"את לומדת להסתכל על עצמך כמו על חפץ במקום לראות את עצמך כאדם שלם"

כבר בילדותה, הרבה לפני שהחלה בתהליך ההתאמה המגדרית, אהרי גתקה מצאה בציור מקום שבו יכלה להתרחק לרגע מהגוף שלה. היא ציירה שוב ושוב גופים נשיים, בהשראת נסיכות דיסני, כוכבות פופ ודוגמניות, שהיו עבורה הרבה יותר מדימויים של יופי. הן סימלו נשיות, כוח, פופולריות ואת האישה שהיא רצתה להיות. כשהיא חוזרת היום לציורים ההם, היא כבר לא מתקשה לזהות את עצמה בהם.

מה הצלחת לבטא בציור שלא יכולת לבטא במילים?
"זה לא היה בשבילי עניין של ביטוי במובן המודע. אני לא חושבת שישבתי שם ואמרתי לעצמי שיש לי רגשות מורכבים ושאולי כדאי לבטא אותם בציור. הציור פשוט נתן לי אפשרות לחיות דרך משהו אחר. כשהייתי מציירת גוף, הפסקתי לרגע להרגיש את הגוף שלי והרגשתי את הגוף שציירתי. יכולתי להיכנס לדמות, לדמיין אותה, להתעסק בצורה שלה ובנוכחות שלה במקום בגוף שלי. זאת הייתה תחושה מאוד חזקה, ובמובן מסוים התמכרתי אליה. אז כן, הייתי מכורה לציור".

כשאת מסתכלת היום על הציורים האלה, את רואה בהם את עצמך כפי שרצית להיות?
"ברור. ציירתי רק את מי שרציתי להיות. נסיכות דיסני, כוכבות פופ ודוגמניות היו מבחינתי דימויים של נשיות, יופי, כוח ופופולריות. לא ממש ניסיתי להסתיר את המשיכה שלי לדמויות האלה, וגם לא את העובדה שרציתי להיות כמוהן. כשאני מסתכלת על זה היום, מאוד ברור לי שהדמויות שציירתי היו במידה רבה האישה שרציתי להיות. למזלי, חלק מהדברים באמת התגשמו. חלק לא. ואולי גם זה, למזלי".

הציור היה עבורה לא רק מקום שבו היא יצרה דמויות, אלא מקום שבו היא יכלה להתקיים בתוכן. הגוף שציירה אפשר לה לחוות משהו שהגוף שלה לא סיפק לה באותה תקופה. עם השנים, היחסים שלה עם הגוף השתנו, ותהליך ההתאמה המגדרית הפך מבחינתה גם לתהליך של השבת השליטה עליו.

״מבחינתי זה היה תהליך של לקחת בעלות על הגוף שלי ולהפסיק לתת לגוף שלי בעלות עליי", היא מסבירה. "לפני ההתאמה המגדרית הגוף שלי אמר לי שאני בן. הנשמה שלי ידעה שאני בת, אבל במשך שנים הקשבתי לגוף. הייתה אצלי היררכיה מאוד ברורה. הגוף נתפס כדבר החשוב יותר, כי זה הדבר שאנשים רואים. העולם מסתכל עלייך דרך הגוף שלך, מגדיר אותך דרכו ומתייחס אלייך בהתאם אליו, אז את לומדת להאמין שהוא כנראה הסמכות העליונה לגבי מי שאת. אבל טעיתי".

עד כמה זה השפיע על המצב הנפשי שלך?
"להקשיב לגוף שלי הרג לי את הנשמה. בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לתת למשהו חיצוני להכריע מי אני. ושנייה לפני שהנשמה שלי מתה סופית, החלטתי לתת לה לנהל את העניינים. החיים שלי לא מושלמים גם היום, אבל אם אני צריכה לבחור בין חיים שהגוף מנהל אותם לבין חיים שהנשמה מנהלת אותם, אני בוחרת בניהול של הנשמה. אני חושבת שגם בציור קרה משהו דומה. הגוף כבר לא נמצא שם רק כמקום שאני רוצה לברוח ממנו. היום אני יכולה להתעסק בו גם כחומר, כדימוי וכמשהו שאפשר לפרק, לשנות ולבחון".

העיסוק הזה בגוף מקבל בפרויקט החדש שלה צורה הרבה יותר ישירה. ב"מסדרון גופים", גתקה לוקחת את השאלה שמלווה אותה כחלק מהחוויה של אישה טרנסית – "מה יש לך בין הרגליים?" – והופכת אותה למנגנון אומנותי.

במקום להציג רק את עצמה ואת גופה, היא בוחרת בדמויות שהצופה כבר מגיע אליהן עם מטען שלם של דימויים, כוח ומעמד. דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, בריטני ספירס, ג'וליה רוברטס, בראד פיט, אנטוניו בנדרס, הנסיכה דיאנה, ג'ון קנדי, וינסטון צ'רצ'יל, אלפרד היצ'קוק, המלך ג'ורג' ועוד רבים אחרים נכנסים לעולם שלה כשהם מופרדים מהדימוי הציבורי המוכר שלהם. היא גוזרת, מפרקת ומרכיבה מחדש את הדמויות, כאשר ראש מוכר ניצב לצד חלקי גוף עירומים. אלא שהחיבור בין הראש לגוף אינו מוחלט, וזו בדיוק הנקודה.

עד כמה הבחירה לצייר את הדמויות בעירום נועדה לגרום לצופה להרגיש את אותה חדירה לפרטיות שאת מתארת כחוויה של נשים טרנסיות?
"הן לא בעירום, וזה חשוב לי לדייק. הראש שלהן מנותק מהגוף, ולצדו מונחים חלקי גוף עירומים. אבל מעולם לא חשפתי אם הגופים האלה שייכים ישירות לדמויות שאנחנו מזהים או לאנשים אחרים שהעירום שלהם שימש כמקור לציור. העמימות הזאת חשובה לי, כי היא גם הופכת את הצופה לשותף. ברגע שרואים פנים מוכרות ליד גוף עירום, המוח מיד רוצה לחבר ביניהם. אנחנו אלה שמתחילים לשאול אם זה הגוף שלהם, איך הוא נראה ולמי הוא שייך".

הצופה הוא לא רק מי שמתבונן ביצירה מבחוץ, הוא הופך לחלק מהמנגנון שהיא מבקרת. בדיוק כפי ששאלה פולשנית על גופה של אישה טרנסית יכולה להפוך אותה מאדם שלם ל"בעיה" שצריך לפתור, כך גם הצופה נמשך כמעט בעל כורחו לשאלה למי שייך הגוף שלצד הפנים המוכרות.

מה לדעתך אנשים שלא חוו את החוויה של אישה טרנסית לא מבינים לגבי האופן שבו שאלות על הגוף יכולות להפוך מאלימות מילולית לחוויה של השפלה?
"אני חושבת שכאישה טרנסית יש לא מעט רגעים שבהם את מרגישה שאנשים תופסים אותך כפחות לגיטימית. כאילו יש בך איזו טעות יסודית שהם יכולים לזהות אם רק ישאלו את השאלה הנכונה. ואני מבינה מאיפה התחושה הזאת מגיעה. אני בן אדם שנולד בלי סנכרון בין הגוף שלו לנשמה שלו. כמו טלפון שהורכב מחלקים שלא ממש תואמים אחד לשני, או כמו צעצוע עם פגם בייצור. לפחות ככה העולם יכול לגרום לך להרגיש.

ואז מגיעות השאלות על הגוף, והן מחזירות אותך למקום הזה בדרך הכי מהירה ויעילה. פתאום כל האדם שאת, כל החיים שלך, האישיות שלך והדרך שעברת מתנקזים לשאלה אחת - אז מה יש לך שם? והשאלה הזאת לא נשמעת רק כמו סקרנות. היא מזכירה לך שמבחינת האדם שמולך, יש פרט אחד בגוף שלך שאולי יקבע אם הוא רואה אותך כפי שאת או לא".

החוויה הזאת היא שהולידה את אחד הרעיונות המרכזיים בפרויקט: החפצה. ברגע שהאדם שמולך מפסיק לראות אותך כאדם שלם ומתחיל להתעניין בפרט מסוים בגוף שלך, גם את עלולה להתחיל להסתכל על עצמך באותה צורה.

מתי הבנת שהשאלה "מה יש לך בין הרגליים" תעמוד במרכז הפרויקט? מתי היא הפכה מבחינתך לחומר אומנותי?
"אני לא בטוחה שהיא עומדת במרכז הפרויקט בצורה כל כך מודעת ומתוכננת. אני לא חושבת שאופי של עבודה תמיד נוצר לפי רשימת החלטות שהיוצר או היוצרת כותבים מראש. אבל אובייסלי, השאלה הזאת תפסה נוכחות בחיים שלי ולכן היא גם מצאה את הדרך שלה לתוך העבודה.

כשאת נשאלת שאלה כזאת, או אפילו רק מדמיינת שאנשים סביבך תוהים עליה בינם לבין עצמם, את לומדת להסתכל על עצמך כמו על חפץ. במקום לראות את עצמך כאדם שלם, את מתחילה לחשוב איך את נראית מבחוץ, מה הערך שלך בעיני אחרים ואיזה פרט בגוף שלך יכול לשנות את כל האופן שבו הם תופסים אותך. ואז את רוצה למקסם את הערך של החפץ שאת. להפוך אותו ליפה יותר, נחשק יותר, יקר יותר.

אבל את גם יודעת שלא משנה מה תעני. כן, אני מנותחת. לא, אני לא מנותחת. עבור אדם שמרגיש שיש לו זכות לשאול אותך את השאלה הזאת מלכתחילה, לפעמים התשובה בכלל לא משנה. את עדיין לא תהיי שווה בעיניו באותה צורה. לא משנה כמה יפה החפץ. אני חושבת שהאכזריות שבהחפצה היא חלק ענק מהעבודה. החפצה היא נושא מאוד מעניין בעיניי, בעיקר בגלל כמה מהר היא יכולה למחוק את האדם ולהשאיר רק גוף".

גם טראמפ ופוטין עוברים דרך אותו מבט

אולי הבחירה המסקרנת ביותר בפרויקט היא העובדה שגתקה אינה מסתפקת בדמויות שניתן לראות בהן קורבנות טבעיים של מבט ציבורי. היא בוחרת גם אנשים שמפעילים כוח בעצמם: נשיאים, מנהיגים, מלכים, כוכבי קולנוע, זמרות וסמלים תרבותיים.

למה בחרת דווקא דמויות מוכרות? מה רצית שיקרה כשתפשיטי אותן בציור?
"אני לא יודעת אם אני באמת מפנה את השאלה הזאת אליהם. אני חושבת שאני פשוט מעבירה את כל האנשים האלה דרך אותה מסכת פירוק ורדוקציה. עניין אותי לקחת אנשים שהערך החברתי של הגוף והדימוי שלהם גדול בהרבה משלי. בראד פיט, פוטין או בריטני ספירס הם לא רק אנשים. הדימוי שלהם מחזיק מעריצים, כסף, תעשיות, כוח פוליטי והיסטוריה תרבותית.

אם אחד מהם ימות מחר, זה ישפיע על מיליוני אנשים. על מעריצים, על תעשיות שלמות, על אנשים שמתפרנסים מהקריירה שלהם ועל האופן שבו הם ייזכרו בהיסטוריה. אם אני אמות מחר, כנראה שהשינוי בעולם יהיה קצת פחות דרמטי. אפשר כנראה לספור על יד אחת את מספר האנשים שזה ישפיע ישירות על חייהם.

וזה בדיוק מה שעניין אותי. לקחת דמויות שנמצאות ברמות שונות לחלוטין של פרסום, כוח, השפעה ומעמד, ולהפעיל עליהן את אותו כוח טרנספורמטיבי. לקחת גם אותן ולהפוך אותן לדימוי שאפשר לפרק ולרדד. להראות שאף אחד לא חסין מפני הדבר הזה. גם לא מלך. גם לא נשיא. גם לא כוכבת פופ.

המשחק הזה עם כוח ומעמד נוכח במיוחד כאשר היא מכניסה לפרויקט דמויות היסטוריות כמו ג'ון קנדי, וינסטון צ'רצ'יל והמלך ג'ורג'. אלה אנשים שהפכו במשך השנים לדימויים גדולים בהרבה מהאדם הפרטי שהיה מאחוריהם.

מה החיבור בין הדמויות ההיסטוריות לבין השאלה שאת מציבה בפרויקט?
״יש לי עניין ברעיון שיש דברים שאף אחד לא חסין מפניהם. עניין אותי לקחת אנשים שההיסטוריה הפכה כמעט לאובייקטים קדושים. מלכים, נשיאים, מנהיגים, אנשים שהדימוי שלהם כבר גדול בהרבה מהאדם עצמו. אנחנו רגילים לראות אותם בפסלים, בצילומים רשמיים, בספרי היסטוריה ובמקומות שנותנים להם כוח וסמכות. ואז לקחת את אותו דימוי ולרדד אותו לחפץ חסר אונים. להפריד אותו מהכוח ומהמעמד שלו ולהניח אותו על הרצפה, במקום שאנשים פשוט עוברים לידו במסדרון הראשי של אקדמיה נחשבת בארץ. יש בזה משהו מאוד אלגנטי בעיניי. ומאוד אכזרי".

כשהמבט מתהפך

אחד הדברים המעניינים בפרויקט הוא שהמבט לא נשאר חד-כיווני. במשך שנים גתקה הייתה זו שהרגישה שמתבוננים בה, בוחנים אותה ומבקשים להבין את גופה. עכשיו היא זו שקובעת מה הצופה יראה, מה יוסתר ומה ייחשף.

היה משהו משחרר בלקחת את המבט שבדרך כלל מופנה אלייך ולהפנות אותו בחזרה אל אנשים אחרים?
"חד-משמעית. יש משהו מאוד משחרר בלהיות לרגע בצד שמחליט איך מסתכלים, מה חושפים, מה מסתירים ואיך הדמות שמולך תוצג. זה היה משחרר וכיף, אני ממליצה".

את מציירת את הדמויות כשהן מופשטות מהמעמד ומהדימוי הציבורי שלהן. האם מבחינתך יש כאן דרך להשוות בין כולם ולהחזיר אותם קודם כל לגוף האנושי?

"יש בעבודה שלי ממד אירוני של יחס שווה. כולם יכולים לעבור את אותו תהליך. לא משנה כמה כסף יש לך, כמה אנשים מעריצים אותך, אם יש לך פסל בכיכר, ערך בוויקיפדיה או מדינה שלמה שנקראת על שם המשפחה שלך. בסוף אפשר לקחת את הדימוי שלך, לפרק אותו, להפריד את הראש מהגוף ולהניח את החלקים שלו על הרצפה. במובן הזה, העבודה מייצרת מקום שבו כוח, פרסום ומעמד כבר לא מגנים עלייך מפני ההחפצה. יש בזה סוג מאוד מוזר של דמוקרטיה".