"הייתי 30 שנה בזנות ומכורה לסמים - יש לי דוקטורט ברחוב"

לאחר שנים של עבודה בבית משפט השלום, חן דוד היא כיום מנהלת אדמיניסטרטיבית בכירה באגף התנועה, חברת ועד בבית הספר החברתי למען נשים החוזרות למעגל העבודה Her Academy ׁ("המכללה"), ומרצה לפני מחלקות וגופים שונים. אבל לפני כל זה, איש לא הכיר אותה בשמה האמיתי אלא בתור ג'ודי. "הייתי 30 שנה בזנות, מתוכן 15 שנים מכורה לסמים", היא מספרת בשיחה עם mako ומודה: "הייתי בשפל של השפל".

כבר בגיל 16 מצאה עצמה דוד (53), אישה טרנסג'נדרית, ברחוב. "נזרקתי מהבית ב-1989. לא היו אז עמותות, לא היה אינטרנט והרווחה לא הייתה מעורבת כמו היום. לא היו האפשרויות שיש כיום", היא אומרת, ונזכרת בילדות קשה בבית אלים עם אבא ששתה והימר, בעוד היא הייתה צעירה ונשית יותר משאר סביבתה.

החיים ברחוב הובילו אותה ל"בית השנטי", שם הופתעה מהחוויה שאותה היא מתארת כ"מפלה". "הם היו אומרים 'אתה כן, אתה לא'. זה היה מקום שעשו בו אז אפליה. לא הייתה אמונה בממסד, וגם הממסד לא האמין בך". בצל משבר האיידס, דוד מתארת את סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 כ"התקופה הכי קשה להיות להט"ב". "הממסד ראה באנשים כמונו מהקהילה בתור 'אנשים חולים'. להיות טרנסית במדינת ישראל היה ממש קשה, ובשנות ה-90 הייתה את ההומופוביה הכי קשה שיש". 

"הגעתי כילד מאוד תמים לרחוב", היא נזכרת. "לא הייתה מודעות לשום דבר. הפדופילים והסוטים הסתובבו ברחובות. היית צריכה לחפש איפה לישון, איפה להתקלח. את מנסה לסמוך על אנשים ובסוף רק נפגעת. אין אוניברסיטה או מכללה שמכינה נער או נערה לחיי הרחוב. לא ידעתי אז איך להגן על עצמי, ועברתי בשנים האלו את ההתעללויות המיניות הכי קשות שיש".

החוויה הקשה ברחוב הובילה אותה לאמץ אופי חדש, אישיות חדשה והרגלים חדשים, ולאבד את תמימותה כבר בגיל צעיר. "כשהגעתי לראשונה לגן החשמל, לא הבנתי למה כולם אומרים 'בוא רגע', ואז עליתי לאחד הרכבים והביאו לי שטר של 50 שקל. חשבתי יותר על איך להשיג אוכל מאשר על מה שהוא עשה לי".

בעולם שבו גם הרשויות לא מתייחסות אליך וגם נתיב המילוט לא נראה באופק, דוד, כמו דיירות רחוב אחרות, חיפשה דרכים אחרות לברוח. "הסמים עוזרים לך לעבור את התקופה הזאת, אבל הסמים גם משאירים אותך בחיים האלו. את לא חיה בדרך שאת רוצה לחיות והסמים משנים את התפיסה שלך. הייתי מכורה ברמה קשה מאוד לסמים, כל הסוגים וכל המינים".

כל אלו הפכו את 'ג'ודי' לדמות שנתפסת כאלימה מאוד, אך היא מסבירה שזאת הייתה הדרך היחידה שלה לשרוד. "התחלתי לשמור על עצמי. כשכבר הייתי טרנסית הייתי 'המשוגעת', 'הפסיכופתית'. אבל זה לא הפריע לי, זה שמר עליי".

"הם ניצלו נשים, אבל לא הבינו מהי טרנסיות"

החוויה של דוד כאישה טרנסית הקשתה את חייה עוד יותר בתוך המציאות הקשה של הרחוב. "עד שהיו נותנים לך הורמונים היו מוציאים לך את הנשמה. תמיד ראו בך בתור 'אדם חולה', ואפילו קוסמטיקאיות פחדו לעשות לך שעווה, כי ראו בך בתור בן".

דוד דיברה גם על ההגנה שזכתה לה מחברותיה הטרנסיות, שגם היו במעגל הזנות. היא תיארה איך הגיעה לעבוד בתל ברוך, אזור מוכר לנשים בזנות, ונדרשה לשלם פרוטקשן באיומים. אך במקום להיכנע, היא קראה לכל חברותיה הטרנסיות והן "שברו למאיימים בקבוקי זכוכית על הראש".

"בעולם הזה כל אחד דואג לעצמו, אבל כן יש חבורות", היא מסבירה. "כשנפלתי לזנות היה פרוטקשן כבד בתל ברוך, שהייתה מוצפת סרסורים. הם ניצלו נשים, אבל לא הבינו מהי טרנסיות ולא הבינו שהם לא יכולים לבצע עלינו את הקטעים האלו", היא נזכרת ומגחכת מעט. "בסופו של דבר גם הנשים שהיו שם נהנו מאיתנו, בגלל שעזרנו להן להיפטר מהפרוטקשן".

אחרי 30 שנה במעגל הזנות, חן כבר לא האמינה שהיא תוכל לחיות חיים אחרים, אך מפגש אחד ברחוב שינה את מסלול חייה כפי שאותו הכירה. "אחרי שיצאתי מלקוח, ניגשה אלי איזו גברת ואני אמרתי לה בציניות שאנחנו לא מקבלים פה בחורות חדשות", היא מספרת. "היא ענתה שהיא לא באה לעבוד וסיפרה לי על מקום שבו אוכל ללמוד. אמרתי לה שאני זונה 30 שנה, שאין לי בגרויות. אבל היא לא ויתרה עליי ובסוף אמרתי שאני אתן לזה הזדמנות בשביל השקט הנפשי שלי".

כבר ביומה הראשון ב-Her Academy, הבינה דוד שמצאה את מקומה, ובשיעור השני המרצה הכריזה שהיא רוצה אותה בוועד. "אמרתי 'מה זונה כמוני כבר יכולה לעשות?'. סיכמתי איתה שבמידה ואסיים את הקורס אצטרף, וכך היה".

מאז הצטרפה דוד לוועד המנהל, היא מספרת כי הם למדו רבות ממנה והתפתחו בזכות הידע שהביאה עימה. "אחרי 30 שנה ברחוב יש לי דוקטורט בחיים האלו. הם לקחו אותי ולמדו ממני, וכך יותר קל לשנות ולעזור לנשים שמגיעות מרקע דומה לשלי. לפני זה לא קיבלו אותי להיות קופאית במקס סטוק, לא קיבלו אותי לחנות 'הכל בדולר'. אמרו לי שאני כישלון, אבל לא הייתה לי הזדמנות להוכיח את עצמי בכלל. פתאום אמרו לי שאני, חן דוד, הולכת לעבוד בבית המשפט".

מאז, דוד תפסה כל הזדמנות בשתי ידיים, וטיפסה לגבהים חדשים במסגרת המקצועית, גם בתור מרצה וגם כחברת הוועד של האקדמיה שבה למדה. לאחרונה, הייתה דוד אחת מבין ארבע נשים אמיצות ששיתפו את סיפור חייהן בתוכנית "טאבו" עם חנוך דאום, בפרק שעסק בשורדות זנות. בחן ובהומור דאום שאל את השאלות הקשות ביותר – פרק שאותו חן מתארת כ"דוגמה למופת לטלוויזיה, כי הוא לא חיפש לרחם – אלא להבין".

בשלווה פנימית ועם השלמה עם העבר, דוד משתפת באומץ על עברה הקשה, מרשה לעצמה לצחוק עליו, ומציינת שאינה מתביישת בו אלא עונדת אותו בגאווה. "פעם חשבתי שזו בושה, היום אני משמיעה את הקול שלי בכל מקום", היא אומרת. "גם בהרצאות שלי אני עושה המון הומור מהחיים שלי. אני לא מאמינה בגישת 'אכלו לי, שתו לי, לקחו לי', אני מסתכלת על החיים שאחרי".

דוד מוסיפה ומדגישה כי "הרבה עיריות צריכות לקחת דוגמה ממה שעשתה עיריית תל אביב" למען נשים טרנסג'נדריות בשילובן ברמה התעסוקתית, אך היא מבינה כי הדרך עדיין ארוכה, ומקווה כי החשיפה התקשורתית שלה תעזור לקהל להבין יותר נשים במצבה.

"כיום ילדים כבר בגיל 13–14 נכנסים לזה במסגרת האינטרנט. אתה יודע כמה נערים ונערות נפגעו מינית בשנה האחרונה? אלפים, ולא מראים את זה בטלוויזיה. זה כישלון של המדינה. מסתירים מאיתנו הרבה דברים. אנשים היום לא מבינים את היקף התופעה סביב ילדים ובני נוער. בעיניי, שיעורים על הטרדות מיניות ופדופיליה צריכים להיכנס כבר לבתי הספר, לצד שיעורים על קבלת האחר. כי בסוף – ילדים חווים את הדברים האלה, ולא תמיד יודעים בכלל אם מה שקרה להם היה בסדר או לא".