הטעות הגדולה של איראן והמהלך שלא הצליח להרתיע את ישראל
בשנה האחרונה קרסו בזו אחר זו הקונספציות שבהן החזיק משטר האייתולות. ה"שלוחים" לא הצליחו למנוע את ההידרדרות של איראן לעימות צבאי עם ישראל וארה"ב, גם אסטרטגיית "המבט מזרחה" על הברית עם רוסיה וסין לא הוכיחה את עצמה. התערערות תפיסת הביטחון של איראן והמצוקה הכלכלית של הציבור מביאים את איראן לבצע התאמות במדיניות, אך לא לשנות אותה מהיסוד. פרשנות
שנתיים לאחר פרוץ המלחמה בעזה ולמעלה משלושה חודשים לאחר מלחמת 12 הימים מול ישראל, נמצאת איראן בתהליך של הפקת לקחים. השנה האחרונה הייתה לא פשוטה מבחינת הרפובליקה האיסלאמית, והיא התאפיינה בקריסתן של קונספציות שהתבררו כשגויות - תפיסת ה"שלוחים" (הפרוקסיז), שהיו אמורים לאפשר לאיראן להתמודד עם יריביה ובראשם ישראל הרחק מגבולותיה תוך שמירה על מרחב חסינות - קרסה. איראן לא רק נגררה לעימות צבאי ישיר עם ישראל ואף חמור מכך עם ארצות הברית, אלא שרשת השלוחים שבנתה במשך שנים לא הצליחה להרתיע את ישראל וגם לא להגיב לתקיפה הישראלית ביוני 2025.
המתקפה הישראלית ב־12 ביוני והצטרפות ארצות הברית למערכה ימים ספורים לאחר מכן, היו בגדר הפתעה עבור טהראן. במשך שנים העריכה איראן כי לישראל יש רצון לתקוף, אך אין לה את היכולת לממש את ההישגים הנדרשים של תקיפה כזו. לארצות הברית יש את היכולת המבצעית, אך לא את הרצון להסתבך בעימות צבאי נוסף במזרח התיכון. העליונות האווירית שהשיגה ישראל במהלך ימי המלחמה, לצד החדירות המודיעינית שהתגלתה, הפתיעו את בכירי המערכת האיראנית.
הצורך בהפקת לקחים משמעותי במיוחד לנוכח ההנחה בטהראן כי חידוש הלחימה הוא רק עניין של זמן, וכי ישראל נחושה לחדש את המערכה ואף לנצל את הסבב הבא כדי לקדם שינוי משטר ולא רק לפגוע ביעדי הגרעין או במערך הטילים. עם זאת, אין משמעות הדבר שקיימת הסכמה מלאה באיראן סביב הצורך בחשבון נפש.
המסקנה: "אין תחליף לדרך ההתנגדות"
חוגים המזוהים עם האגף הפרגמטי והרפורמיסטי, טוענים בחודשים האחרונים כי יש צורך בשינוי פרדיגמטי - שבמרכזו הכרה בצורך הדחוף לספק פתרונות למשברים הפנימיים, ובראשם המשבר הכלכלי, באמצעות שינויים מרחיקי לכת במדיניות הפנים והחוץ. החוגים השמרניים והרדיקליים, שעדיין שולטים במוסדות קבלת ההחלטות, סבורים כי אף אם נכון לחשב מסלול מחדש - אין במהלומות שניחתו על איראן ושלוחיה כדי להצדיק שינוי ביעדים האסטרטגיים. מבחינתם, איראן אמנם הופתעה, אך בסופו של דבר הצליחה להחזיק מעמד, להסב נזקים חמורים לישראל ולעמוד במערכה שהתנהלה לא רק מול ישראל אלא גם מול ארצות הברית, וללא כל תמיכה מצד שותפותיה האזוריות והעולמיות. בעיני חוגים אלו, המלחמה חיזקה את ההנחה שאין תחליף לדרך "ההתנגדות" והעמידה האיתנה מול ישראל וארה"ב.
התקיפות של ישראל נגד סמלי השלטון במהלך המלחמה הוכיחו, בראיית מנהיג איראן עלי ח'אמנאי, שישראל אינה חותרת רק לפגיעה בתוכנית הגרעין או במערך הטילים ואף לא רק להפלת המשטר - אלא לפירוק איראן וליצירת כאוס. התקיפה הישראלית-אמריקנית שימשה גם כהוכחה נוספת לבוגדנותה של ארה"ב ולחוסר התוחלת במו"מ עמה, שנראה בדיעבד כמזימה שנועדה להונות את איראן בדרך לתקיפה צבאית. המלחמה אף חיזקה את קולותיהם של אלה הטוענים כי השגת נשק גרעיני היא האמצעי היחיד להרתיע את ישראל.
בראיית ההנהגה האיראנית, במציאות הזו הפתרון אינו טמון בנסיגה מעקרונות היסוד, אלא בהתאמות מוגבלות. בזירה הפנימית, המשטר מודע להחרפת המשבר הכלכלי, למצוקות המים והחשמל ולפער המתרחב בין הציבור – ובעיקר הצעירים – לבין המשטר. החזרת הסנקציות על איראן בעקבות הפעלת מנגנון ה"סנאפבק", עשויה להחריף אף יותר את מצבה הפנימי של איראן. עם זאת, מנהיגי איראן מצאו עידוד בהתגייסות הלאומית סביב תחושת הסולידריות והלאומיות, ובכך שמבקרי המשטר לא ניצלו את האיום החיצוני כדי להתקומם.
בעיני ההנהגה בטהראן, התנהלות הציבור במהלך המלחמה נתפסת, כנראה בטעות, כביטוי לתמיכה ברפובליקה האיסלאמית וככישלון מערבי לעורר את הציבור נגדה, ולא רק כהתגייסות טבעית למען המולדת. המשטר מפגין נכונות מסוימת להתגמש ולהיענות לחלק מדרישות הציבור, כאשר דוגמה בולטת לכך היא צמצום אכיפת קוד הלבוש האיסלאמי במיוחד בטהראן, שבה מספר הולך וגדל של נשים מסתובבות ללא רעלה במרחב הציבורי. אך עם זאת, אין בכך כדי לבטא שינוי כיוון של ממש מצד השלטונות, ובוודאי שלא כדי לספק מענה למצוקות המחריפות מבית.
איראן נחושה לשמר את הציר
בזירה האזורית, הלחצים על שלוחי איראן, בעיקר בלבנון ובעיראק, לצד קריאות גוברות לפירוק המיליציות השיעיות מנשקן - אינם נעלמים מעיני המשטר. קריסת משטר אסד צמצמה מאוד את יכולתה של איראן לשקם את מערך השלוחים, במיוחד במישור הצבאי. עם זאת, ברור כי איראן אינה מתכוונת לנטוש את בעלי בריתה. התקיפות הישראליות באזור, ולאחרונה גם בקטאר, מוצגות בידי טהראן כהוכחה לכך שוויתור על "ההתנגדות" או פשרה עם ישראל - רק יסללו את הדרך למימוש תוכנית "ישראל הגדולה" ולהשגת הגמוניה ישראלית אזורית.
חסרונו של קאסם סולימאני בולט היום יותר מתמיד, בניסיון לשקם את הציר הפרו-איראני הפגוע, אך המשך הזרמת הכספים לחיזבאללה ולחמאס, וכן הסיוע לחות'ים בתימן ולמיליציות השיעיות בעיראק, מעידים כי איראן נחושה לשמר את הציר תוך מציאת ערוצי סיוע חלופיים. המשטר גם מתכוון להמשיך לנצל הזדמנויות, למשל סביב האירועים האלימים שהתרחשו בדרום סוריה. במקביל, איראן ממשיכה לשפר את יחסיה עם שכנותיה הערביות, תוך ניצול חוסר האמון הגובר שלהן בארה"ב ובישראל.
בזירה הגלובלית, המלחמה שבה והוכיחה – גם אם לא במפתיע – את מגבלות השותפות עם רוסיה וסין, שהסתפקו בגינוי רפה לתקיפה הישראלית-אמריקנית. עם זאת, להנהגה האיראנית ברור היום יותר מתמיד, ובמיוחד לנוכח הפעלת מנגנון ה"סנאפבק", כי אין תחליף לאסטרטגיית "המבט מזרחה" שאימצה טהראן בשנים האחרונות, גם במחיר תלות גוברת ברוסיה ובסין. יתר על כן, המתיחות הגוברת בין ארה"ב לסין ולרוסיה מייצרת בראיית טהראן הזדמנויות חדשות לקידום הקשרים עמן, ואף להסתייע בהן לשיקום יכולותיה הצבאיות.
הדרך למסלול גרעיני חשאי נסללה?
תפיסת הביטחון של איראן התערערה אף היא לנוכח ההתפתחויות האזוריות והמלחמה עם ישראל, אך בשלב זה לא ניכרים בה שינויים דרמטיים. המלחמה חיזקה את המוטיבציה לשקם את תוכנית הגרעין ואף לשקול מסלול חשאי לפיתוח נשק גרעיני, אך החשש מתגובה ישראלית-אמריקנית מוביל את המשטר להתמקד – לפחות בשלב זה – בשיקום ובשיפור מערכי הטילים, ההגנה האווירית ומוכנות העורף, תוך שמירה על עמימות גרעינית והגבלת הפיקוח הבין-לאומי.
בסיכומו של דבר, התמורות הדרמטיות של השנתיים האחרונות, לרבות תוצאות המלחמה, נתפסות בעיני ההנהגה האיראנית כמחייבות התאמות ושיפורים, אך לא בהכרח תמורות מרחיקות לכת. המשטר בטהראן עדיין מאמין שמדובר במהמורות זמניות בתהליך היסטורי ארוך טווח, וכי המשך הדבקות בתפיסות המוכרות עשוי בסופו של דבר להשיב את המצב לקדמותו, במיוחד ככל שישראל שוקעת במלחמה מתמשכת בעזה, במשבר כלכלי מחריף ובבידוד בין-לאומי גובר.
>> ד"ר רז צימט הוא מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)
