שבוע אחרי שהוציא את אלבום הבכורה שלו: עמי הוכנר מת בגיל 47

הכתבה הזו הייתה אמורה להתפרסם השבוע כריאיון עם עמי הוכנר, מוזיקאי מחונן ועובד חברת ביטוח שהחליט בחודשים האחרונים להגשים את החלום שהיה לו כל חייו ולהוציא אלבום ראשון של שירים שכתב והלחין. אבל הריאיון הזה לא התבצע מעולם. הוכנר נפטר ביום ראשון בגיל 47 בלבד לאחר שהתמודד עם לוקמיה חריפה והגוף שלו כבר לא יכול היה יותר להחזיק מעמד.

יש משהו כמעט בלתי נתפס בסיפור של עמי. במשך רוב חייו המוזיקה הייתה שם, קרובה אליו, אבל לא במרכז הבמה. הוא היה נגן פסנתר מוכשר מגיל 5, בוגר תלמה ילין ומוזיקאי מצטיין בצבא, אהב במיוחד את שופן והחזיק בידע עצום על מוזיקה מכל תקופה וז'אנר. ובכל זאת, בשלב מסוים הוא התרחק מהפסנתר ולא נגע בו במשך שנים. הקריירה המוזיקלית, שהצריכה לדברי בעלו קובי "הרבה מרפקים", לא התאימה לאישיותו המופנמת והביישנית.

ואז הגיעה המחלה. הוכנר, יליד כפר סבא, התמודד עם לוקמיה חריפה ועם מסע רפואי מטלטל שכלל אשפוזים, טיפולים והשתלות מח עצם. לאחר ההשתלה הראשונה המחלה נעלמה, והייתה תחושה שאולי הצליח להשאיר אותה מאחור, אלא שאחרי כשנתיים היא חזרה. "הוא היה בריא לחלוטין. יום אחרי יום ההולדת שלי הודיעו לו שהוא צריך לבוא לבדיקות ושמשהו לא בסדר. קיווינו שזה יעבוד ושהפעם ההחלמה תהיה לנצח ועד הרגע האחרון סירבנו להכיר במצב", מספר אחיו יאיר.

גם ההשתלה השנייה, שהרופאים היו משוכנעים בהצלחתה, נראתה טוב במשך חודש, עד שחלה ההתדרדרות שהובילה למותו בטרם עת. "הוא היה בסדר ואמרו שזה נתפס ואז זה חזר בבום ואי אפשר היה לעשות כלום. זה כאבי תופת והמערכת החיסונית שלו לא הייתה קיימת", מספר יאיר.

דווקא בתוך חוסר הוודאות הזה קרה דבר בלתי צפוי: עמי התחיל לכתוב. לאט לאט הצטברו שירים, עד שבתוך תקופה קצרה נולדו עשרה. את המילים כתב בעצמו ולצדן שמע בראש את המוזיקה. באמצעות תוכנת Suno הוא הצליח להפוך את המילים לפסקול של ממש, כשהידע המוזיקלי שצבר לאורך השנים פוגש את יכולותיה של הבינה המלאכותית שסיפקה את הקולות.

"קודם כל צריך למצוא את הסיבה להמשיך ולתת לכל יום את המשמעות שלו ולהיות אופטימיים", אמר עמי בריאיון שנתן ימים לפני מותו ל"כפר סבא ניוז". "גם במצב שלי, שאני יודע שהוא מאוד קשה ומורכב, ואני לא יודע מה יהיה איתי, אני עדיין מוצא את הכוח ואת הצורך הזה להמשיך להיות כאן ולקוות שאני אוכל להיות בריא איכשהו".

קובי קלייטמן, שהיה נשוי לעמי במשך 26 שנה, זוכר היטב את הרגע שבו הבין שמשהו יוצא דופן קורה. "לפני המחלה הוא מעולם לא ישב וכתב שירים. זה פשוט זרם מתוכו בחודש האחרון", הוא מספר. "פשוט מצאתי אותו באמצע הלילה יושב וכותב. כל כמה ימים הוא הוציא שיר".

החיבור בין המילים לבין המוזיקה שנוצרה באמצעות הבינה המלאכותית הפתיע אפילו את עמי. "ככל שיצרתי יותר ויותר שירים מתוך האפליקציה הזאת וגם נתתי לעוד אנשים לשמוע, כולם היו בשוק. הייתה איזושהי שלמות בחיבור בין המילים שלי לבין מה שה-AI הוסיף להן", אמר עמי בריאיון.

האלבום, שנקרא The Lyricist Project יצא לפלטפורמות המוזיקה הגדולות, בהן אפל, ספוטיפיי ויוטיוב אבל עבור עמי הוא היה הרבה יותר מאוסף של שירים. בתוך עשרת הקטעים הוא הכניס את כל מה שהיה חשוב לו: את הפחד מהמוות וההתמודדות עם האובדן, את המחלה ואת העתיד הלא ידוע, אבל גם את החיים שהיו לפני כל זה. ובעיקר את האהבה הגדולה שהייתה לו בחייו. הוא כתב שיר על הפגישה הראשונה עם קובי, שיר על המוזיקה, שירים על עצמו ועל אישיותו המופנמת, ואפילו שיר פוליטי חד על בנימין ושרה נתניהו. "הוא רצה שאנשים יפיצו יותר אהבה ופחות שנאה", מספר קובי.

השניים הכירו בשנת 2000, דרך אתר היכרויות, בתקופה שבה היכרויות באינטרנט עוד היו רחוקות מהמציאות המוכרת כיום. עמי היה אז בן 21 על סף שחרור מצה"ל וקובי בן 23 לפני כניסה לקבע. "עד אז לא היו לי מערכות יחסים. הייתי אדם מאוד מופנם, כזה ששומר לעצמו", סיפר עמי. הקשר עם קובי הפך עם השנים לזוגיות עמוקה במיוחד. "זו הייתה אהבה שטופחה מדי יום", מספר קובי. "הוא באמת היה החצי השני שלי. המילים 'אני אוהב אותך' נאמרו כל יום".

אבל ככל שהמחלה התקדמה, הקשר הזה קיבל משמעות אחרת. קובי ידע שהמצב קשה. עמי, לעומת זאת, נאחז בתקווה. "עמי היה אחד אנשים הכי אינטליגנטיים שאני מכיר. אני חושב שהוא הבין שזה הסוף וגם החזיק המון תקווה, אבל פחד לשאול", מודה קובי. "כשאני רציתי לדבר איתו על היום שאחרי הוא תמיד הסיט את זה למקומות אחרים. הוא חי עם תקווה עד הרגע האחרון. הוא נאחז בחיים והיה חפץ חיים. הוא מאוד אהב אותם. אהבנו את החיים ביחד".

אתה היית אופטימי?
"אני הבנתי את המציאות בדיוק כפי שהיא. בניגוד אליו דיברתי ושאלתי וסקרתי בעצמי. להגיד לך שציפיתי ליום הזה? זה שקר. רק רציתי עוד רגע איתו ועוד חיוך ועוד שנייה להגיד אחד לשני 'אני אוהב אותך'".

"דווקא המחלה הארורה היא זו שהחזירה אותו לנגן"

אחיו יאיר הוכנר, מבקר קולנוע ומייסד הפסטיבל הבין-לאומי לקולנוע גאה בת"א, היה מבוגר מעמי בארבע שנים, אבל השניים היו קשורים זה לזה מילדות. הם גדלו עם מוזיקה וקולנוע בבית, צפו יחד בסרטים, הלכו להופעות והמציאו לעצמם עולם שלם של משחקים, מרידות ומעשי קונדס.

והמוזיקה? היא תמיד הייתה שם. "אבל עמי תמיד היה אדם סגור, ביישן. הוא לא רצה להיכנס לעולם התחרותי של המוזיקה הקלאסית והוא פרש מנגינה", מסביר יאיר.

קיווית שהוא יחזור לתחום?
"תמיד חלמתי שהוא יחזור לנגן. אמרתי לו שהוא יכול להיות מוזיקאי מדהים אבל הוא הלך לכיוונים אחרים. דווקא המחלה הארורה היא זו שהחזירה אותו לנגן".

בחודש יוני, לאחר שהתברר שההשתלה השנייה נכשלה, עמי החליט לעשות משהו שאולי היה צריך לעשות הרבה קודם: הוא החליט ליצור. הוא גם הגשים חלום ישן ולמד לנגן בגיטרה. ובעיקר, הוא כתב את האלבום שלו. עשרה שירים שנולדו בתקופה שבה כמעט כל דבר בחייו היה עטוף בפחד ובאי-ודאות.

"אני שמעתי כל שיר שהוא כתב ברגע שהוא יצא", מספר קובי. "השיר הראשון שהוא כתב היה 'עוד שיר לפני שאני הולך', וכששמעתי אותו פרצתי בבכי. לא התכוננתי לזה. גם ליצירה וגם למילים. אבל ראיתי כמה שהוא אוהב את זה ועודדתי אותו להמשיך. כשהגיע הרגע לארגן את טקס הפרידה ממנו היה לי ברור שזה השיר שיחתום אותו". בשלב מסוים ביקש קובי מעמי לכתוב לו שיר אהבה. "הוא כתב שיר שמזקק את הפגישה הראשונה וכל התחושות האלה, וגם אז בכיתי אבל דמעות של אושר. זה היה פשוט קסום".

איך אתה מתמודד עם פרידה כל כך מוקדמת ממנו?
"זה ריסק אותי לרסיסים ממש. כל מה שאתה יודע עד כמה המצב קשה וכמה שאתה מבין, אתה לא מוכן. אני מחפש אותו כל הזמן. אני מתעורר בבוקר ולא רוצה לפתוח את העיניים בגלל שהוא לא שם. אבל בסוף אני יודע שהחיים ממשיכים. הוא איתי עדיין".

"המוזיקה שלו זו המצבה שלו, זו הנשמה שלו"

התגובות שקיבל עמי על האלבום הפכו עבורו למקור של כוח. בכל פעם שראה שמספר ההאזנות עולה, הוא היה משתף את קובי ואת בני משפחתו. גם כשהיה חלש וכאב לו, גם כשהגוף כבר התקשה לשתף פעולה, זה סיפק לו סיבה נוספת להמשיך. "זה פשוט הכניס בו עוד כוח ועוד אנרגיה לשרוד את הכאבים ולמשוך. המוזיקה שלו זו המצבה שלו, זו הנשמה שלו", מדגיש יאיר.

בימים האחרונים לחייו, כשהיה בבידוד בבית החולים בילינסון, שבו טופל במסירות ע"י אנשי הצוות, מחובר לעירויים ולחמצן, עמי המשיך לעקוב אחרי מה שקורה עם השירים. הוא בדק כמה אנשים מאזינים, מי משתף באינסטגרם ואפילו הסכים לראשונה בחייו להתראיין ולספר על עצמו. "עשית זאת רק כדי שהיצירה שלך תצא החוצה אל העולם", כתב לו יאיר בהספד.

והיצירה אכן יצאה, אבל עמי לא זכה לראות עד לאן תגיע. ב-16 באוגוסט, בסביבות השעה 14:30, הוא מת בגיל 47 בלבד. שבוע ויום בלבד עברו מאז שהוציא את האלבום הראשון והאחרון שלו.

בהספד שלו סיפר יאיר על הרגע האחרון שבו עוד קיווה שהכל יסתדר. הוא נזכר בביקור האחרון, כשעמי כבר היה מחובר לחמצן ולאין-ספור עירויים ובכל זאת ישב וצפה איתו בתוכנית ריאליטי על בית נופש יוקרתי בצרפת. מדי פעם, למרות הקושי לדבר, עוד הצליח להסביר לאחיו מי המשתתפים ומה דעתו עליהם. הם אפילו הספיקו לצחוק יחד. או לפחות יאיר צחק. עמי כבר לא היה מסוגל.

בערב האחרון שלהם יחד, רגע לפני שנפרדו, יאיר אמר לו: "מחר אני מגיע על הבוקר ואנחנו נראה סרט". ואז הוסיף משהו שלא אמר לו מספיק: "אתה יודע שאני אוהב אותך". עמי הנהן. למחרת כבר לא היה סרט, נשארו השירים.

עשרה שירים שנולדו מתוך תקווה, פחד, ייאוש, עוצמה והליכה עם הפנים קדימה אל הלא נודע. עמי, שבמשך שנים חשש מהעולם התחרותי של המוזיקה, מצא בסוף את הדרך ליצור. הוא כתב כשהרגיש שיש לו מה לומר, הלחין בראש, נעזר בטכנולוגיה כדי לתת למילים צורה, ולבסוף עשה את הדבר שהיה לו הכי קשה לעשות: הוא נתן לאנשים לשמוע אותה. "משאלת הלב שלו הייתה שהמילים שלו יגיעו לכמה שיותר אנשים בארץ ובעולם, שייגעו באנשים ושכל אחד ייקח מהן את מה שהוא מרגיש לעצמו ובכיוון שלו", מספר קובי.

כבר בתוך זמן קצר הצטברו אלפי האזנות לאלבום של יוצר שהיה עד אותו רגע אנונימי לחלוטין בעולם המוזיקה. "אני כל כך שמח שהוא החליט לעשות את האלבום הזה והוכיח איזה גאון מוזיקלי וכותב מילים מבריק הוא היה", אומר יאיר. "אני מקווה שזה ייתן השראה לאנשים שיעשו ולא ימתינו ויגשימו את החלומות שלהם. פשוט תעשו את זה. כי בסוף אולי זה לא יקרה".