"בלעדיו היה בלגן": המהלך שאפשר את הלוחמה לצד ארה"ב

המערכה נגד איראן התנהלה בקצב ובסנכרון שבעבר היה אפשר רק לדמיין. מאחורי הקלעים של הפעילות המבצעית עומדת כיום שרשרת פיקוד אחת ואחידה, שמאפשרת לדברים לקרות הרבה יותר מהר. מי שמכיר היטב את המנגנון הזה מבפנים הוא ד"ר דוד לוי, חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים וקצין בדימוס ששירת 20 שנה בצי האמריקני, כולל כמנהל קשרי החוץ בצי החמישי בבחרין – תפקיד שהציב אותו בלב מנגנון הפעילות של פיקוד המרכז האמריקני, סנטקום.

לוי, שעלה לישראל עם שחרורו, סבור כי המבצע הנוכחי לא היה יכול להתקיים באותה צורה אם ישראל לא הייתה חברה רשמית בסנטקום. "זה פשוט היה בלגן אחד גדול", הוא מסביר. לטענתו, בתרחיש כזה המערכת הייתה נאלצת לאלתר, לבחור יחידות תיאום משני פיקודים שונים ולהקים "כוח משימה" זמני ומורכב. במקום זאת, הניהול נשען על מרכזי פיקוד ותקשורת קיימים, ועל חברויות אישיות שנרקמו בין קציני הקישור השונים בתוך הפיקוד.

ה"בית" הלא-טבעי שישראל עזבה

בדומה לחלוקה של צה"ל לשלושה פיקודים מרחביים – הצפון, המרכז והדרום – גם בצבא האמריקני מבצעים חלוקה דומה – אבל במקרה של האימפריה מחלקים את כל העולם ל"פיקוד מרחבי". מכיוון שהצבא האמריקני פועל ופרוס גלובלית, הפנטגון פשוט לקח את מפת העולם וחילק אותה לשישה פיקודים מרחביים. כל פיקוד כזה חולש על נתח אחר מהגלובוס, בדרך כלל ברמת היבשת, ומקבל אחריות למדינות שבגזרתו – ללא קשר לשאלה אם כרגע מתנהל שם עימות צבאי פעיל או לא.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

לפי החלוקה הזו, פיקוד הצפון (NORTHCOM) חולש על צפון אמריקה ואילו פיקוד הדרום (SOUTHCOM) על דרום אמריקה ומרכזה. פיקוד אפריקה (AFRICOM) מכסה את מדינות היבשת השחורה, ופיקוד האינדו-פסיפיק (INDOPACOM) חולש על 36 מדינות בדרום-מזרח אסיה והאוקיינוס השקט. נוסף על אלה יש פיקוד אירופה (EUCOM), ששימש "בית" לא-טבעי לישראל ואחראי ל-51 מדינות ברחבי אירופה. באמצע הפאזל הזה ניצב פיקוד המרכז (CENTCOM).

פיקוד המרכז האמריקני חולש על אזור המזרח התיכון, וגם על מרכז אסיה וחלקים מדרום היבשת – מרחב שכולל 21 מדינות בסך הכול. אף שסנטקום אחראי לפחות מדינות מאשר פיקוד אירופה, מאז פיגועי 11 בספטמבר 2001 הוא הפך בפועל לפיקוד הפעיל, המתוח והעמוס ביותר של צבא ארה"ב.

"מדינות ערב סירבו לעבוד איתנו"

בינואר 2021 התרחש אירוע שכמעט עבר מתחת לרדאר הציבורי בישראל, ולא ממש פתח את מהדורות החדשות: הפנטגון הודיע רשמית שישראל משנה כתובת ועוברת מפיקוד אירופה לפיקוד המרכז. מה שנשמע כמו סידור עבודה אדמיניסטרטיבי אפור בוושינגטון התברר כתשתית הברזל שמאפשרת את ניהול המערכה ההיסטורית נגד איראן. אלמלא אותו שינוי ארגוני על הנייר, קואליציית ההגנה האזורית שפועלת היום בסנכרון נגד איראן הייתה נשארת בגדר פנטזיה.

האנומליה הגיאוגרפית הזו, שבה מדינה בלב המזרח התיכון כפופה מבחינה צבאית לפיקוד אירופי, לא נולדה מטעות בניווט. ד"ר לוי, שהשתחרר לפני כעשור בדרגה המקבילה לסגן-אלוף בצי האמריקני, משקיף על השנים ההן מתוך המערכת האמריקנית. הוא מספר שבוושינגטון ידעו היטב ש"ישראל נמצאת במקום הלא נכון". לדבריו, כשהוקם פיקוד המרכז בשנות ה-70, הפוליטיקה פשוט ניצחה את הגיאוגרפיה. "מדינות ערב סירבו לעבוד איתנו", הוא מסביר. "לא הייתה שום דרך לגרום למפקדות האמריקניות והערביות לעבוד באותו חדר עם ישראל".

משום שלא הייתה ברירה, הפנטגון השאיר את ישראל תחת פיקוד אירופה. לוי מציין כי "אירופה וישראל ממילא לא תמיד ראו עין בעין לגבי רבים מהסכסוכים שמתחוללים במזרח התיכון". בצד הישראלי, המציאות הזו תורגמה לתחושה מתמשכת של זרות מבנית. סא"ל (במיל') יניר קפח, ששימש ראש ענף ארה"ב בחטיבת תבל (לשעבר אגף קשרי החוץ של צה"ל) בימים שהובילו למעבר לסנטקום, מתאר זאת בשתי מילים: "בן חורג".

לדבריו, גם כשהסיוע האמריקני זרם, הלב של הפיקוד היה תמיד במקום אחר. "לאורך שנים התגבשה ההבנה שאומנם 'יוקום' תורם המון להגנה על ישראל, בכל זאת זה פיקוד אירופה", מסביר קפח. "יש לו קשב לישראל, אבל הקשב שלו מכוון באופן טבעי יותר למדינות אירופיות מרכזיות".

ההסכמים שפתחו את הדלת

השינוי הדרמטי שהוביל למעבר ב-2021 לא נולד בוואקום. לוי מגדיר את הסכמי אברהם כמפתח שפתח עבור ישראל את הדלת הסגורה של סנטקום. "המדינות הסוניות המתונות פתוחות כעת לעבודה עם ישראל", הוא אומר. "חלקן קונות ציוד צבאי ישראלי, אבל חשוב מכך – הן מוכנות לשבת איתנו באותו חדר". מבחינת לוי, היתרון הגדול אינו רק טכנולוגי אלא גם אנושי: "מה שחשוב יותר הוא שאנשים מכירים זה את זה בתוך הפיקוד. נוצרו ממש חברויות בין ישראלים, ירדנים, סעודים ואמירותים. זה משהו שלעולם לא היית מקבל אם היית צריך להקים כוח משימה זמני מאפס".

מהצד הישראלי, התמונה מצטיירת כתהליך הבשלה ארוך שהתנהל הרחק מעיני הציבור. קפח מזכיר ששיתוף הפעולה האזורי התחיל הרבה לפני טקסי החתימה החגיגיים. "ישראל נפתחה באותן השנים והפכה לשחקן אזורי", הוא מסביר. קפח מזכיר את הדיווחים על פעולות משותפות עם מדינות שכנות שאינן רק מצרים וירדן. לדבריו, המעבר לסנטקום הוא המהלך שאפשר להוציא את השותפויות מהצללים. השיא נרשם בתרגילי ענק כמו Juniper Oak ("אלוני הבזלת") ב-2023, שבהם השתתפו אלפי חיילים, והיה להוכחה לכך שהשפה המשותפת עם סנטקום היא כבר לא תיאוריה על הנייר.

מעבר לדיפלומטיה ולחברויות, המעבר לסנטקום פתר בעיה מבצעית אקוטית שהיה קשה לגשר עליה מרחוק. לוי מנתח את חוסר ההיגיון שבניהול מערכה מזרח-תיכונית מתוך מפקדות שיושבות באירופה ומנותקות ממרכזי העצבים האזוריים. לוי מתאר מציאות שבה האמריקנים היו נאלצים "לאלתר" מבנה פיקודי זמני, מעין כוח משימה שינסה לחבר קצוות משני פיקודים שונים. "היינו צריכים למצוא גנרל או אדמירל שיפקד על זה, ולבחור יחידות תיאום משני המקומות", הוא מבהיר. "זה פשוט היה לוקח הרבה יותר זמן".

תחת סנטקום, מדגיש לוי, המערכת לא צריכה להמציא את הגלגל – היא פשוט מפעילה שרשרת פיקוד קיימת שחולשת על כל המרחב הרלוונטי. בקריה הטיעון הופך לגיאוגרפי ולוגיסטי אפילו יותר. קפח מסביר שהכפיפות לאירופה יצרה נתק אבסורדי בכל פעם שצה"ל נדרש להסתכל מזרחה. "בסופו של דבר כל תנועה שלנו מזרחה עוברת במדינות ששייכות גיאוגרפית לסנטקום". מבחינתו, המעבר הסיר את המחיצות המלאכותיות שמנעו תכנון אופרטיבי רציף: "היום כולם מדברים באותה שפה מבצעית, תחת קורת גג אחת. אם בעבר ישראל הייתה צריכה לתאם עם פיקוד אחד כדי שזה יתאם עם פיקוד אחר שחולש על נתיבי הטיסה או על המכ"מים שבדרך ליעד, הרי שהיום המכשולים האלו הוסרו".

לא רק איראן

אף שהכותרות מתמקדות כיום בטהראן, לוי מדגיש כי המנדט של סנטקום רחב הרבה יותר ונוגע כמעט לכל מוקד חיכוך שבו מעורבת ישראל. "סנטקום עוסק לא רק באיראן, למרות שזה מה שתופס את רוב תשומת הלב כרגע", הוא מבהיר. לדבריו, הפיקוד חולש על זירות שבעבר טופלו באופן מבוזר, ויוצר תמונת מצב אחודה. "יש המאבק בטרור העולמי, יש סוריה – שהייתה זירה מרכזית לפני נפילת משטר אסד". הוא מוסיף: "אני בטוח שסנטקום וישראל עובדים בצמוד מאוד גם על שאלת חיזבאללה ולבנון".

המעורבות הזו לא עוצרת בקווי החזית המוכרים. לוי מצביע על כך שהמעבר לסנטקום הופך את ארה"ב לשותפה אסטרטגית גם בניהול רצועת עזה ב"יום שאחרי". "סנטקום מעורב כמובן במה שיהיה הפיתוח העתידי בעזה", הוא אומר. "זה חלק בלתי נפרד מהאחריות של הפיקוד לאזור". עבור ישראל המשמעות היא שהתיאום עם האמריקנים כבר לא מוגבל רק לחימוש או להגנה אווירית אלא מתרחב לניהול אסטרטגי של הזירה כולה – מהמנהרות בעזה ועד למחסני הנשק בדרום לבנון.

למרות היתרונות המבצעיים המובהקים, השותפות העמוקה עם סנטקום מביאה איתה מערכת ציפיות חדשה לחלוטין מצד הממשל בוושינגטון. לוי מבהיר כי בעידן הנוכחי, ארה"ב לא מסתפקת רק בתרומה הטכנולוגית הישראלית. "ברור שהכנסת המומחית העולמית למודיעין באזור עוזרת לארצות הברית, בוודאות. גם שיתוף פעולה בהגנה האווירית עוזר לארה"ב", הוא אומר, אך מיד מציב את תג המחיר: "אני צופה שבשלב מסוים ארה"ב תבקש מישראל לעזור בסכסוך כלשהו מחוץ לאזור, או לפחות מחוץ לגבולות ישראל. כי זה מה שמצופה מבעלות ברית שיש להן יכולת".

לדברי לוי, המודל שישראל צריכה להתרגל לו הוא המודל של בעלות הברית המסורתיות של וושינגטון. "ארצות הברית תמיד מבקשת מאוסטרליה לעזור, או מבריטניה או מצרפת, במה שמכונה 'סכסוכים חוץ-טריטוריאליים'. כי הרי הסכסוכים של ארה"ב לא מתרחשים באזור שלה", הוא מסביר. לוי מדגיש כי הגישה האמריקנית, ובמיוחד זו המזוהה עם ממשלי טראמפ, הופכת לפחות ופחות סבלנית למי שנתפסים כנהנים מהגנה ללא תמורה. "הם לא אוהבים טרמפיסטים. הם לא רוצים שארה"ב תעשה הכול לבד עבור המדינות הללו. הם מצפים שהמדינות הללו יעזרו להם".

לוי אף משרטט תרחיש קיצון עתידי, שבו השותפות הזו תיבחן הרחק מגבולות המזרח התיכון. "אם מה שקורה עכשיו עם איראן יסתיים בתוצאה חיובית, אני צופה שבסכסוך עתידי כלשהו ארה"ב תזמין את ישראל להשתתף. זה חלק מהעתיד". כדוגמה קונקרטית, לוי מעלה אפשרות שבעבר נחשבה למדע בדיוני: "נניח שסין תוקפת את טייוואן. ארה"ב יכולה לומר לישראל, 'אנחנו צריכים שתפרסו שם סוללת כיפת ברזל'. ואיך ישראל תוכל להגיד לא, אחרי כל מה שארה"ב עשתה עבורנו?"

פה בישראל התחזית הזו פוגשת מציאות צבאית שמרנית בהרבה. קפח מסייג את הדרמה ומזכיר שצה"ל, במהותו, אינו צבא משלוח. "מדינת ישראל וצה"ל הם לא צבא ארה"ב. אנחנו לא נטיס חטיבת צנחנים להילחם באפגניסטן", הוא מבהיר. עם זאת, קפח מודה כי המעבר לסנטקום מחייב את צה"ל לפתח שריר חדש של עבודה בתוך קואליציה רב-לאומית – יכולת שעד לא מזמן הייתה זרה כמעט לחלוטין לתרבות המבצעית הישראלית.