"אמרו שאולי לא אלך": מישל שנפצעה קשה ב-7.10 נלחמה להיכנס לחופה על הרגליים
זו הייתה חתונה יוצאת דופן, כי הכלה בכלל לא היתה אמורה להיות כאן: בשבעה באוקטובר מישל נפצעה אנושות בבסיס כיסופים. כוחות החילוץ היו בטוחים שהיא מתה: היא הוגדרה כפצועה הכי קשה של 7.10. אחרי מסע שיקום הרואי, שאותו ליווינו כמעט מהרגע הראשון, היינו איתה כשכל החברים, המשפחה ושני הלוחמים שהצילו את חייה עצרו את נשימתם כדי לראות אם היא תצליח לעמוד בהבטחתה
"אנחנו ניצחנו מבחינתי. הנה, היא נמצאת פה, אנחנו מתחתנים היום", אומר רינט, בן זוגה של מישל, רגע לפני החופה. מי שיודעים כאן יותר מכולם עד כמה האירוע הזה הוא מטורף הם שני האורחים החשובים פורת ועילי, ועוד מעט תבינו למה. "מבחינתנו זו סגירת מעגל מדהימה, אנחנו מאוד אוהבים ומחוברים אליכם", מספר פורת כהן.
ההתרגשות שלהם ושל הקהל כולו מתלכדת עכשיו לרגע אחד: הכלה הבטיחה לכולם, אבל בעיקר לעצמה, הבטחה שלא פשוט לקיים: "אם אני לא עומדת על שתי רגליים להיכנס לחופה, אנחנו לא נתחתן", היא סיפרה לנו בעבר.
"רק אז הבנו שהיא בחיים"
מישל רוקביצין נפגעה בשבת 7 באוקטובר במוצב שהיה לה כמו בית. היא הייתה אז בת 23, הנדסאית, חיילת בקבע, מפקדת על טכנאים של מערכות מודיעין שדה. בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר היא שלחה לרינט אהובה בלילה שבין שישה לשבעה באוקטובר: "מתות עליי באמצע הלילה התצפיות, להחליט שבא להן להיות תקולות". שעתיים וחצי אחרי, השתנו חייה.
"שמעתי יריות, כולם צועקים 'ירו לי ברגל, אנחנו עומדים למות, אימא, אבא, אנחנו עומדים למות'. נשכבתי על הבטן, התפללתי. הלוואי שאני אישאר בחיים, אלוהים תציל אותי", היא סיפרה לנו במהלך מסע השיקום שלה.
הכתבה מאוקטובר 2024 על מסע השיקום של מישל:
ופורת כהן נזכר לקראת החופה: "אנחנו נכנסים למיגונית בפעם הראשונה, וברור לי שכולם גופות, זה לא נדמה לי. אנחנו ממש מסתכלים ורואים שכולם גופות. אנחנו יוצאים, ורק בחזרה השנייה, תוך כדי שאני מחפה, אני שומע את הנשימות שלה. אני ניגש, היא שואלת אם כל המחבלים הלכו, ושם אנחנו מבינים שהיא בחיים".
"אנחנו מעיפים אותה לפינוי"
14 שעות אחרי שמישל נפגעה במיגונית בבסיס כיסופים, הם הגיעו אליה. "היא שכבה עם הפנים לרצפה, והייתה פשוט במצב מאוד-מאוד קשה, עם פציעות בכל הגוף", מספר כהן, וחברו עילי טריף משחזר: "אני הופך אותה ואני מתחיל את הטיפול, אני שואל אותה איך קוראים לה. היא עונה לי 'מישל' ובשלב הזה אני אומר לה 'אני עילי, אנחנו מיחידת אגוז, באנו לבוא לעזור לך'".
"הדבר שברגע הזה אני הכי צריך זה פינוי. והייתה לי במקרה תקשורת עם המפקד שאחראי לפינויים וזה היה נס - הטלפון שלי בקושי עבד באותו יום, ואיכשהו הצלחתי לשדר אליו שיחה שיש לנו פצועה מאוד-מאוד קשה ושם פשוט משום מקום מגיע אלינו איזה רכב משוריין, לא ברור מאיפה, ואומרים לנו 'תביאו אותה, אנחנו מעיפים אותה לפינוי', וזה השלב שאתה מוסר אותה ואתה פשוט מחזיק אצבעות שהטיפול באמת נתן משהו משמעותי".
אבל המחשבות היא שהיא תחזיק מעמד?
עילי: "המחשבות הן שזה טיפול שאני לא יודע מה התוצאה שלו".
"מה, אני אנטוש כשקשה לה?"
מהנקודה הזו התחיל מסע ארוך. רסיס חדר את עין שמאל ונכנס למוח, שם יצר פגיעה קטסטרופלית. קליע פגעה בלשון, היא ספגה ירי ברגל ובצלעות. שלושה חודשים מישל הייתה מורדמת, שלושה חודשים נוספים לא דיברה. "הייתי מציק לה מה נקרא לאורך כל היום", סיפר רינט ליד מיטתה, "'בואי נספור עד 10' והיא הייתה מורדת, 'לא רוצה', ואני יושב ומציק ומשגע אותה. לאט-לאט, כשנראה שהיא לפחות עם הספירה התחילה להסתדר, אז כבר הייתי שואל 'מה קורה' ומחכה שתענה לי, והיא לא עונה".
כשהתעוררת מההרדמה, זכרת מיד?
מישל: "כן".
ידעת מיד שאת עדיין אוהבת אותו, שהוא אהבת החיים שלך?
מישל: "כן".
שתדע לך שהסיפורים עליך יוצאים מעבר לתל השומר: החבר שלא משחרר ולא עוזב ולא משנה באיזה מצב. זה לא מובן מאליו.
רינט: "לא, לי זה מובן מאליו - בן אדם שחשוב לי ליבי. אהבת חיי, בחירת ליבי. מה, אני אנטוש כשקשה לה? היא לא נטשה אותי כשהיה לי קשה. איך אני אעשה דבר כזה?"
"כמה זמן שייקח, עד שהיא תחזור אליי"
כשהחלה לדבר, התחלנו ללוות אותה במסע השיקום שלה. כשהבינה שבעין אחת יותר לא תראה, גם כשלמדה להתרגל לפנים שהשתנו.
לפני הפציעה, היו עוצרים אותך ברחוב? היו אומרים לך כמה את יפה?
מישל: "כן, אני כבר לא מה שהייתי פעם. אני כבר משהו שונה. אני לא חושבת שאני יפה עכשיו", היא הסבירה אז בכנות. "אני לא אותה מישל, אני הפצועה הכי קשה של 7 אוקטובר".
מישל שלחה רמזים וגם נתנה דגשים לטבעת ("שייראו מרחוק"), ובספטמבר 2024 רינט הציע לה נישואים על סירה.
אתה לוקח על עצמך שנים לא פשוטות.
רינט: "כן. זה המחיר של האהבה כנראה".
אתה מחליט להציע לה נישואים, למרות שאתה יודע שהיא לא אותה מישל, שהיא צריכה ממך הרבה עזרה.
רינט: "זה לא השתנה. מבחינתי זו אותה מישל. רגל ויד לא עובדות, זה הכול. צריכה את התמיכה. אז היו שאלות, היו רמיזות האם אני בטוח שאני מוכן להיכנס לדבר הזה? ואני גם בן אדם, ברור שהשאלות האלה קופצות לי בראש גם בלי שישאלו אותי. אבל לא, מהר מאוד היה לי ברור שאני שם, כמה זמן שייקח, עד שהיא תחזור אליי, תחזור על הרגליים".
"השלמתי עם הצלקות שלי"
באיפור לקראת החתונה, היא אומרת: "עכשיו אני מלכה, אני יפה, עכשיו אני מרגישה מלכה. השלמתי עם הצלקות שלי, אני חושבת שהן חלק ממני והן מספרות סיפור. אז זהו, זה שלי עכשיו. אני לומדת לחיות איתן".
איזו את הכי אוהבת?
מישל: "את אלו שרואים. יש לי סיפורים לספר עליהן. אני שרדתי, זה מראה את ניתוחי המוח, זה מראה את החוזק שלי, ויש לי צלקת של קליע שנכנס (בגב)".
מה המחשבה הראשונה שהייתה לך הבוקר שהתעוררת?
מישל: "וואו, איזה מרגש, אני מתחתנת. ממחר אני מישהי אחרת, מה? אני אישה נשואה".
באמת מישהי אחרת? את מאמינה בזה?
מישל: "אני מחליפה שם משפחה, אני בן אדם חדש".
מה תנעלי?
מישל: "אני לא יכולה לשים עקבים. יש לי את הסד, החבר הכי טוב שלי, לא ראית? הבסטי שלי עוזר לי ללכת. לפחות אני הולכת, מה זה משנה איך ועם מה". והמאפרת אומרת לה: "עוד שנה את מתקשרת אליי, לאפר אותך לברית", ומישל מסכימה: "ברור, ועוד שנתיים לעוד ברית".
כשהחתן הוצף ברגש: "עוד שנייה התפרקתי"
מישל מתמודדת: הצד השמאלי שלה מתפקד רק מעט. היא צריכה עזרה לקום ולשבת. כואב לה לעמוד ועדיין היא שולטת בכל הפרטים הקטנים, לא מפספסת כלום, לא מוותרת על שום פריים. הכול ביום הזה צריך לצאת בדיוק בדיוק כמו שרצתה - גם כשחם, גם כשהרגליים כבר עייפות מאוד, גם כשצריך כל הזמן להרים את השמלה כדי שלא תיתקע בגלגלי הכיסא. היא פשוט לא מוותרת.
"לא נתנו לה סיכויים לקום. לא נתנו לה סיכויים להישאר", אומר רינט בחיוך. "והיא פה איתי, רבה איתי כמו ריבים של זוגות ביום-יום. אנחנו חיים בדיוק כמו כל זוג. יש דרמה, כמובן שיש דרמה, אבל אנחנו בתוך הדרמה ומחייכים והולכים רק קדימה. בחיים משותפים צריך ללכת ביחד באותה דרך, יד ביד, לא יד סוחבת יד. אז עכשיו אני נותן לה יד ומושיט לה יד ומושך אותה קצת, ובהמשך החיים היא תמשוך אותי. אז בבוקר אנחנו הולכים לשיקום אבל חזרנו מהשיקום בצוהריים ובדיוק כמו שאת רבה עם בעלך, אנחנו רבים בינינו לבין עצמנו על שטויות".
זו הייתה החלטה שלך לשים סיכת חטופים על חליפת החתן?
רינט: "כן, זה היה חשוב לי. חד-משמעית, חשוב לי מאוד. אין מצב שאחים שלי נמצאים שם בעזה ואנחנו לא מדברים על זה, ואנחנו לא משתפים את זה ולא מעלים את זה. אני אמרתי למלווים שלי 'אני לא עולה לחופה אם אתם לא דואגים לי לסיכה. הם הביאו 20 סיכות ושמו לעצמם".
מה היה הרגע הכי מרגש הערב?
רינט: "כבר היה. את ראית אותי דומע שם, עוד שנייה התפרקתי על הרצפה".
אבל הערב עוד לא התחיל.
רינט: "זה מבחינתי היה... לחכות לראות אותה בשמלה, זה פירק אותי כי לפני שנתיים זה היה חלום, משהו שרק יכולתי לדמיין. והיום זה התגשם, היום פגשתי את אשתי לעתיד בשמלה, מחויכת, מאופרת, הכי יפה שיש. זה הכי כיף. יאללה עוד שנייה אני עוד פעם דומע".
"אמרו שאולי לא אלך בחיים"
באולם, אריאל ההידרותרפיסט של מישל מספר: "חמישים המטרים האלה בדרך לחופה זה עבודה של חצי שנה כדי שהיא תצליח ללכת". ובעל האולם, רביד אוז'לבו, משתף: "מה שקרה לי עם הכלה הזאת לא קרה לי מעולם. ניגשתי אליה, ידעתי שהיא קיבלה הצעת נישואים. אמרתי לה, את מתחתנת אצלנו בקולוניה והחתונה מתנה מאיתנו, אנחנו עושים את זה באהבה גדולה".
ופורת נזכר: "בביקור הראשון, כשהגענו אליה, ראיתי שהמצב שלה מאוד-מאוד קשה. קצת הזוי להגיד, אבל היו לי קצת מחשבות על זה שהצלנו אותה והיא במצב כזה, והיה לי על זה אפילו קצת מצפון, שאתה אומר 'בסוף סבבה, הצלנו אותה, אבל היא במצב כזה קשה, אתה לא יודע מה באמת יקרה'. אבל כשאני רואה אותה פה היום מבחינתי זה הדבר הכי מדהים וגדול שיש".
אי אפשר גם ברגע הזה, שלא לחזור למשפט שנאמר בדיוק לפני שנה ונחרט כאן לכולם: "אם אני לא עומדת על שתי רגליים להיכנס לחופה, אנחנו לא נתחתן". וברגע האמת זה קורה: היא עושה את זה, מצליחה וצועדת לחופתה.
"הרופאים לא נתנו לי סיכויים, אמרו לי שאולי אני לא אלך אף פעם בחיים ואני פה ואני הולכת", היא מצהירה בחופה. "תודה לצוות של עילי ופורת שהביאו אותי עד לפה ותודה לכל מי שהיה בדרך שלי, תמך בי, היה לצידי". עילי בירך בהתרגשות: "זה רגע מאוד חשוב לנו. אתם זוג מדהים, אני לומד מכם. אני כל כך אוהב לראות את האהבה שלכם. אתם מעוררים השראה ובאמת מדהים להיות פה".
בשבוע הבא נציין שנתיים לאסון הכי גדול שהיה כאן, יום שילווה את מישל לנצח. בין סיפורי החילוץ והגבורה, ההתמודדות והאובדן, מזל שיש גם סיפור כזה, שהוא סיפור על אהבה.