כוכבת הסרט הישראלי שהוקרן בפסטיבל הנחשב: "א-בינאריות הייתה נון-אישיו"

את יעל איזנברג (34) קשה להכניס לתבנית. שחקנית, משוררת, זמרת, אומנית, יוצרת, נראה שאין לה רגע דל ביממה ובמבט חטוף, ייתכן שעולמות היצירה המגוונים שבהם היא נעה, הם הסיבה שהדמות הא-בינארית שהיא מגלמת בסרט "בתים" (Houses), שיצרה הבמאית ורוניקה ניקול טטלבאום ויוקרן כעת לראשונה בישראל במסגרת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, במהדורתו ה-42, באה לה טבעי.

איזנברג מגלמת בסרט, קופרודוקציה ישראלית-גרמנית שהעבודה עליה נמתחה על פני עשור לפחות, את סשה. דמות של אדם א-בינארי שחוזר לעיר ילדותו, צפת, בעקבות זיכרונות וטראומות ילדות. הוא מצולם כולו בעיר הקדושה, ברובו בשחור-לבן, ומשלב בין נופים מקומיים של פריפריה לאמירה מגדרית מורכבת. לצדה של איזנברג משתתפות בסרט, שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בברלין, גם טלי שרון ויבגניה דודינה.

אל התפקיד היא הגיעה בעקבות מפגש מקרי לפני כ-15 שנה עם טטלבאום. אחרי מסע חיפוש של שותפה לדירה, הכירו השתיים והחיבור המקצועי אירע מיד. "חיפשתי שותפה לדירה. אומנם לא היינו בסוף, אבל היא הזמינה אותי לשחק בסרט גמר שלה, ומאותו רגע הבנו שאנחנו רוצות להמשיך לעבוד יחד. הרווחתי התאהבות מקצועית שנמשכת עד היום. היא החלה לכתוב את הסרט, כך שמהרגע הראשון הייתי שם", אומרת איזנברג על טטלבאום, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל. 

איזנברג, שמשחקת מול מצלמה מגיל 11, מודה שיש בה לא מעט מדמותו של סשה, עמו הזדהתה לא אחת בהכנה לצילומים כמו בצילומים עצמם. "לרגעים זה אפילו היה לי קצת עצוב", היא אומרת כעת בקול רך. "כשחשבתי לעתים שסשה עצוב או אבוד בחיים שלו, הבנתי שאני גם מרגישה ככה בעצמי, ומתוך זה - מה שסשה מבין, וגם אני, זה שתמיד יש מה למצוא. קשר, חיבור רגשי שמתגלה פתאום, יכול ממש להציל חיים". 

"להרגיש שבור ואבוד, הרבה אנשים יכולים להזדהות"

הסרט מתאר מעין חוויה של זרות, עולה חדשה שלומדת שפה ולומדת גם להכיר את עצמה. איזנברג, שאומנם לא חוותה עלייה לישראל בשנות ה-90 ולמדה רוסית במיוחד בשביל התפקיד, התחברה אל הזרות והנפרדות שחוותה הדמות ("הייתי ילדה מאוד מופנמת וביישנית"). אלא שלצד זה, קשה שלא לתהות איך התיישבה החוויה המורכבת הזאת בצילומים בצפת. על כך, היא אומרת: "אומנם לא קל, אבל זו הייתה רק התחושה הפנימית שלי".

היא מספרת על מבטים שספגה מצד תושבים, שלעיתים גרמו לה להרגיש לא בנוח, אבל זה הכל, לדבריה. "בימים הראשונים זה הפריע לי, אבל אחר כך הייתי כל כך מוטמעת בתוך העשייה של הסרט, עטופה ומוגנת, שהפסקתי לשים לב. הלכתי בגאון בעיר ואנשים התייחסו אליי כחלק טבעי מהמרחב. ברגע שהייתי בתוך סשה, בתוך הבגדים האלה, כשהלכתי ודיברתי כמוהו, הרגשתי שיש בזה משהו מאוד חשוף ופגיע, הסרתי שכבה שלמה שחצצה ביני לבין העולם. אז החוויה הזו בתור א-בינארי היא חוויה של חשיפה, אבל זה היה ממש נון-אישיו מהרגע הראשון".

כשהיא נשאלת אם היא לסבית ומתי יצאה מהארון, חיוך קטן של מבוכה מעטר את פניה. "המילים האלו מביכות אותי. מעולם לא הייתי צריכה להגדיר את עצמי, וזה נראה לי פשוט הכי טבעי בעולם לצאת עם נשים. זו לא הייתה יציאה קלאסית מהארון, לא היה לי את הרגע הזה של להושיב את המשפחה ולהודיע, אבל זה כן קרה כי בשלב מסוים גילו. זה הרגיש לי תמיד מאוד בסיסי באישיות שלי, ואחרי שהתאהבתי בחברה שלי בתיכון אנשים היו נורא מופתעים, אבל לי זה היה כל כך ברור".

 איך לדעתך עם ישראל יקבל את הסרט? זה לא ברלין פה.

"לעם ישראל יש המון בעיות ופצעים כרגע", אומרת איזנברג בעצב. "אני מקווה שיראו אותו, בתור התחלה. הסרט מדבר על יחסים, אהבה, קשר, להרגיש שבור ואבוד - משהו שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו".

איזנברג נולדה וגדלה בתל אביב. היא בוגרת תיכון אלון לאמנויות ברמת השרון, ואת תפקידה הראשון על המסך עשתה לצד טל מוסרי בערוץ הילדים. מאז התפתחה הקריירה שלה גם בתחום השירה, כשספרה הראשון, "שיחות עם הילדה", יצא ב־2019 בהוצאת פרדס. ספרה השני, "המון המון אושר", צפוי לראות אור באותה הוצאה בימים הקרובים.

כששואלים אותה אם יש לה מסר ליוצרות צעירות, היא עונה: "אם יש לך מה להגיד — תגידי. ואם אין לך מה להגיד, ואת עדיין רוצה — תגידי גם אז. העולם לפעמים קשוח, הסביבה לפעמים מסרסת, אבל להרבה אנשים יש מה להגיד. תמיד. אני, בשנים האחרונות, ירדתי מהרשתות החברתיות בשביל שימור עצמי. זה עשה לי רע בנשמה, אז עזבתי. מעבר לזה — בואו לראות את הסרט, ושנחזיר את כולם כבר".