הפקת אופנה כזו לא ראיתם: "יש פה אלמנטים של כליאה, כאב, מיניות ושחרור"

היא בת 22, סטודנטית שנה ד' לעיצוב טקסטיל בשנקר, ומתמחה בסריגים, אופנה, גרפיקה, ציור והדפס. אבל במקום להציג בתערוכת הגמר קולקציית טקסטיל מסורתית, קים סקוגנג בחרה לקחת את הדמות שיצרה ולהפוך אותה למופע דראג חי. דרך ליידי הארט, האלטר-אגו שנולד מתוך סדרת הדפסים והפך לדמות דראג סרוגה, היא חוקרת את הגבול שבין בגד לזהות, בין אופנה לפרפורמנס ובין כאב אישי לצורך לברוח מהמציאות. לקראת המופע היא מספרת על הדמות שיצרה, השריון שהיא לובשת, המלחמה שעצרה לה את היצירה והבחירה להביא את עולם הדראג אל תוך האקדמיה.

העולם העיצובי של סקוגנג מושפע מאוד מאסתטיקה אלטרנטיבית, גראנג' ותרבות הפרפורמנס, ובמיוחד מעולם הדראג – מרחב שבו לבוש, זהות ובמה נפגשים והופכים לכלי ביטוי. היא הגיעה לעיצוב מתוך אהבה ליצירה שהחלה כבר בגיל צעיר, כשעסקה בעיצוב ותפירה בתיכון, ומשם המשיכה ללימודי טקסטיל בשנקר.

בעבודה שלה היא משלבת עבודת יד, סריגה וטכניקות טקסטיל עם שפה חזותית נועזת שמושפעת מתרבויות שוליים ואסתטיקות לא שגרתיות. הפעם היא בחרה לקחת את החיבור הזה צעד נוסף: לא רק לעצב בגדים לדמות, אלא לבנות באמצעותם עולם שלם.

במקום להציג קולקציית טקסטיל רגילה, בחרת להפוך את עבודת הגמר למופע דראג חי. מתי הבנת שזה הפורמט היחיד שיכול באמת לספר את הסיפור שלך?
"ליידי הארט נוצרה כדמות מצוירת בסדרת הדפסים כבר משנה שעברה. מאז היא עברה גלגולים והפכה לדמות דראג סרוגה, אבל לעולם לא הלבשתי אותה עליי. העדפתי שנישאר נפרדות - אני מאחורי הקלעים והיא תהיה בפרונט.

מתחילת העבודה על פרויקט הגמר והבחירה להמשיך עם הדמות של ליידי הארט והסיפור האישי, הבנתי שאנחנו חייבות להתחבר ולהביא את ליידי עם כל האמת שלה לבמה, כמרחב שמאפשר לבנות את הזהות מחדש. ככה נבנה לוק שעוצב במיוחד עבור מופע לייב. פריטי הלבוש והאקססוריז הם אלו שמניעים את המופע ומספרים את סיפורה של הדמות. הפריטים עשויים סריגה בטכניקות מתקדמות שמעניקות עולם של רגש ושינוי ושומרים על אלמנט ההפתעה לאורך המופע.

הדמות של ליידי הארט היא מבחינת סקוגנג הרבה יותר מדמות אומנותית. היא מאפשרת לה להוציא החוצה חלקים מעצמה שבחיי היום-יום נשארים מאחורי הקלעים. במובן הזה, ההפרדה שהייתה בתחילת הדרך, קים מאחורי הקלעים וליידי הארט בפרונט, הולכת ומיטשטשת.

עד כמה ליידי הארט היא דמות שרחוקה ממך ועד כמה היא משקפת חוויות אישיות שלך?
"ליידי הארט היא דמות ש-100% משקפת את החוויה האישית שלי, אבל היא מראה צדדים שביום יום אני לא מרשה לעצמי להוציא אפילו לקרובים אליי".

החיבור בין הדמות לבין הבגדים הוא אחד המרכיבים המרכזיים בעבודה. מבחינתה של סקוגנג, הבגד הוא לא רק פריט אופנתי או אמצעי ליצירת מראה. הוא מאפשר לה להיחשף, דווקא משום שהוא גם מסתיר. "העלייה לבמה והחשיפה שלי, של האומנות שלי והסיפור שלי היא לא משהו שהיה כל כך פשוט עבורי. זה היה מסע ארוך. ואני מצליחה לעשות את זה בזכות הדמות, האיפור והבגדים. הם השריון שלי. הם עוזרים לי להשתלב, לדבר ולהעלות נושאים שביום יום הייתי שוקלת פעמיים אם לחשוף", היא מודה.

הבחירה להביא דראג לתוך עבודת גמר אקדמית היא גם הצהרה בפני עצמה. עבור סקוגנג, שמגדירה את עצמה כמי שמעריצה וצופה הדוקה בתרבות הדראג בישראל, החיבור בין שני העולמות היה כמעט בלתי נמנע. אלא שהדרך לשם דרשה ממנה לא מעט אומץ וגם נכונות לקחת סיכון.

עד כמה זה חשוב מבחינתך לשבור את תקרת הזכוכית באקדמיה ולהציג דראג, שנחשב בעבר לתרבות שוליים, בתערוכת גמר?
"זה סופר חשוב עבורי, אני מעריצה וצופה הדוקה של תרבות הדראג בארץ. ככה שזה הרגיש הכי טבעי עבורי להפגיש בין עולמות העיצוב והפרפורמנס. הייתה לי הזכות להביא דמות דראג במופע לייב תחת מסגרת אקדמית וקיבלתי תמיכה מלאה מצוות המחלקה. הפקת המופע במסגרת כזאת, לבד, זה לא היה פשוט. בכל זאת, הפכתי כיתה למועדון ועשיתי משהו שלא נעשה לפני כן בשנקר. לקחתי סיכון אבל נלחמתי על כל פרט וזה היה שווה את זה. זה הוצג לקהל רחב ומגוון והתגובות היו מדהימות. ומי שפחות הבין, אחרי שיחה קצרה הוא התאהב".

הפרפורמנס של סקוגנג שואב השראה מעולם הקברט - עולם שבו כאב, מלחמה, מיניות, הגזמה והצורך לברוח מהמציאות יכולים להתקיים זה לצד זה. החיבור למציאות הישראלית של השנה האחרונה לא היה מתוכנן מראש, אבל הפך בסופו של דבר לאחד החלקים המרכזיים ביצירה.

איך המציאות בישראל חלחלה לעבודה?
"במהלך העבודה על הפרויקט העבודה נעצרה לחלוטין בגלל המלחמה. במשך חודש וחצי לא הייתה לי גישה ליצירה, והייתי מושבתת כמעט לחלוטין. הרגשתי שאיבדתי את עצמי ושקעתי לדיכאון וחוסר מוטיבציה. היה קשה מאוד לקום מזה. אבל דווקא מתוך המקום הזה, הבנתי עד כמה המהות של הקברט מדויקת למציאות שלנו. הקברט לא נולד בשקט, הוא צמח מתוך משברים והצורך לחפש מפלט כשהכל מסביב סוער. כשהצלחתי לחזור ליצור, הבנתי שזה ממש כלי הישרדותי. החרדה, המורכבות והצורך הזה באוויר לנשימה נכנסו לשפה הבימתית שלי, והפכו את העבודה להרבה יותר חשופה, ומחוברת למה שכולנו עוברים כאן".

המציאות היא לא רק רקע למופע אלא חלק מהשפה שלו. דרך האלטר-אגו שלה, סקוגנג מבקשת לבחון את המתח שבין החיים במציאות מורכבת לבין האפשרות ליצור לעצמך מרחב אחר - מוגזם, תיאטרלי וחופשי יותר.

עולם הדראג עצמו הפך בשנים האחרונות מזירה של בידור ופרפורמנס גם למרחב שבו מתקיימים דיונים על זהות, חופש, מיניות ופוליטיקה. אבל סקוגנג אינה מעוניינת לכפות על הקהל פרשנות אחת. מבחינתה, המופע יכול להיות אמירה חברתית, אבל גם חוויה אישית שכל צופה לוקח למקום אחר.

"כל אחד יכול לפרש את זה אחרת ולקחת את זה לעולם הפנימי שלו", היא מציינת. "זה מתחיל ממונולוג הפתיחה של המופע שמדבר ישירות אל הקהל ומציב מולו מראה. ממשיך לפרטי הלבוש המציגים אלמנטים של כליאה, כאב, מיניות ושחרור. עד לפרפורמנס שמעביר את הקהל עם המסע של הדמות. צריך לראות את זה כדי להבין את הכל".