"שולחים מייל ועוד מייל ואין תגובה, מתקשרים ולא עונים. הבנו את הרמז"

יש אומנים שמנסים למצוא את הנוסחה שתגרום להם להישמע כמו כולם ויש כאלה שבונים קריירה דווקא על הניסיון להישמע כמו אף אחד אחר. ונוס מונרו, או בשמו המקורי ירדן נוריאל, שייך לקבוצה השנייה. הדמות שיצר משלבת בין גבריות ונשיות, איפור, הוט קוטור, עקבים, מוזיקה ואמירה בלתי מתנצלת כשהכל עטוף באסתטיקה צבעונית ומוגזמת שקשה להתעלם ממנה.

ונוס גדל בקיבוץ רמת הכובש, עסק באיפור, משחק, ציור, פיסול ועיצוב ומצא השראה באומנים כמו פרדי מרקיורי, דייוויד בואי ופרינס. את השם "ונוס" קיבל בצחוק כשעבד בחנות איפור, אבל במהרה הפך אותו לסימן ההיכר שלו. הוא עושה ראפ. ולא סתם ראפ, אלא ראפ שנון ומסחרר באנגלית עם אטיטיוד של קארדי בי ואנרגיה כאוטית על גבי ביט מדבק שנשמע, נראה ומרגיש לא מכאן.

מאז המשיך ונוס לפתח את השפה האומנותית שלו, והשירים שלו החלו להגיע גם לקהלים מעבר לישראל "Sweatpants" זכה לחשיפה בטיקטוק, באינסטגרם וברדיו ברוסיה, "GACYLE" הושמע בתחנות רדיו בבריטניה, אירלנד וסקוטלנד, ו"LEMoNaDE" הצליח בישראל, במקסיקו ובאירופה.

עכשיו הוא חוזר עם "Hunting Clowns", שכתב יחד עם אביחי פלג, שגם הפיק אותו מוזיקלית ועוסק בחיפוש אחר משהו רציני ואיכותי, רק כדי לגלות שבסוף נופלים פעם אחר פעם על ליצנים. אלא שהפעם יש גם שינוי מוזיקלי: ונוס הראפר שר לראשונה.

למה הרגשת שזה הזמן לשנות כיוון מוזיקלי?
"מבחינתי מדובר בהתפתחות מוזיקלית, ‏התחלתי בעולם הראפ ובעולם ההיפ הופ וגם השיר הזה יהיה חלק מהעולם הזה. אני רציתי כחלק מההתפתחות שלי גם לעשות שיר שמשלב בין חוויה ישראלית, ‏מסיבות וקרחנות לבין הסגנון ראפ שלי שהוא באנגלית ויותר מזכיר חו"ל ובשירים הבאים שיצאו בקרוב יהיו שירים שהם ממש ווקאלים ולא שירי ראפ. ‏לי בתור אומן מאוד חשוב לעבור גם תהליך של שיפור והתפתחות מתמדת ובסוף אני גם רוצה לתת לקהל כל פעם משהו חדש ומקורי שעוד לא יצא לי לעשות ואולי להם לא יצא לשמוע".

אתה מחבר בשיר ובדמות שלך בין אופנה גבוהה, איפור, גבריות ונשיות. עד כמה ונוס מונרו הוא דמות שאתה משחק, ועד כמה זה פשוט אתה?
"‏ונוס זו הגרסה הכי אידיאלית שלי אין מקום שבו מתחיל ונוס ונגמר ירדן. ברגע שאני שם את הדמות ואת הלבוש ואני ונוס אני הכי אמיתי ואותנטי לעצמי שאני יכול להיות. הדמות באה לקחת את כל מה שאני חושב ומאמין שהוא טוב, מגניב או מושך ולשלב את זה בתור יצור אחד שמימי מדהים ואולי אפילו קצת מפחיד".

בתור ראפר גאה, דבר לא נפוץ בישראל, איך אתה מרגיש שמקבלים אותך בעולם ההיפ-הופ שהוא בדרך כלל יותר גברי ומאצ'ואיסטי?
‏אני אף פעם לא התעסקתי בזה. אני לא דואג לגבי הקבלה שלי בקהילה המצ'ואיסטית של ההיפ הופ בישראל. אני מאמין שעם השירים והאומנות שאני יוצר אני בעצמי מגדיר את הרעש של ההיפ הופ בישראל. ואני באמת חושב שבסוף אנשים יכולים לבקר את הלבוש שלי או את העדפות המיניות שלי, לא מאמין שיש אנשים שיכולים להגיד משהו רע על המוזיקה או כתיבה או הפלואו של ונוס מונרו".

השירים הקודמים שלך הצליחו להגיע לקהלים בחו"ל. איך הרגשת כשהבנת שהמוזיקה שלך מצליחה מעבר לישראל?
"‏אני הופתעתי ממש לטובה. לא תיארתי לעצמי שהשירים שלי ינוגנו ברדיו במקסיקו או ברדיו בסקוטלנד נגע לי בלב שהשירים, המוזיקה והאומנות שלי יצאו מגבולות הארץ והגיעו למספר יבשות. זה עודד אותי מאוד ואפילו נתן לי יותר כוח להמשיך ליצור ולאתגר את עצמי אפילו יותר. ‏אני ממש אשמח לראות את הקהל שלי בארץ ובחו"ל גדל ואני יותר מאשמח להמשיך ליצור לקהל שלי מוזיקה חדשה".

"שולחים מייל ועוד מייל ואין תגובה"

אלא שאז הגיעה המלחמה ויחד איתה הגיע גם שינוי דרמטי ביחס אליו מצד חלק מהאנשים והגורמים שאיתם עבד בחו"ל. הקשרים המקצועיים שנבנו במשך שנים נעלמו, ובמקומם הגיע בעיקר שקט.

איך זה הרגיש לראות אנשים שהיו איתך בקשר פתאום נעלמים?
‏"המון קשרים, בין אם זה מקצועיים או בין אם זה אישיים עם קולגות וחברים בחו"ל, נהרסו ונעלמו עקב המלחמה. קשרים מקצועיים, דלתות שנפתחו לי בחו"ל בזכות השירים שיצאו והיו אמורות לייצר לי הזדמנויות מקצועיות חדשות פשוט התפוגגו. אני והצוות שלי שולחים מייל ועוד מייל ואין תגובה. מתקשרים, לא עונים. פשוט התפיידו. בלית ברירה אנחנו הבנו את הרמז.

‏חשוב לי להגיד שלמרות האכזבה שזה יצר, הקשרים האישיים שנעלמו לי יותר כואבים לי אישית. היו לי חברים באמריקה שהכרתי לפני כמה שנים והתחברנו, והייתי נוסע לבקר אותם והם ביקרו אותי בישראל. כשהתחילה המלחמה הם פשוט יצאו עליי והאשימו אותי בכל מיני דברים אחרי כל השטיפת מוח שהם עברו שם. זה היה מאוד פוגע וכואב כי אני יודע שאני צודק, והם פשוט לא מוכנים לשמוע ושופכים עליי טונות של רפש. זו הייתה הרגשה נוראה".

אתה מרגיש שהיום יותר קשה לאמן ישראלי להצליח בחו"ל, במיוחד כשמדובר ביוצר גאה, בגלל היחס לישראל?
"‏חד-משמעית אין מה להשוות. באופן כללי לא פשוט לאומן ישראלי להצליח בחו"ל בין אם הוא גאה או בין אם לא. התחרות היא מאוד גדולה. תמיד היו נותנים משקל למוזיקה ולפי זה מחליטים בסופו של דבר אבל לפני המלחמה העובדה להגיד שאני ישראלי היה בזה אלמנט של כבוד, של גאווה. באקלים שנוצר ביחס לישראל כיום לא בטוח שיתייחסו לחומרים של אומן, גם אם מוזיקלית הם טובים. כנראה שלא ירצו שום קשר כשישמעו מאיפה אתה".

הפספוס עם מונטנה טאקר: "זה היה מבאס"

עוד פספוס מקצועי שהוא נושא איתו הוא ניסיון לתאם פגישה עם הטיקטוקרית האמריקאית מונטנה טאקר, שבמהלך המלחמה יצרה תכנים רבים עם יוצרים ישראלים במטרה להעלות מודעות למתרחש בישראל. ונוס הוזמן להגיע לארצות הברית, אבל עבודתו כעובד חיוני בזמן המלחמה כאנליסט, בקר ומבטיח איכות בחברת תמרוקים וקוסמטיקה מנעה ממנו לצאת מהארץ. "‏היה ניסיון לתאם פגישה עם מונטנה, זה היה בשיא המלחמה. כבר היה תכנון שאני אטוס לשם לפגוש אותה וכבר התחלתי להתלהב מזה ולתכנן, ועקב היותי עובד חיוני לא יכולתי לצאת מהארץ. זה היה מבאס אבל אני מאמין שיהיו עוד הרבה הזדמנויות אחרות ושהמון דלתות ייפתחו לי בהמשך", הוא מספר.

עבור ונוס, הפגיעה לא הייתה רק במישור המקצועי. כאומן גאה שמנסה לפעול בזירה הבין-לאומית, הוא מספר כי התאכזב במיוחד מהיחס שקיבל מחלקים מהקהילה הגאה בחו"ל. "אני הייתי בהלם מהתגובה של הקהילה הגאה הבין-לאומית. ‏מאוד עצוב לראות את רמת שטיפת המוח שעושים לאנשים בקהילה בחו"ל, השמצה המתמדת מביכה וחסרת כל ביסוס", הוא אומר. "בעיניי אנשים שם איבדו את הדרך ואת האמת אבל זה לא מה שיעצור אותי מלייצג את המדינה בגאווה גדולה ולהזכיר לכל החברים שלנו בחו"ל באיזו מדינה במזרח התיכון לא יזרקו אותם מגג".

למרות כל המכשולים, ונוס לא מוותר על החלום הבין-לאומי. להפך: "Hunting Clowns" מבחינתו הוא עוד שלב בדרך לשם, גם אם הדרך הפכה מורכבת הרבה יותר. "‏אני גדלתי על מוזיקה שמחברת בין אנשים. על התחושה, המחשבה והרעיון שמוזיקה עוברת גבולות ועוברת מחסומי שפה", הוא מסביר. "גדלתי על אומנים כמו דייוויד בואי ובוי ג'ורג' שעיקר העשייה שלהם הייתה לחבר בין אנשים. אני מאמין שבעזרת מוזיקה, אומנות וייצוג הולם אפשרי וצריך לשנות את דעת הקהל על המדינה היפה שלנו".