נשים להט"ביות הן מיעוט בתוך מיעוט. והן לא קיימות בכנסת

בימים אלה אנחנו עדות למופע הקבוע שמקדים כל מערכת בחירות: תפירת רשימות המפלגות. בשל כך יצאנו, האגודה למען הלהט"ב בישראל, בקריאה לראשי המפלגות לכלול ברשימותיהם נציגות ונציגים מהקהילה הגאה. הקריאה הזאת לא נולדה מריק. היא לקח קשה שלמדנו על בשרנו, בעיקר אחרי ממשלה שהכפילה את הכספים הקואליציוניים פי שבעה, בזמן שמשרדיה כרסמו בתקציבי הקהילה הגאה.

למדנו שאם לא נזעק, קולות מהותיים ומוכשרים, כאלה שיכולים לקדם סוגיות להט"ביות ואנושיות, פשוט לא יהיו בכנסת. במקום שבו מתקבלות ההחלטות חייב להיות מגוון של קולות. אבל בין הקולות הנדרשים בכנסת הזאת נעדר אחד במיוחד: הקול הלהט"בי הנשי.

לשמחתנו, מלבד אמיר אוחנה שובצו כבר לקראת סגירת הרשימות שני להט"בים נוספים, ככל הנראה במיקומים ריאליים: ישראל זרי ב"ישר! "ואיתן גינצבורג ב"ביחד". ואנחנו עוד ממתינים לשמוע היכן ישובץ יו"ר השדולה הגאה, חבר הכנסת יוראי להב הרצנו. המינויים ראויים, מאוד. אבל הם אינם יכולים להחליף את החוויה של להיות אישה גאה בישראל.

נשים להט"ביות הן מיעוט בתוך מיעוט. זו אינה תחרות על סבל וגם לא דירוג של סוגי הפליה, אלא תיאור של מקום בשולי השוליים. אישה להט"בית נמצאת מחוץ למרכז גם בקהילה הגאה עצמה, שבה נשים זוכות להכרה, לבמה ולמשאבים פחות מגברים.

בפוליטיקה הישראלית לא סביר לצפות מאישה גאה להיבחר בפריימריז. זו אינה הנחה אלא תיאור מצב. פריימריז דורשים משאבים, מטה, רשת קשרים ותמיכה רחבה של גוף בוחר. את כל אלה קשה הרבה יותר לגייס כשאת מייצגת קבוצה קטנה, שרוב המתפקדים אינם חלק ממנה.

כך למשל, חן אריאלי לא נבחרה בפריימריז של הדמוקרטים לא מפני שהיא לסבית. היא התמודדה מול מתמודדים ומתמודדות מצוינים, עם רקורד ציבורי אמיתי, וההחלטה של המתפקדים הייתה קשה. זו דמוקרטיה, אבל דווקא בגלל זה התוצאה מלמדת אותנו משהו. חן אריאלי היא אישה אשר כיהנה כיושבת ראש האגודה למען הלהט"ב בשנים שבהן יצאה לרחובות ההפגנה הלהט"בית הגדולה בתולדות ישראל, ולאחר מכן כסגנית ראש עיריית תל אביב יפו. בקרב 113 אלף המתפקדים היו קרוב לוודאי אלפי להט"ב שהצביעו לה בדיוק כדי להבטיח ייצוג לקהילה. גם זה לא הספיק. כשיש הרבה מתמודדים חזקים, הקול של קבוצה קטנה נבלע, ורצון טוב לבדו אינו מייצר ייצוג.

לכן הדרישה שלנו אינה לשנות את תוצאות הפריימריז, אלא להוסיף את מה שהמפלגות עצמן כבר עושות במצבים כאלה: שריון. המערכת הפוליטית בישראל הודתה מזמן שהפריימריז אינם מסלול שוויוני, ולכן קיימים מקומות משוריינים לנשים, לחברה הערבית והדרוזית, לעולים, לצעירים, לנציגי פריפריה, לציבור הדתי ואף למגזרים כמו התנועה הקיבוצית. איש אינו מתבייש בכך, ובצדק. השריון אינו חסד אלא הודאה מפורשת בכך שיש קבוצות שלא יגיעו לשולחן בלי מנגנון מתקן. אם כך, מדוע ההיגיון הזה נעצר בדיוק לפנינו?

כשכבר כן מצניחים נציג להט"בי למקום ריאלי, הבחירה הראשונה היא כמעט תמיד גבר. ומי שמצניחים מחפשים בדרך כלל בדיוק את אותם דברים: רקורד חברתי מוכח, עשייה ציבורית, יכולת לדבר בשם ציבור שלם וגיוון. ישראל זרי הוא דוגמה טובה. איש משכמו ומעלה, בעל עשייה ציבורית אמיתית וניסיון בשלטון המקומי, נציג שהקהילה יכולה להיות גאה בו. אבל אם זה הפרופיל המבוקש, אז יש עוד מהפרופיל הזה, למשל - אור-לי ניב, סגנית ראש עיריית גבעתיים וממלאת מקום ראש העיר, אישה עם ניסיון ניהולי ופוליטי באותה ליגה ממש. את שמה כמעט לא שומעים בחדרי תפירת הרשימות.

חשוב להבין ולדעת - רשימת האופציות לנשים להט"ביות היא רשימה ארוכה. מפלגה שמחפשת קול ביטחוני יכולה לפנות למורן בן עזרא, שמדברת על ביטחון לאומי מתוך ידיעה ולא מתוך סיסמאות. מפלגה שמחפשת קול של יהדות מכילה ושוויונית יכולה לפנות לרבה נעה סתת - מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח. מי שמחפשת היכרות מעשית עם השלטון המקומי תמצא אותה בשילה וויינברג, שיודעת איך תקציב הופך לשירות לאדם.

מי שרוצה קול מעולם המשפט תמצא את דניאלה יעקובי, שחתומה על שורה של תקדימים פורצי דרך, לינור אברג'ל שעבדה כיועצת פרלמנטרית וכן ניהלה ארגון לקידום הקהילה הטרנסית ויש עוד: מיכל עדן, הילה פאר, אבישג טביב, מיכל גרא מרגליות, נסלי ברדה, ד"ר רונית לוין ואחרות. לכל אחת מהן ביוגרפיה ציבורית שאין בה דבר שמצדיק את היעדרה מהשיח. מפלגה שרוצה לומר שהיא מייצגת את כל הציבור יכולה להתחיל בנציגה אחת מהרשימה. הנשים כבר כאן, עם הרקורד ועם הניסיון. מה שחסר הוא המקום.

יעל סיני ביבלש היא מנכ"לית האגודה למען הלהט"ב