המשפיען הסעודי שהתחנך על שנאה – והיום מסביר את ישראל

"אמרו עליי שאני בוגד בערבים ובוגד באיסלאם, ושעזבתי את הדת. היו גם כאלה שהפיצו שמועה שהתגיירתי. כל זה לא נכון", מצהיר המשפיען הסעודי לואיי א-שריף, שמתגורר באבו דאבי, בריאיון למגזין N12. השיחה איתו מתקיימת מרחוק, בין מסעות ההסברה שלו בעולם, רגע לפני שהוא עולה לטיסה נוספת.

א-שריף בן ה-43, שנולד אל תוך מערכת חינוך שדגלה בשנאת ישראל, הפך בשנים האחרונות לדמות בולטת בעולם הערבי - ולאדם שמדבר בגלוי על אמת אחרת. "כשצפיתי בזוועות של 7 באוקטובר קרס בעיניי רעיון הג'יהאד שחינכו אותנו עליו בילדות. זו לא אמונה, זו אכזריות בתחפושת דתית", הוא אומר בקול נחרץ.

הופעתו של א-שריף בכנס שהתקיים בשנה שעברה בפלורידה הייתה אחד הרגעים המרגשים במסעו, והסימן לכך שהקול שלו כבר חוצה גבולות. על הבמה, מול ההמון, הוא בחר לפתוח דווקא באזכור ילדי משפחת ביבס ואימם שנרצחו בשבי חמאס: "ראינו את העם בישראל צועד בלב שבור בהלוויות של משפחת ביבס – שירי, אריאל וכפיר. אנחנו חולקים איתם את הצער ואת הכאב של כל מי שאיבד את חייו".

זו הייתה הצהרה חריגה בעבור סעודי, אמירה של הזדהות אנושית, שממחישה כמה ארוכה הדרך שעשה א-שריף מהחינוך שקיבל מינקותו. מהילד שלימדו אותו לשנוא הוא הפך לאדם שמבקש להזכיר לעולם הערבי שהמציאות בישראל אנושית ומורכבת. א-שריף נעמד לימין ישראל גם בסבבי המלחמה עם איראן, שבהם פרסם סרטוני הסברה, וגם הספיק לפקוד את מצעד החיים - אירוע שהשפיע עליו רבות. "לעולם לא נשכח, ונשגשג ביחד - זה רצון האל", הוא מסביר, "אני תמיד שואף להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, וההיסטוריה היהודית היא חלק מהמורשת שלי כמוסלמי".

"אני מחויב לחשוף את האמת"

קח אותי למה שעבר עליך ב-7 באוקטובר.
"מה שקרה ב-7 באוקטובר היה רגע מכריע. כשהייתי קטן הרבה צעירים בסעודיה האמינו ברעיון הג'יהאד בשביל האל והתחנכו על כך שלוחם הג'יהאד הוא אדם חשוב, כמעט נשגב, דמות מופת. אבל כשראיתי ילדים ונשים נחטפים מבתיהם וחפים מפשע נרצחים בפסטיבל נובה, הבנתי שזו מכונת שנאה".

"מאז אני רואה את הג'יהאד ואת הטרור כדבר אחד", מדגיש א-שריף. "לא משנה כמה מטיפים מנסים להציג אותם כעקרונות נעלים, המציאות מראה אחרת. הג'יהאד הוא אכזרי, טרוריסטי ומכוער. הדוגמה הגדולה ביותר לכך היא 7 באוקטובר, לצערי. באותו יום הבנתי ששנאה בשם האלוהים אינה אמונה אלא היא עיוורון. מאז אני מרגיש מחויב לחשוף את האמת הזו, גם אם זה אומר שאשלם מחיר אישי כבד, כי מרגע שאתה רואה את האור - כבר אי אפשר לחזור אל החושך".

איך התמודדת עם התגובות של העולם הערבי על האירועים, כשהכול היה בראשיתו?
"התגובות בעולם הערבי היו תחילה תמיכה נרחבת מאוד, בשעות הראשונות וגם בימים הראשונים. אבל עכשיו העולם מתעורר, ובמדינות הערבי מתחילים להבין ש-7 באוקטובר לא היה ניצחון אלא פרויקט של התאבדות והרס".

"למה לא נשאבתי לזה?", הוא ממשיך. "האיסלאם הרדיקלי כבר רימה אותי כשהייתי קטן, ואדם מאמין לא נוגע שוב באותו מקום שפצע אותו. הוא רימה אותי פעם אחת, ולכן לא אתן לו להטעות אותי שוב".

הרגע ששבר את השנאה

כשאני שואלת את א-שריף אם זה לא נעשה קשה יותר לדבר היום בעד ישראל בעולם הערבי, הוא מהנהן מיד: "בהחלט", הוא אומר. "מאז 7 באוקטובר זה נהיה מאתגר וקשה יותר, אבל גם חשוב מתמיד". ואז הוא עוצר לרגע ומסביר מה גורם לו להמשיך, למרות כל המכשולים שנלווים לכך: "אני אוהב את ישראל, אנחנו כמוסלמים מאמינים בנביאים ובמלכים שהיו מבני ישראל. זו הארץ ההיסטורית של העם היהודי".

אתה מספר שגדלת על שנאה ליהודים. מה גרם לך להתחיל לראות אותם אחרת?
"הייתי נאמן לשנאה הזו כי הייתי דתי ושיננתי את הקוראן בגיל צעיר, וכך חשבתי שזה מה שאלוהים אוהב - שנשנא יהודים ונוצרים. הרגע ששבר את התפיסה הזו היה כשנסעתי לצרפת כדי ללמוד את השפה הצרפתית, ושם מצאתי את עצמי גר במקרה עם משפחה יהודית בפריז, ולמדתי מפיה מהי יהדות. הדבר שהפתיע אותי יותר מכול בהיכרות עם היהודים ועם הישראלים, במיוחד בפריז, היה קודם כול הדמיון בינינו - בעקרונות, בערכים ובמשפחתיות".

לדבריו, הדמיון ניכר גם בהרגלים: "כשהייתי בפריז, לפני שהיינו אוכלים, הגברת היהודייה שאירחה אותי הייתה אומרת: 'צריך לשטוף ידיים קודם'. הייתי עונה לה: 'גם אנחנו עושים זאת כמוסלמים, אנחנו גם אומרים תפילות מסוימות לפני האוכל'. הדברים האלו היו מאוד דומים, וזה היה פשוט יפה בעיניי".

"הבנתי שהכול היה שקר אחד גדול"

איך נראו המפגשים הראשונים שלך עם ישראלים, אחרי כל מה שלימדו אותך בילדות?
"בהתחלה זה היה מוזר. הרי גדלתי על פחד, על האמונה שהיהודים הם האויב. אבל ככל שהכרתי יותר ישראלים, ככה גיליתי שהם עם פשוט, בעל לב. אנשים חמים, מציאותיים, רחוקים מאוד מהתדמית השטנית שתיארו לנו. זה רגע שאתה מבין בו שהכול היה שקר אחד גדול - ושאמת לא יכולה ללכת יד ביד עם שנאה".

המסר של לואיי א-שריף ברור: ישראל, מבחינתו, איננה גוף זר במזרח התיכון אלא חלק טבעי ממנו. הוא מדבר על כך בלהט, מזכיר עובדות היסטוריות שמוכיחות בעיניו את הקשר העמוק בין יהודים לערבים. "ישראל פה כבר אלפי שנים. הקשר בין הערבים ליהודים הוא עתיק וטבעי. הם לא אויבים, אלא שכנים עם שורשים משותפים". א-שריף מציין עוד כי "בני אברהם כולם שייכים לאותו אזור, לאותו סיפור. היהודים אינם זרים כאן, הם חלק מהמרקם של המזרח התיכון, בדיוק כמו הערבים. הגיע הזמן שגם העולם הערבי יכיר באמת הזו".

"המלחמה נגד איראן הוכיחה שהיא האויב האמיתי"

כשהשמיים מעל איחוד האמירויות כבר לא היו רק רקע שקט, אלא זירה של יירוטים ואיומים - לואיי א-שריף מצא את עצמו מתמודד לראשונה עם מציאות שהייתה עד אז רחוקה. "כשהכטב"מים והטילים האיראניים הגיעו לאזור שבו אני גר באיחוד האמירויות הייתה תחושה מוזרה, כי זו הפעם הראשונה שאנחנו חווים דבר כזה באיחוד האמירויות", הוא נזכר. "היינו שומעים את קולות היירוטים - אלו היו צלילים די חדשים עבורנו - אבל תודה לאל, הייתה אמונה גדולה מאוד בכוחות המזוינים, במיוחד בכוחות ההגנה האווירית".

לא רק הרגעים עצמם הותירו בו חותם, אלא גם מה שהתבהר בעקבותיהם: "זה גם עורר בי אישית תחושה שאיראן הוכיחה שכל החששות שעליהם דיברו שכנותיה של איראן הם חששות אמיתיים - שאיראן רוצה להתרחב, שאיראן עוינת את מדינות האזור, ושאיראן היא האויב האמיתי. המלחמה הזו הוכיחה לי שאיראן היא אכן האויב האמיתי - ולא ישראל".

נראה כי ברגעים הקצרים שבין אזעקה ליירוט, חלפו בראשו של לואי גם מחשבות אישיות: "דברים שעברו לי בראש במהלך השניות האלה היו תחושת פחד. אני בלי ילדים וזה עורר בי תחושה אבהית ורצון להביא ילדים לעולם".

ספר לי על רגע שקרה במהלך המלחמה שהשפיע עליך במיוחד
"ב-8 במרץ 2026, אחרי תפילת התראווייח באבו דאבי, ראיתי את אחד הכטב"מים מעל הראש שלי שהיו בדרכם לדובאי. ברגע הזה באמת פחדתי, כי זה היה כטב"ם מתאבד - ופחדתי שהוא ייפול עלינו".

איך אתה רואה את איראן היום? מה העולם לא מבין עליה? למשל האיום?
"אני רואה את איראן היום, את המשטר האיראני - כאויב האמיתי של האזור ושל עמי האזור, האויב האמיתי של המפרץ, של הערבים".

"מה שהעולם לא מבין על איראן הוא שאין באידיאולוגיה השיעית התריסרית שלה שום קשר אמיתי לפלסטין. אלא שהיא רוצה להילחם בישראל מפני שישראל מייצגת מכשול בפני הפרויקט האיראני - התפשטות והפצת הזרם השיעי התריסרי בכוח, ופגיעה בכלל המוסלמים הסונים, כדי להגיע אל יעדיה במכה ובמדינה. זה הדבר שהרבה מהמערביים לא מבינים או לא רוצים להבין כי הם לא מכירים מספיק את המזרח התיכון".

"הידידות העתיקה בין יהודים לפרסים תקום מחדש"

במהלך מבצע "שאגת הארי" המשיך א-שריף לפרסם מסרי תמיכה בישראל ותקף את ההנהגה בטהראן. "אל תגידו שאני נגד איראן. תגידו שאני נגד המשטר האיראני", צייץ. "אל תגידו שאני שונא פרסים, תגידו שאני מתנגד למולות, כי העם האיראני הוא לא האויב. העם האיראני ראוי לסולידריות".

בהמשך גינה: "אתם יודעים מה האירוניה של המלחמה הזו? המשטר האיראני טוען שהוא 'מגן על הפלסטינים ועל השיעים', אבל הטילים שלו הורגים אותם. המשטר האיסלאמי באיראן לא מגן על עמי האזור, הוא מטיל עליהם טרור. הטילים שלו אינם מבחינים בין ישראלים לפלסטינים, לערבים או לפרסים, גם לא בין סונים לשיעים. הוא מביא מוות על כולם. זו הסיבה שיותר ויותר אנשים במזרח התיכון מבינים את המציאות הזו. המשטר הזה אינו המגן של האזור אלא אויב של כולם בו. המשטר האיסלאמי של איראן חייב ליפול".

במסר נוסף קרא להצדיע לכוחות צבא איחוד האמירויות שהגנו על המדינה מפני המתקפה האיראנית, וקינח בקריאה לשלום במבט היסטורי: "ההיסטוריה מספרת סיפור אחר לגמרי על יהודים ופרסים. המנהיג הראשון שהחזיר את היהודים למולדתם לא היה מנהיג אירופי או מעצמה אירופית. זה היה כורש הגדול, מלך פרס, ששחרר את היהודים מגלות בבל ואפשר להם לשוב לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. במשך מאות שנים חיו יהודים בבטחה בפרס, ותרמו לתרבותה, לכלכלתה ולחוכמתה. חכמים יהודים דיברו בהערכה על פרס, ארץ של סובלנות וחוכמה. מה שהשתנה הוא משטר איסלאמי רדיקלי שהשתלט. אף מדינה באזור לא תקבל מציאות שבה טהראן מאיימת עוד על עצם קיומה. יום אחד, כשהעם האיראני יהיה חופשי שוב אינשאללה, גם הידידות העתיקה בין יהודים לפרסים תקום מחדש. כי משטרי רודנות נופלים, אבל ההיסטוריה, האמת והציוויליזציה המשותפת נשארות על עומדן".

"בעזרת האל, יום אחד נהפוך לרוב"

רגע לפני סיום הריאיון מביט א-שריף הצידה ואז מחייך. "אני יודע שעדיין אנחנו מיעוט", הוא מודה. "יש קולות ערביים שתומכים במה שאני אומר, אבל הם מעטים. אני מאמין שבעזרת האל נהפוך יום אחד לרוב, כמו שיהודה המכבי והמכבים התחילו כמיעוט, עד שהאמת שלהם ניצחה".

כשאני שואלת אותו מה הכותרת שלטעמו תסכם את דרכו, הוא עונה בלי להסס: "מי שהכיר את אלוהים אחרי שחיפש בספרים, והכיר את האמת - והאמת שחררה אותו". ואז א-שריף מסביר: "חיפשתי את אלוהים כשהייתי מוסלמי קיצוני, אבל ליבי היה מלא שנאה. שנאה כלפי אלוהים, כלפי היהודים. אבל כשהתעקשתי לחפש את האמת, גם אם היא נגד מה שלימדו אותי - הפכתי מאדם שאומר 'אלוהים יקלל את היהודים' לאדם שאומר 'מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל'. זו האמת שמצאתי והיא זו ששחררה אותי".