"אם הייתי נולד בעזה – היו הורגים אותי כבר מזמן"

יאמן לורנס הגשים לפני מספר חודשים חלום, לאחר שהתחיל לעבוד בתור דייל בחברת ארקיע והפך לאחד הדיילים הערבים הראשונים בישראל. לצד העבודה, שיכולה להיות לעיתים מאתגרת, הוא רואה בתפקיד החדש שליחות שמקדמת הסברה ישראלית ומסייעת לחברה הערבית להשתלב במדינה. 

הגזענות, שחשש שיספוג בתור דייל ערבי במציאות הישראלית המורכבת, מגיעה לדבריו דווקא מהקהילה הגאה ולא מאלו  שטסים לחופשה. למרות זאת, הוא מרגיש בר מזל להיות ישראלי וקורא לקווירים שעדיין תומכים בפלסטין להתעורר.

עוד כשהיה ילד, חלם לורנס בן ה-22 לעבוד כדייל, אם כי הוא ידע כמה מאתגר זה יהיה עבורו. לפני כשנתיים הוא ניסה להתקבל ולא צלח את המיונים, אבל לא ויתר על החלום. הוא ניגש למיונים פעם נוספת ועבר אותם בהצלחה. מאז הוא טס ברחבי העולם ומקדם את הפנים היפות של כור ההיתוך הישראלי - דבר כה נחוץ בימים לא פשוטים עבור ההסברה הישראלית. 

מלבד יאמן, בחברת ארקיע עובדות רק עוד שתי דיילות ערביות. "כשאני רואה את התגובות של הנוסעים הערבים אני מבין כמה חשוב עבורי לפעול למען שילוב החברה הערבית החברה הכללית", הוא משתף. "לפעמים בחברה שלנו מרגישים איזו בועה, שקשה להשתלב בחברה הישראלית, אז הרבה מוותרים מראש. בתור דייל אני מצליח לשנות את זה. כשאני מדבר עם נוסעים ערבים בערבית הם הרבה יותר קשובים וגם מחמיאים לי. באופן מפתיע הם מאוד שמחים לראות שאני, בחור ערבי, עובד כדייל. הם בכלל לא ידעו, בדיוק כמו שאני לא ידעתי פעם, שערבים יכולים להיות דיילים בישראל".

חווית גם גזענות על המטוס?
"כשאני אומר את השם שלי הרבה נוסעים שואלים מה משמעות השם ואומרים שאני לא נראה ערבי. אחר כך הם שואלים אם אני נוצרי או מוסלמי. אני פתוח לשאלות כאלה. לא מזמן הייתה לי שיחה ארוכה עם שורדת נובה. אחרי שסיפרתי לה שאני ערבי היא קמה וחיבקה אותי. זה היה מאוד מרגש. דווקא בתור דייל ערבי, אני מראה דבר שחייב להיות מובן מאליו - ערבים רוצים לשמור על הבטיחות של הנוסעים, ולא משנה מה הדת שלהם. הדרך הכי טובה להילחם בגזענות זה לשלב את החברה הערבית בכל תחומי החיים".

"החברה הערבית עוברת שינוי ביחס ללהט"ב"

לורנס נולד בכפר כנא וגדל בנצרת במשפחה מוסלמית. כשהיה בן 16 התאהב לראשונה בבחור, והחליט לצאת מהארון בפני אמו. "רציתי מאוד שהיא תתמוך ותחבק אותי, הייתי צריך אותה באותו גיל", הוא נזכר, אך מספר שיום למחרת החליטו קרובי משפחתו לשלוח רופאים לבקר אותו כמה פעמים בשבוע כדי "להפוך" אותו לסטרייט.

"אחרי היציאה מהארון סבלתי מאוד בכל מקום. בבית הספר, בשכונה וגם באוטובוס", הוא נזכר. "הכרתי מישהו שסיפר לי על תל אביב והחלטתי ללכת לשם. כשרציתי לעזוב וקרובי המשפחה שלי הבינו מה אני מתכנן, הם התחילו להרביץ לי. אני זוכר שכל הפנים שלי היו דם, אז ברחתי לחדר. הצלחתי להחזיק את הדלת ובמקביל להתקשר למשטרה. אחר כך ברחתי לתל אביב". 

דגלי הגאווה שהיו תלויים בכל מקום היו זרים לו, אך הנוכחות הבולטת שלהן בשטח הובילה אותו להבין לראשונה את הפער המשמעותי ביחס לקהילה הגאה בין העיר הגדולה לכפר שבו גדל. הוא החל להכיר חברים דרך אפליקציות דייטינג, וכעבור זמן מה החליט לשנות את שם משפחתו. "חזרתי להיות בקשר עם אמא שלי. היא הייתה יותר עצמאית אחרי שהתגרשה, וסוף סוף הייתה יכולה להיות איתי בקשר בלי שזה יהיה מסוכן עבורה. עם אבא שלי או המשפחה המורחבת אני לא בקשר עד היום" .

החברה הערבית לא מקבלת אותך כהומו, אך עדיין חשוב לך לייצג אותה.
"החברה הערבית בישראל עוברת שינוי ביחס לקהילה הגאה וחשוב לי להיות חלק מהשינוי הזה. הערבים בארץ מפותחים וליברלים ביחס לשאר העולם הערבי. הם שמים פה עגילים, למשל, וזה דבר שאי אפשר לראות במדינות ערביות. פעם הם אפילו לא לבשו מכנסים קצרים, אבל היום זה מקובל יותר. אני בטוח שיש הרבה ערבים בטיסה שמבינים שאני הומו ולא אכפת להם בכלל".

בראיון שנתן לנועה תשבי לפני שנה, סיפר לורנס שהוא מרגיש בר מזל שנולד בישראל. "אם הייתי נולד בעזה היו כבר הורגים אותי מזמן. הורגים שם הומואים בכל גיל, גם ילדים בני 12 ו-14. ישראל זו המדינה היחידה שמקבלת להט"ב במזרח התיכון וכל הקווירים שתומכים בפלסטין צריכים להתעורר ומהר". 

"כותבים לי 'זה לא יסתדר כי אתה ערבי'"

הגזענות אומנם לא לא מוכרת ללורנס ממקום העבודה, אבל מאז 7 באוקטובר חווה לורנס לא מעט גזענות בחייו האישיים. "באותה תקופה רציתי לעבור לתל אביב והיה קשה מאוד למצוא דירה. בעלי דירות לא רצו להשכיר לי ברגע ששמעו שאני ערבי. בעלי דירה אמרו לי שהדירה תפוסה, אבל שותף שלי בדק וסיפר שהם עדיין מחפשים. בסוף הצלחתי למצוא דירה עם עוד שותף ערבי. לשמחתי, מאז הדברים נרגעו". 

מהקהילה הגאה, שאמורה לשמש מקום בטוח לכל מי שמרגיש שהוא שייך אליה, הוא ספג לא פעם לדבריו גזענות. לורנס משתף שהומואים אחרים בקהילה לא מעוניינים להכיר אותו - רק בגלל מוצאו. "הכי הרבה גזענות יש בגריינדר. בקהילה יש המון פנטזיות לשכב עם ערבי, אבל אף אחד לא רוצה להתקדם לקשר רציני או לקחת את בן הזוג הערבי להכיר את ההורים", הוא מספר. 

"יצאתי עם מישהו לפני כמה זמן וכשזה נגמר, הבנתי שזה בגלל שאני ערבי. לפעמים כשאני אומר מה השם שלי כותבים לי 'זה לא יסתדר בגלל שאתה ערבי'. זה לא משנה כמה שאני פתוח בראש ואפילו חוגג את החגים היהודיים, חוויתי את זה לא מעט. יש לי תקווה שיום אחד אמצא מישהו שלא יהיה לו אכפת שאני ערבי".

ועד שזה יקרה, מה החלום שלך?
"להמשיך לקדם הסברה ישראלית, לראות עולם ולהכיר תרבויות ואנשים. יותר מדי אנשים שגרים מחוץ לישראל, לא מבינים שהחברה הישראלית מורכבת מדתות שונות שחיות ביחד, בשלום. הרי האויבים שלנו, חמאס ואיראן, לא מבדילים בין ערבי, דרוזי או יהודי. האויבים שלנו תוקפים את מי שחי בישראל נקודה. אני מרגיש מאוד מאוד שייך למדינה ומאוד גאה להיות ישראלי. זו הדרך שלי להחזיר למדינה שנתנה לי המון. אני לא עשיתי צבא וזה השירות הצבאי שלי".