"אל תקומו בשבילי באוטובוס. לא צריכה טובות!"
ויטה קיירס לא מבינה איך זה שבקוריאה עשו לה כבוד ברמה של כלה כשהייתה לה בטן פצפונת ובישראל – אף אחד לא מפנה לה כסא גם אם תתעלף להם מול העיניים בחודש שמיני? מצד שני, בעוד רגע ייצא לה תינוק מהגוף בדם, יזע ודמעות – אז מה זה כבר חצי שעה של עמידה בקו 189?
אני מודה שבנושא הקימה באוטובוס עוד לא לחלוטין הסכמתי עם עצמי. מצד אחד, גם בשבוע 31 אני לא בדיוק חלשלושה. אני סוחבת אבטיחים על בסיס שבועי, משתדלת ללכת כמה שיותר מהר ומאתגרת את עצמי פעמיים בשבוע בתרגילי שיווי המשקל בפילאטיס. נוסיף לזה את הנתון הקטן שבעוד חודשיים בערך גם עומד לי לצאת מבין הרגליים ראש של תינוק, אז אני באמת מתלוננת על 30 דקות עמידה בקו 189 לרמת החייל?
מצד שני, באוטובוסים לא נערכת תחרות "מסכן נולד" שבה הנוסע עם הסיפור הכי עצוב זוכה בכיסא. זה לא עובד ככה. לכן כשלא מציעים לי עזרה, אני קצת נעלבת. אתם הרי לא מכירים אותי, לא יודעים מה מצבי, יכול להיות שהעמידה הממושכת בקיץ התל אביבי תפיל אותי עוד רגע, ואם לא זה - אז בלימה פתאומית של הנהג, ואז זה עלול להיות מאוד אבל מאוד לא נעים.
הרגע השפל ביותר שחוויתי בהקשר זה אירע כשהייתי בערך בחודש חמישי וחטפתי סחרחורת, אבל כשחברה פנתה אל אחת הנוסעות וביקשה ממנה לתת לי לשבת, היא פשוט אמרה לה "לא". גם כשראתה שאני מתיישבת על רצפת האוטובוס - המשיכה לשבת במקומה.
ומה כאן? אנחנו נחשבים לעם פתוח ומחבק, אנשים שיכולים לפתוח בשיחת חולין כמעט עם כל אחד, בכל מקום ובכל מצב. אנחנו נדיבים ולא מתפנקסים, ואין סיכוי שמישהו יפתח שקית במבה ולא יציע לכולם להתכבד. אבל כשזה מגיע לעניינים הקשורים לטריטוריה (בתורים, באוטובוס, בחוף הים): שמע ישראל! צריך ללבוש אפוד מגן ולהתפלל לטוב. אם תרשו לי להיות שמאלנית מעצבנת לרגע אומר שאולי זה עונשו של עם ללא גבולות מדינתיים ברורים, גם הגבולות החברתיים נתונים לפרשנות.
בשורה התחתונה, המסקנה שאני מגיעה אליה היא שלא מדובר כאן בעניין של צורך - זו בעיקר שאלה של אהבת לרעתך כמוך ומתן כבוד. ויכול להיות שאימהות ישראליות הופכות לראויות לכבוד הזה רק כשהן צועדות לביקור בבסיס עם סיר שניצלים.
