פה זה לא אירופה: ליין המסיבות המזרחי שעשה היסטוריה

במשך יותר מעשור בין השנים 2011-2021 ליין המסיבות "אריסה" היה הרבה יותר ממקום לרקוד בו. הוא נולד מתוך רצון לתת במה לתרבות המזרחית בתוך הקהילה הגאה, בתקופה שבה הרבה הרגישו שהנראות המזרחית כמעט ואינה קיימת במועדונים ובמרחבים הלהט"ביים. השילוב בין מוזיקה ים-תיכונית, זהות גאה ואווירה שחגגה גאווה מזרחית הפך את "אריסה" לתופעה תרבותית שיצרה גם להיטי ענק כמו "פה זה לא אירופה" של מרגול, "קרקס" של שרית חדד, "אני לא אשמה" של ספיר סבן והקליפ האיקוני ל"תל אביב" של עומר אדם.

כעת זוכה התופעה הזו להכרה גם בזירה האקדמית הבין-לאומית. דווקא בתקופה שבה האקדמיה הישראלית מתמודדת עם חרמות ולחצים מצד מוסדות וחוקרים ברחבי העולם, ובמיוחד מחוגים קוויריים, התפרסם מחקרם של ד"ר אלעזר בן לולו, אנתרופולוג ומרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, ומשה חג'ג', דוקטורנט במחלקה בכתב העת היוקרתי Journal of Homosexuality. המאמר, המוקדש לחקר ליין ה"אריסה" ובוחן כיצד מסיבה יכולה להפוך למרחב של מאבק חברתי, עיצוב זהות ושינוי תרבותי בתוך הקהילה הגאה בישראל.

1. אחת הטענות המרכזיות במחקר היא שהקהילה הגאה בישראל נתפסת כאשכנזית ובעלת השפעות אמריקאיות. איך זה בא לידי ביטוי?
   
   "התנועה הלהט"בית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום צמחה במידה רבה מתוך הקשר מערבי. היא נשענת על רעיונות כמו חירות אישית, שוויון, הגדרה עצמית והזכות של אדם לחיות בגלוי בהתאם לזהותו. אלה רעיונות חשובים, אבל הם אינם ניטרליים או אוניברסליים לחלוטין; הם נטועים בהקשר תרבותי מסוים – מערבי-אירופי בעיקרו. בתרבויות אחרות, מושגים כמו חופש, זהות ושייכות עשויים לקבל משמעות שונה.
   
   מתוך ההבנה הזאת אפשר לבחון גם את האופן שבו התגבשה הקהילה הגאה בישראל. במידה רבה, היא אימצה מודלים אמריקאיים ואירופיים של יציאה מהארון, מאבק על זכויות, נראות ציבורית, מצעדי גאווה וייצוג תקשורתי. גם המוקדים שלה, השפה שלה והסגנון התרבותי שלה התפתחו בעיקר במרחבים עירוניים, חילוניים ומבוססים, ולכן הם מזוהים לא פעם עם אשכנזיות ועם המעמד הבינוני.
   
   ישראל היא לא רק חברה מערבית, היא חברה שנמצאת במפגש בין מזרח למערב. עם זאת, מוסדות המדינה והתרבות ההגמונית שלה נבנו במידה רבה דרך פריזמה אירופית ואשכנזית. אי אפשר להפריד בין הפוליטיקה, המוסדות והתרבות: אם מוקדי הכוח נבנו מתוך תפיסה לבנה ומערבית, הדבר יבוא לידי ביטוי גם בשפה, בדימויים, באסתטיקה ובדמות של האדם הלהט"בי שנתפס כלגיטימי ומייצג.
   
   כאשר אומרים שהקהילה הגאה בישראל נתפסת כאשכנזית ובעלת השפעות אמריקאיות, הכוונה אינה רק למוצא של האנשים שמובילים אותה. הכוונה היא למערכת שלמה של ערכים, סגנונות חיים, דרכי מאבק ודימויים תרבותיים, שלא תמיד נותנת מקום מלא לזהויות מזרחיות, מסורתיות, דתיות או פריפריאליות".

   

   
   
   
2. מה הפך את "אריסה" ליותר ממסיבה? באיזה מובן היא הייתה גם הצהרה פוליטית וחברתית?
   
   משה: "כשהתחלתי לחקור מסיבות, חשבתי גם אני שמסיבה היא פשוט מסיבה. ככל שהתקדם המחקר ראיתי שלכל מסיבה יש שפה משלה, ושבאמצעות הניואנסים האלה נוצרות קהילות שונות בתוך הקהילה הגאה"
   
   אלעזר: "אריסה עשתה צעד נוסף. היא לא הסתפקה בהבדלים קטנים בתוך המודל הקיים של חיי הלילה הגאים, אלא ערערה על המודל עצמו. במקום מוזיקת האוס, טכנו או פופ מערבי, היא הציבה במרכז מוזיקה מזרחית, בלי להתנצל עליה ובלי לעדן אותה. פתאום זהבה בן, ספיר סבן וגם זמרים מזרחיים פחות מוכרים, אלא במרכז הבמה.
   
   גם הסמלים השתנו. במקום האביזרים המקובלים במסיבות גאות, יכולת לראות כיפות, מופלטות או אמהות שמגיעות למסיבה משום שהאירוע חוגג גם אותן ואת התרבות שהן מייצגות, ובעיקר את קדושת ערך המשפחה. כך אריסה הצליחה לפרוץ מעבר למרחב המצומצם של מסיבה תל-אביבית, אף שנערכה בת"א, ולהפוך למסיבה שהיא גם הצהרה תרבותית. האמירה הפוליטית שלה הייתה שמזרחיות ולהט"ביות אינן צריכות לסתור זו את זו. אדם לא צריך לבחור בין הבית, המשפחה, התרבות והשכונה שממנה הגיע לבין הזהות הלהט"בית שלו. כפי שאמר אחד המרואיינים במחקר שלנו, התחושה הייתה כאילו הוא נמצא באירוע משפחתי. זה בדיוק הדבר המהפכני שאריסה יצרה".

3. אתם כותבים שהמסיבה יצרה תחושת שייכות עבור הומואים מזרחים, אבל גם פתחה את הדלת לערבים, אתיופים ולהט"בים דתיים. למה דווקא שם הם הרגישו יותר בבית?
   
   "כי חריגה בנוף מעוררת סקרנות ומאפשרת פתיחות. ההתרגשות של ה'משהו חדש' שפתאום צץ בעולם שנתפס כיותר מאותו דבר, מאפשר לאנשים להרגיש נוח יותר. הנוחות הזו עם שילוב הסקרנות מאפשרת לעוד אנשים לבחון אם הם יכולים למצוא את עצמם שם. לא חשוב מה העמדה הפוליטית של הישראלים, כאינדבידואלים אנחנו אנשים די סקרנים, וכשפלסטיני מגיע למסיבה כזו אנחנו נרצה לשמוע ממנו עוד, להבין על חייו, כשדתי מגיע למסיבה בחמישי הוא מרגיש בנוח יותר.
   
   כנ"ל על כל קהילת שוליים בתוך הקהילה הגאה. אולי זה היה בלי כוונה – אבל זה הפך להיות מרחב שכולם מוזמנים... גם אשכנזים. וברצינות, כל מי שהרגיש שהמסיבות האחרות לא מתאימות לו או לה יכול היה להגיע ולהיות בנוח".

   

4. מצד שני אתם טוענים ש"אריסה" גם חיזקה סטריאוטיפים על מזרחים. איך יכול להיות שאותו מרחב גם משחרר וגם מקבע סטיגמות?
   
   "זו שאלה מצוינת, אבל כדי לענות עליה צריך קודם לפרק את ההנחה שמרחב תרבותי חייב להיות משחרר או מדכא, טוב או רע. המחקר שלנו לא מתמקם על רצף מוסרי שמבקש להכריע אם אריסה הייתה תופעה חיובית או שלילית. כאירוע חי ומתפתח, היא הייתה מרחב של ניסוי, טעייה וגם תהייה, ולכן התקיימו בה בעת מסרים סותרים.
   
   אפשר לראות זאת, למשל, באופן שבו באריסה הוצג גם מזרחי, שעיר "ומוגזם" בכוונה. גם הבחירה באוריאל יקותיאל כדמות המרכזית בקליפים הייתה מהלך גאוני שפעל בדיוק בתוך האזור המבלבל הזה: הומו מזרחי, שמופיע בבגדי נשים ובדראג, לוקח סטריאוטיפים על מזרחיות, מגזים אותם והופך אותם למופע של לעג וסאטירה. משהו בגם וגם שהיא ייצגה משקף את החיים עצמם במרחבי קיום שונים.

   אבל, אז עולה השאלה: כלפי מי מופנה הלעג? האם הוא לועג למזרחיות עצמה, או לתפיסות הסטריאוטיפיות של החברה על מזרחיות? לא תמיד אפשר לתת לכך תשובה חד-משמעית. הרי ברור שיש הבדל אם מזרחי מגחיך או צוחק על מזרחיותו, לעומת אשכנזי שיעשה זאת. קצת כמו הומור יהודי שחור, שאם לא היה מתקיים על ידי היהודי היה נתפס כאמירה אנטישמית.

   זו בדיוק המורכבות של סאטירה: מי שמורגל במבט ביקורתי עשוי להבין שהיא משתמשת בסטריאוטיפ כדי לחשוף ולערער אותו. אבל מי שאינו קורא אותה כך עלול לראות רק את הסטריאוטיפ עצמו, ובמובן הזה היא גם עשויה לשמר אותו. אריסה פעלה גם כמיזם כלכלי שנדרש למשוך קהל, לייצר פרובוקציה ולהישאר רלוונטי. לכן היא ניסתה כל הזמן להלך בין הטיפות: בין ביקורת לחגיגה, בין העצמה להגזמה ובין ערעור על סטריאוטיפים לשימוש בהם. המתח הזה הוא שהפך את אריסה למרחב משחרר ומקבע בעת ובעונה אחת".

5. המחקר מראה שגם בתוך קהילה שנאבקת באפליה יש מנגנוני הדרה. עד כמה זו הייתה מסקנה מפתיעה מבחינתכם?
   
   משה: "אני עוסק בהכלה ובהדרה גם כמקצוע (יועץ גיוון והכלה בארגונים), לכן זו לא הייתה מסקנה מפתיעה במובן הקלאסי. אני מכיר את הפער שיכול להתקיים בין ערכים מוצהרים של שוויון והכלה לבין האופן שבו הם מתממשים בפועל.

   ועדיין, בכל פעם שנתקלים בהדרה בתוך קהילה שנאבקת בעצמה באפליה, זה מכווץ את הבטן. יש פער בין האופן שבו אנחנו מדברים על הכלה לבין היכולת לייצר אותה כפרקטיקה יום-יומית. הכלה לא מסתכמת בהצהרה או בכוונה טובה; היא מורכבת משורה של החלטות, נורמות וסימנים קטנים שקובעים מי מרגיש בבית, מי נראה במרחב ומי נותר בשוליים. לעתים אנשים כלל אינם מודעים למנגנונים האלה, ממגוון סיבות.

   אני חושב שדווקא תחושת ההדרה בתוך הקהילה בכלל, ובעולם המסיבות בפרט, היא שאפשרה לאריסה להיות לא רק יוצאת דופן, אלא גם בעלת משמעות פורצת דרך. היא העניקה מקום מרכזי לאנשים, לצלילים ולסמלים שלא תמיד הרגישו שהמרחבים הגאים הקיימים נוצרו גם עבורם".

   אלעזר: "גם בקהילה יש פוליטיקה, היררכיות ויחסי כוח, בין-מגדריים ובין זהותיים. זה טבעי, כמו בכל חברה אנושית, אך לצערי זה צובט שדווקא חברה שמבקשת להרחיב שוליים לעתים מתקשה ומקשה בפני חברה שמבקשים להחזיק בכמה זהויות או להשתייך לכמה קהילות בו-זמנית. בני אדם הם יצורים עמוסי סתירות פנימיות, לא רק הרמוניות. כך גם הקהילה".

   

6. האם מאז ש"אריסה" הוקמה אתם מזהים שינוי? הקהילה הגאה בישראל הפכה למגוונת ומכילה יותר מבחינה עדתית ותרבותית?
   
   "אחת השאלות שנשאלנו בידי עמיתים בחו"ל נגעה לשילוב מזרחים בתרבות: עופר ניסים, דנה אינטרנשיונל ספציפית בעולם המסיבות וחיי הלילה הם מזרחים שההצלחה שלהם פרצה את גבולות ישראל. ואם כך, איפה הפער? אז הפער הוא לא רק במזרחים במיינסטרים – אלא במזרחיות כקטגוריה תרבותית שאפשר להיות דרכה מבלי להתנצל או להיחשב סוג ב׳, כזו שהיא פחות טובה. תרבות היא מראה לחברה. במובן הזה, המקרה של האריסה לא שונה. האריסה שיקפה את מה קורה בכלל בחברה הישראלית, לא רק את הכניסה של מזרחים למוסדות תרבות, תקשורת המונים, אקדמיה, פוליטיקה, תרבות הפנאי אלא איך מזרחיות נראית במרחבים הללו בכלל ובמרחבי הקהילה הגאה בפרט.

   השתלבות של מזרחים בעמדות שונות היא לא תופעה של העשור האחרון, אבל עדיין זו תופעה שהולכת ונראית. היא רחוקה כאמור מלהיות שלמה, המסע של מזרחים בישראל להכרה לא הושלם, לא בבתי המשפט, לא בקורס הטיס וגם לא בפילהרמונית. אז יש פה גם שיקוף של מה שקורה מחוץ לקהילה וגם כינון של תנועות ומגמות שקוראת מחוצה לה.
   
   זו תנועה של מן החוץ אל הפנים - מהחברה הישראלית ושינוייה לקהילה ומן הפנים אל החוץ - מהקהילה אל החברה הישראלית. אז זה תהליך, הוא לא שלם ואולי לא יושלם בקרוב כי זה לא קו ישר אלא מסע על האופנים שבהם מזרחיות נתפסת, מטושטשת, עוברת או מפריעה".

7. הזכרת סמלים כמו כיפה, חינה ומגן דוד כחלק מהאסתטיקה של המסיבה. מה המשמעות של שילוב סמלים יהודיים ומסורתיים בתוך מרחב גאה?
   
   "אני חושב שיש בשילוב הזה דיסוננס שהופך את המרחב של אריסה למרתק במיוחד. בסיפורים של רבים ורבות בקהילה מופיעה השאלה: מה אני יותר: שורשי, מסורתי ויהודי, או להט"ב? ואז באה אריסה, נותנת קול לקבוצה גדולה ואומרת בפשטות: אפשר גם וגם. לא צריך לבחור בין מסורת ללהט"ביות, בין הבית לקהילה, או בין מזרחיות לחיים גאים. האמירה הזאת יצרה גלים, משום שהיא אפשרה לאנשים להתחבר לקהילה הגאה דרך מכנים משותפים של יהדות, מסורת, מזרחיות ומוזיקה.
   
   עבור להט"בים מזרחים, המרחב הזה אפשר לרגע לנשום ולא להכריע בין חלקים שונים של הזהות. היה אפשר להגיע לתל אביב כדי לחגוג את הבית, ובאותה נשימה להביא את הבית לתוך חגיגת הלהט"ביות. בעיניי, אריסה הצליחה לראות את הזהויות השונות מתוך האדם שחווה אותן, ולא כחיבור מלאכותי בין קטגוריות נפרדות. במובן הזה, הכיפה, החינה ומגן הדוד לא היו רק קישוטים. הם שימשו מעין שלט שאומר: ברוכים וברוכות הבאים גם למי שלא תמיד רואים את עצמם במרחבים אחרים של הקהילה".

   

8. יש מי שטוענים שכבר אין משמעות לחלוקה בין אשכנזים למזרחים בישראל. המחקר שלכם מחזק את הטענה הזאת או דווקא מפריך אותה?
   
   "נכון שהחלוקה כיום לא תמיד נראית כפי שנראתה לפני כמה עשורים. היא לא בהכרח מופיעה בהצהרות גלויות או בהפרדה ברורה, אלא יכולה להתבטא בשאלה מי נתפס כמייצג, איזו תרבות נמצאת במרכז, איזו מוזיקה נחשבת לגיטימית, מי מרגיש בבית במרחב מסוים ומי נדרש להתאים את עצמו אליו. במובן הזה, אריסה היא דוגמה טובה: עצם העוצמה של התגובה אליה מלמדת שהיה צורך שלא קיבל מענה במרחבים הגאים הקיימים".

9. בעידן שבו פוליטיקאים משתמשים בפוליטיקת הזהויות כקרדום לחפור בו. מה לדעתך אפשר ללמוד מהסיפור של "אריסה" על החברה הישראלית בכלל ולא רק על הקהילה הגאה?
   
   "האריסה הדגימה הזדמנות למפגש, לא רק גטואיזציה של קהילות וקבוצות. זו הייתה אפשרות לדיאלוג בחסות האומנות והמוזיקה, איפה פלסטיני ממזרח ירושלים יכול לרקוד ליד או עם מזרחי מצביע ימין מאשדוד? אולי זה נשמע קצת סטריאורטיפי, אבל זה באמת היה כך. האריסה הצליחה לקבץ יחד לזמן קפוא אנשים שמגיעים ממקומות שונים ולא רק מאותן שכונות ובתים. היא מופע של אופטימיות ותקווה, שמעל למחלוקות. הלוואי שגם היום יצליחו קבוצות שונות בחברה הישראלית להיפגש, ואולי אפילו לרקוד יחד, במקום רק להתקוטט".