטרים ממני, התראה 'גשם סגול' שמטווחים את כל האזור. ככה חמישה חודשים כל הזמן".

שומרים על איפוק בקרב, מתפוצצים על 200 בבית

ע' (30), הייטקיסט בתחום האבטחה מאזור השרון, היה מאז ומתמיד איש של אקסטרים ואדרנלין - מדריך צלילה, עושה צניחות חופשיות, מדריך סנואובורד וחובב קייט סרפינג. אבל המתח שחווה במלחמה השפיע אחרת לגמרי. "אני משרת במילואים של הקומנדו, ובמלחמה עשיתי 530 ימי מילואים. בשטח אי אפשר להתפוצץ על חברים לצוות או על המפקד, זה הורס את הדינמיקה ומפריע להמשך הפעילות, חייבים לתמוך אחד בשני. קורים מקרים שמחזיקים כעס ולא שמים לב, והכעס יוצא בבית, כשאפשר. פעם אחת התפוצצתי על אמא שלי, אפילו עם קללות, כמו שלא קרה לי אף פעם. אני אוהב את אמא שלי וראיתי שהיא מפעילה אצלי טריגרים. אני דתי לשעבר, וכשהיא זרקה לי הערות שקשורות לדת זה הרתיח אותי".

גם נתן מתאר כעסים לא רגילים על הסביבה: "אני עצבני יותר, חסר סבלנות, הדיבור שלי חד, כולל מילים לא במקום, לכולם. לנוער בסיכון שאני מלווה ויודע שצריך להיות עדין ותהליכי מולם, ופתאום אני נכנס למקומות רגישים מהר מדי, וכך גם עם המשפחה שלי".

גם י' (53), הייטקיסט ורס"ן במילואים, לוחם ביחידה מסווגת, מתאר כיצד הלחץ המתמשך שינה אותו מהיסוד: "אחרי יותר מ-600 ימים במילואים בלחץ אינטנסיבי, כשכל רגע אני צריך לקבל החלטות אם לשגר את הפצצה או לא, לירות או לא, התחלתי לדבר בקוצר רוח, לדרוש, לצעוק. לא הצלחתי לכבות את זה בחיים הרגילים. הייתי הולך ברחוב ומסתכל על אנשים וחושב אם הם מטרות או כוחותינו".

"התחלתי לדבר בקוצר רוח, לדרוש, לצעוק. לא הצלחתי לכבות את זה בחיים הרגילים. הייתי הולך ברחוב ומסתכל על אנשים וחושב אם הם מטרות או כוחותינו"

י, 53, הייטקיסט ורס"ן

רציתי מגע כדי לא לחשוב, לשטוף ממני את האפלה

לצד הכעסים נוצר צורך ממשי, חזק מאוד במגע. "ככל שהימים בלחימה התארכו והתחושה נעשתה אפלה יותר, הרגשתי צורך, ממש פיזי, לשטוף מעצמי את הרוע ברכות נשית", מתאר י', "כל פעם שיצאתי הביתה חיפשתי את החמימות הזו. לא חיפשתי שיחות או החלפת דעות, גם לא לפתח איזו מערכת יחסים. כל מה שרציתי זה שהאנרגיות של המלחמה, עצומות ועצובות, יוחלפו באנרגיות מנחמות של גוף האישה. בסוף לילה כזה, של קרבה גופנית, הרגשתי כאילו המלחמה קצת נשטפה ממני, שאני בכל זאת אדם נורמלי ולא רק מכונת מלחמה אכזרית".

גם נתן מתאר את התחושה הזאת: "אני בחור רווק ופתאום הרצון להיות עם מישהי גבר בצורה מטורפת, בחיים לא הרגשתי ככה, רציתי להיאחז במשהו. רציתי מגע, אפילו לא מיני".

אצל ע' התחושה התבטאה בחיפוש אחר ריגושים רק כדי לחשוב על משהו אחר: "מאז ומתמיד הייתי עם הרבה בנות, זה לא חדש, אבל במלחמה זה נעשה ממקום אפל. היא לא מעניינת אותי, רציתי רק ריגוש כדי לא להתמודד". ע' מסביר שבפעם הראשונה בחייו התנסה בסמים: "אם.די, אקסטה, קוק, וויד, פעמיים-שלוש כל אחד מהם. אבל אין לי שום רצון להמשיך, זה לא מושך אותי, ותמיד עשיתי את זה בחברה, אף פעם לא לבד".

אצל נתן הבריחה התבטאה ברצון להתחיל מחדש במקום אחר: "רציתי למכור את הבית החדש שקניתי ולברוח לחו"ל. אפילו מצאתי חבר שיקנה את הבית ותכננתי לעבור לשנה-שנתיים לארה"ב עם אח שלי וחברים שיש לי שם. לא היה אכפת לי שום דבר".

תהליך דמוי גמילה מהעוצמה שהגוף התרגל אליה

התיאורים הללו מוכרים היטב לאנשי מקצוע המלווים לוחמים לאחר חזרתם לשגרה. "בזמן מלחמה החיים מרגישים אחרת לגמרי", מסבירה מיכל שרגא סלונים, סמנכ"לית המערך האינטגרטיבי בבית החולים השיקומי אינטגרטיבי מדיקל קר ומנהלת סדנאות "מתחילים מחדש" לטיפול בטראומה של חיילי המילואים בשיטת inHeal, "הכל חד יותר, דרמטי יותר, דחוף יותר. בתקופות כאלה הם מרגישים חיים יותר מאי פעם. כל פעולה חשובה, כל החלטה משמעותית, אבל אז מגיע הרגע שבו המלחמה נגמרת, או לפחות נחלשת, והחיים אמורים לחזור למסלולם. פתאום השגרה נראית דהויה. העבודה הרגילה מרגישה חסרת חשיבות, ויש אפילו געגוע מוזר לאינטנסיביות של ימי הלחימה".

"זהו מצב זמני. כמו כל מערכת בגוף, גם מערכת הלחץ יודעת להתאזן. פעילות גופנית, שינה טובה, קשרים אנושיים קרובים ויצירת מטרות קטנות עוזרים לגוף להוריד בהדרגה את רמות האדרנלין והקורטיזול. זהו תהליך דמוי גמילה מהעוצמה שהגוף התרגל אליה"

מיכל שרגא סלונים, בי"ח שיקומי אינטגרטיבי מדיקל קר

סלונים מסבירה כי יש לכך הסבר ביולוגי - אחרי תקופות של מתח קיצוני המוח והגוף מתקשים לחזור מיד לקצב הרגיל של החיים. מערכת העצבים התרגלה לרמות גבוהות של אדרנלין וקורטיזול, ולכן השגרה מרגישה שטוחה. "חשוב לדעת שזה מצב זמני", היא אומרת, "כמו כל מערכת בגוף, גם מערכת הלחץ יודעת להתאזן מחדש. פעילות גופנית, שינה טובה, קשרים אנושיים קרובים ויצירת מטרות קטנות ביום-יום עוזרים לגוף להוריד בהדרגה את רמות האדרנלין והקורטיזול. זהו תהליך דמוי גמילה מהעוצמה שהגוף התרגל אליה, עד שלאט לאט המוח לומד שוב להפיק סיפוק מדברים פשוטים יותר כמו שיחה טובה, עבודה עם משמעות ויצירה או תרומה לאחרים".