נקודות הקריסה של חיזבאללה, ומה שעוד צריך לקרות
הוא היה על גג העולם, או לפחות על גג לבנון. הארגון שמחזיק מדינה שלמה בת ערובה איבד לאורך השנים האחרונות לא רק את הפנים שלו, חסן נסראללה, אלא גם את כוחו ואת מעמדו בקרב הלבנונים. לאט לאט הם מבינים מה הארגון עולל להם. בשבילנו ובשבילם, זה עדיין לאט מדי


במאי 2000 חסן נסראללה והארגון בראשו הוא עמד, היו על גג העולם. היציאה החפוזה של צה"ל מרצועת הביטחון, עם תום 18 שנות שהות ישראלית בארץ הארזים, הקפיצו את מעמדו של חיזבאללה הרבה מעבר לגבול לבנון. זמן לא רב אחר כך המנהיג חסן נסראללה כבר הגיע לבינת ג'בל, אחד ממעוזי הארגון בדרום לבנון, ונשא את "נאום קורי העכביש" המפורסם שלו, זה שבו לעג לחולשתם של הישראלים. במרס 2026 נסראללה כבר לא איתנו, חיזבאללה כבר לא אותו חיזבאללה - האבל האיום עוד לא הוסר.
כמה שנים אחרי שנסראללה הוביל את הארגון להרפתקה של מלחמת לבנון השנייה, הוא כבר צחק הרבה פחות והודה שלו ידע כמה נזק ייגרם אז ללבנון היה נמנע מכך. את 17 שנות חייו האחרונות הוא העביר בתוך בונקר, ושם גם סיים את חייו. בשנתיים וחצי האחרונות, ובעיקר בשלושת השבועות האחרונים מאז שוב החליט חיזבאללה להתייצב מול ישראל, הארגון בשפל. מגן לבנון הוא היום אויב בעיניי לבנונים רבים.

עם מנוסת צה"ל מלבנון לפני 26 שנה נמלטו גם אנשי צד"ל ובני משפחותיהם לישראל. אלה היו הלוחמים הלבנונים שנלחמו לצד צה"ל באויב של מדינתם מבפנים. ג'ונתן אלחורי, שגדל בדרום לבנון עד גיל 9, היה אחד מהם. היום אלחורי, תושב חיפה ומרצה ליחסי ישראל-לבנון ודיפלומטיה ציבורית, מרשה לעצמו להביט אחורה לאירוע השיא של חיזבאללה.
"החלק בציבור בלבנון שממילא לא מחבב את חיזבאללה חי תחת מסע הפחדה ממושך משנת 2000 ועד בערך 2019", הוא מאבחן. "הארגון פעל כמו כל כוח ששולט באזור: הפחדות, השתקות, חיסולים פוליטיים - גם של עיתונאים ופעילים שהתנגדו לו. כבר אחרי נסיגת צה"ל היו מי ששאלו: 'שחררתם את הדרום, אז למה אתם עדיין כאן?'. רק ב־2019, עם פרוץ המחאות הכלכליות, החלו לראשונה להישמע קולות שקושרים בין חיזבאללה ונסראללה לבין המשבר במדינה".

רגע המפנה
"ב־2006 הייתה עמידה כמעט מטורפת לצד חיזבאללה בציבור הלבנוני", אומר אלחורי. לדבריו, המלחמה הקצרה באותו קיץ חיזקה את הארגון ואפשרה לו לשמר את התדמית שנחלשה מאז 2000 כמגן לבנון. "ישראל תקפה אז תשתיות ואזורים מיושבים, עם אלפי הרוגים מהצד הלבנוני, וגם נכנסה קרקעית - מה שאפשר לחיזבאללה לומר: 'הינה, צדקתי. הם מנסים שוב לכבוש את הדרום'".
אלחורי מסמן את רגע המפנה שהחל את ההידרדרות בתדמית הארגון בקרב האזרחים בלבנון. "ב-2008 חיזבאללה נכנס לביירות בצורה מסיבית, למרות שכבר היה נוכח בדאחיה", הוא מזכיר. "אפשר היה לראות בזה מעין מלחמת אזרחים קטנה מול ארגון אמל. כשהוא מבקש לשלוט בלעדית בקהילה השיעית, הנשק, שבעבר הופנה לישראל, הופנה פתאום כלפי הלבנונים עצמם. זה היה שינוי אדיר בתודעה הציבורית".
אלחורי מצטט את דימא סאדק, עיתונאית שיעית, שתיארה אז את הרגע הזה כנקודת שבר: "פתאום שאלנו - זה אנחנו שאמורים להיות מוגנים?". ועדיין, החיסולים הפוליטיים מנעו מהביקורת להפוך לרחבה.
דגל לבן
"אחרי כמה ימי לחימה נביה ברי (מנהיג תנועת אמל) הניף דגל לבן כדי לעצור את ההרג - וכך נולדה הברית בין חיזבאללה לאמל", אומר אלחורי. "מאז הם פעלו כגוש אחד, כשברי מספק לחיזבאללה מעטפת פוליטית ובין-לאומית שאפשרה לו לבסס גם שליטה בפרלמנט".
ד"ר מורן לבנוני, חוקר סוריה ולבנון ב-INSS, מדגיש את הקרע הפנים-שיעי כגורם מרכזי בשינוי במעמדו של חיזבאללה. "זה דרמטי מאוד", הוא אומר. "אמל וחיזבאללה עדיין רצים יחד ומחלקים ביניהם את המושבים, אבל לפי הסקרים ייתכן שלראשונה מאז 1992 ייכנסו לפרלמנט נציגים שיעים שאינם מזוהים עם אף אחד מהשניים".
לבנוני מסמן את המעורבות במלחמת האזרחים בסוריה כנקודת מפנה. "חיזבאללה נכנס להרפתקה הזו והביא איתו עומס כבד על לבנון: פליטים, תשתיות קורסות ותחרות על פרנסה", הוא מסביר. "ואז, ב-8 באוקטובר, הוא פתח חזית נוספת, מה שרק החריף את התחושה שהוא גורר את המדינה למלחמות לא לה".

דמות מובילה
הביקורת הגיעה גם מההנהגה השיעית. "נביה ברי הטיל ספק במהלך, ובציבור עצמו הולכים ונשמעים קולות שקוראים תיגר על השליטה של אמל וחיזבאללה ומבקשים אלטרנטיבה פוליטית", אומר לבנוני.
יכול להיות שזה גם עניין של יוהרה, בדגש על נסראללה?
"זה לא נעצר בסוריה. משם התרחבה הפעילות לעיראק ולתימן, ונסראללה הפך לדמות מובילה בעולם השיעי מחוץ לאיראן".
לכאורה, בשנת 2000 הוא איבד את ההצדקה לקיומו.
"יכול להיות, אבל אז הוא לא היה חיזבאללה", הוא אומר. "הארגון הוקם מראש ככלי של איראן, לא כמפלגה לבנונית. בזמן שאמל פעלה בזירה הפוליטית, חיזבאללה נבנה כחלופה אלימה - סביב רעיון ההתנגדות, בתמיכת משמרות המהפכה. ככה הוא נולד".
בתרחיש שבו המשטר באיראן נופל, איזה עתיד יש לחיזבאללה?
"עתיד קשה מאוד. כ-90% מהתקציב מגיע מאיראן. אצטט קולגה שאמר לי שזו כבר 'מפלגה מתבגרת' עם מחויבויות: פנסיות, פצועים, שירותים אזרחיים. בלי התמיכה הזאת יש סיבה טובה לדאגה".
הרכבת של טראמפ
אלי כרמלי, איש מכון ממר"י החוקר את זירת לבנון, מצביע על זווית נוספת: היחס הבין-לאומי ללבנון. "איראן מציעה עזרה, אבל לבנון לא יכולה לקבל אותה בגלל הסנקציות ומדינות המפרץ לא ממהרות להשקיע בשיקום שייהרס שוב", הוא אומר. במקביל, לדבריו, הלבנונים רואים תהליכים אזוריים מתקדמים, מה שהם מכנים "הרכבת של טראמפ", ומבינים שהם צריכים לבחור אם להצטרף או להישאר מאחור. "זה מוביל לאמירות שפעם לא היו נשמעות, אפילו על הסכמי ביטחון או שלום עם ישראל", אומר כרמלי. "לא מאהבה, אלא מתוך רצון להיחלץ ממעגל המלחמות".
נקודת השבר הגיעה ב-2023, טוען אלחורי, כשחיזבאללה הכריז על "מלחמת העמידה האיתנה" לצד חמאס. "אז התחיל פירוק גלוי יותר, גם מצד הציבור הלבנוני, שיצא במחאות", הוא אומר. "אבל זה התחיל כבר עם הכניסה למלחמת האזרחים בסוריה, כשהחלו להישמע שאלות בתוך הקהילה השיעית: 'למה הבנים שלנו נלחמים במלחמות שלא קשורות ללבנון?' ב־2023 כבר היה ברור שזה לא קשור ללבנון בכלל. כל עוד נסראללה היה שם, הוא הצליח לאחד את השורות, אבל אחרי שחוסל הפחד נשבר, וגם מבפנים וגם מבחוץ התחילו להישמע קולות הרבה יותר חריפים נגד חיזבאללה".
אחת ההתפתחויות הבולטות היא הסדקים בברית אמל-חיזבאללה. "ברי עדיין מדבר בשני קולות, אבל בפועל יש נתק, הוא טוען שחיזבאללה בגד בו כשגרר את לבנון למלחמה", אומר אלחורי. לדבריו, ברי מתריע על מצב שבו שיעים שוב הופכים לפליטים בתוך מדינתם, כשהוא מתכוון לתושבי דרום לבנון העקורים. ברי גם מוביל מהלך דרמטי ומצהיר שהזרוע הצבאית של חיזבאללה אינה חוקית ופוגעת בריבונות הלבנונית.
"זה דרמטי מאוד, וכבר רואים את זה בשטח גם אם צריך להיות זהירים בדיווחים", אומר אלחורי. "יש דיווחים על עימותים בתוך מרכזי הקליטה של העקורים מהדרום בין אנשי חיזבאללה ואמל. יותר ויותר שיעים יוצאים נגד הארגון, ואפילו בתוך אמל כבר פחות ממהרים להעניק לו את אותה מעטפת פוליטית. נשמעים גם קולות שאומרים: אם אתם בורחים, אל תבואו להתחבא אצלנו".
נראה שאזרחי לבנון מתחילים להבין, לאט מדי, שחיזבאללה הוא ההפך מהתדמית שניסה לבנות לעצמו כ"מגן לבנון". "חיזבאללה חשב שהוא יכול לקרוא תיגר על ישראל, אבל בפועל שימש לאורך השנים עירבון עבור איראן", אומר אלחורי. הקהילה השיעית גילתה שהייתה כל השנים בת ערובה של הארגון. ועדיין, זה עוד לא מספיק כדי שיהפכו את מציאות חייהם על פיה, ועל הדרך גם של תושבי ישראל.
