היום הוא קורא לעצמו אכרם הדיווה, אבל הדרך לכאן הייתה כל כך ארוכה

בשעת צהריים מתיישב אכרם עבד להתראיין, או לפחות מנסה. המסעדה מפוצצת, שני עובדים הבריזו, ובכל רגע צריך לעשות משהו בקשר למשהו. "כל המעריצים הגיעו היום", הוא אומר על התור בחוץ. "כן, חיים כיפיים".

קשה להגדיר מה הופך מסעדה למוסד, אבל מה שזה לא יהיה, זה קרה ל"עראבסקה" בחמש שנות קיומה. המסעדה של עבד הייתה מחלוצות הסצנה הקולינרית הפורחת באזור שוק תלפיות בחיפה, כיום היא מככבת בכל הדירוגים והמדריכים הרלוונטיים, אבל אולי יותר מכל, מעמדה הוא עניין של וייב. זה מורגש היטב בתור בכניסה, שבו עומדים זה לצד זה יהודים לצד ערבים, חובשי כיפה ("הם באים לחומוס") לצד חברי קהילת הלהט"ב בעיר. "'עראבסקה' היא לא רק אוכל בצלחת", אומר בעל הבית. "זה השיח, זה שאת יכולה להגיע למקום של ערבי ולראות את כל המרקם של החברה. זה לא ביבי שיביא את השלום, אני אביא אותו".

בניגוד למסעדנים שנאלצו לסגור את העסק עם התפרצות הקורונה, עבד דווקא פתח את המסעדה כשהמגפה עדיין ניהלה לנו את החיים. "הייתי חייבת", הוא אומר ועובר בנונשלנטיות – אופיינית, מתברר מהר מאוד בשיחה – בין דיבור בלשון זכר לנקבה. "היה אסור לצאת, היה אסור לבלות, אבל אני שאלתי לא מה אסור אלא מה מותר. מותר לפתוח עסק? מותר להזמין שליחים? זה היה אמור להיות 'קנה וקח' הביתה, אבל אנשים רצו להישאר וליהנות מהחוויה. בכלל לא הייתי ערוך לזה, לא היה לי צוות. אנשים לקחו ארגזים והתיישבו, צילמו, העלו לרשתות. וככה הכל התחיל".

האמנת שזה יתפוס ככה?
"כן. אני מכיר ישראלים ויודע למה האוכלוסייה הזאת צמאה. אמרו לי שאני לא אצליח, אבל הייתה בי אמונה. חוץ מזה, כל החיים צבט לי בלב שבמדינת ישראל האוכל הערבי לא מוגש בצלחות. יש שווארמה, יש פלאפל, אבל המטבח העשיר הזה – אין אותו. אז אני החלטתי לפתוח ולהגיש בצלחת, והנה אנחנו כאן אחרי חמש שנים".

המתכונים כאן הם כולם של אמל, אמו של עבד, האישה הראשונה שניהלה בסטה בשוק תלפיות. "בצעירותה היא השתלטה על שורה שלמה בשוק, ובהתחלה התנכלו לה", מספר הבן. "אישה ערבייה, מרדנית, מצפצפת על יהודים, מצפצפת על ערבים, מצפצפת על כולם. שרפו לה וקיללו אותה".

אתה זוכר את הרגעים האלה?
"אני זוכר את עצמי כילד שקוראים לו 'הבן של הזונה', כי היא התלבשה במיני וגופייה. את מפחדת, אבל מצד שני את רואה מישהי שעומדת כמו בולדוזר, שבעצמה לא מפחדת, אז את מתחילה להסתכל על זה ולהגיד, 'אוקיי, אם היא לא מפחדת, אז ממה אתה מפחד?'. ככה שאני ינקתי את המרידה הזאת. זה מה שראיתי ולמדתי".

כילד היה בך רצון לשמור על אמא?
"היה בי רצון לשמור עליי. כי אני גיי, מסתיר את זה מאחורי כל מיני קליפות, נאנס פעם ועוד פעם בפנימייה, חווה דברים שאני לא מגלה. אז אני מתגונן ומנסה לחבק את עצמי".

ברור שזה קרה לך, אתה רצית

הוריו של עבד התגרשו לפני שנולד. הוא נשאר עם אמו, והאב לקח איתו את אחיו הבכור. לפני כ-20 שנה נהרג האח בתאונת דרכים, ואמל התקשתה להמשיך בחייה. כשנפתחה המסעדה העלה בן זוגו של עבד, עידן, את הרעיון שהיא תיקח על עצמה את המטבח; אמל לא רצתה בתחילה להפוך פתאום לשפית, אבל עבד אומר שבסופו של דבר היא מצאה נחמה ומשמעות במקום הזה שלו ושלה. 

לשניהם הייתה דרך קשה ומפותלת. כילד, בעקבות סכסוך בין אמו לסבתו, נותק עבד מהבית ונשלח לפנימייה. "סבתא החליטה ככה מתוך נקמנות בבת שלה", הוא אומר. "היא ראתה אישה גרושה עם שני ילדים, עובדת בשוק, אישה שהעולם מסביבה רואה כזולה, והיא לקחה את כל זה לרעת אמא. במקום שהיא תתמוך בה, היא דקרה אותה".

ההסתגלות לחיי הפנימייה הייתה רק חלק מההתמודדות שלו בשנים המעצבות. "בהתחלה לא הבנתי את המילים 'הומו', 'גיי'. הייתי עדין כזה, קטנטן, מחונך, מתורבת, ילד טוב שקורא בספרים ולומד, ורק שומע את הקללות בחוץ – 'מזדיין, אוכל בתחת'. אבל כבר בגיל 9–10 אני מתחיל להבין שמשהו בי לא דומה לשאר הזכרים שסביבי. שאני לא מסתכל על בנות כמו שאני שומע את הבנים האחרים מדברים".

וכשהזהות עוד לא מגובשת, קורה מה שקרה בפנימייה. מה אתה מרגיש בנוח לשתף כיום?
"הייתי בקבוצה של בני 8 עד 11, אז ילדים בקבוצה של 15 עד 18 היו נכנסים ועושים את זה. היה גם מדריך שעשה את זה. הם ידעו שיהיה להם קל איתי בגלל שהייתי עדין כזה, ומגיל 8 עד 13 נאנסתי עשרות פעמים. רוב הפעמים זה קרה מתוך שינה, ובגלל שיש עוד שני ילדים בחדר, הם היו עושים את זה כשהראש שלך בכרית ואתה לא מוציא שום קול כי אסור שמישהו מהם יתעורר ויבין מה קורה. זה היה נורא, ובגיל 11 זה גם התחיל להיות בהסכמה מצדי". 

למה?
"כי פחדתי מהתנכלות, פחדתי שלא ייתנו לי לשחק ושאני אהיה ילד דחוי. לפני כן קרה כמה פעמים שלא שיחקו איתי, לא התקרבו אליי, נידו אותי".

כלומר, לא התנגדת לניצול מיני מתוך רצון להשתייך?
"כן. נגיד, הם היו פוגעים עם רוגטקות ביונים, ואני לא רציתי שיהרגו אותן. היה ילד שאמר לי, 'תמ*** לי ואני לא אהרוג אותה'. אבל גם אחרי שעשיתי את זה, עדיין ראיתי אותה נופלת ולא רציתי שהיא תמות. האמת, בכיתי יותר על היונה מאשר על מה שהוא עשה לי".

כילד שיתפת מישהו בדברים שקרו בפנימייה?
"לא, אתה מתבייש. וגם מה אני אספר? ומי יאמין לי? ואם ירביצו לי? בתור ילד אלה המחשבות שעולות: שישברו אותך, שיגמרו אותך. אני חושב שזה עולה אצל כל נאנס, והיום גם מדברים יותר על אונס ותקיפות מיניות. בתקופה שלי זה לא היה מדובר, וכשסיפרתי על זה מאוחר יותר, אז קודם כל האשימו אותי, 'בטח לא היית מספיק גבר, ברור שזה קרה לך כי אתה רצית'. מילים כאלו ואחרות".

אמרת שזה נמשך עד גיל 13. איך זה נפסק?
"זה התהפך. התחלתי להבין שמי שלא אוהב אותי, אם אני עושה איתו אקט מיני כלשהו – אני תופס עליו משהו".

לו יש סוד עליך, אבל גם לך יש סוד עליו. 
"ובחברה הערבית, כשאתה תופס משהו על מישהו, אז הוא יסתום את הפה. זה נהפך לכלי הגנה והפסקתי להיאנס. בתקופה הזאת גיליתי גם שאני בן אדם מאוד מושך, שיש בי כוח, והתחלתי להשתמש בכוח הזה. זה היה היצר הכי חזק בי".

זה גם מסוכן כשאדם רוצה להתנקם.
"מאוד, מאוד". 

איך ילד מתמודד עם כל הרגשות האלה?
"בגיל ההוא, כשאת מפחדת מבפנים ומסתירה את זה, את בוכה בלילה עד הבוקר. אוגרת כל היום ובלילה מתפוצצת, כשאף אחד לא שומע את הבכי, ובבוקר את שוב קמה חזקה. החיים שלי הפכו למשחק אמת ושקר, ההישרדות שלי הייתה בנויה על שקרים. אחרת לא הייתי שורד".

כלומר?
​"כל שקר שעולה לך בראש את לוקחת לעצמך. ההוא אבא שלו עשיר, אז את מתחילה לשחק אותה עשירה. וזה שקרים שאת מאמינה להם, אז את מתחילה לחיות אותם. שנים אחר כך הפסיכולוגית שלי אמרה, 'תאר לך שאתה בספינה טובעת. אתה יודע שהקש הזה לא יציל אותך, אבל אתה נאחז בו כי איפשהו אתה מאמין שהוא ייקח אותך לחוף'. אז זה היה הקש שלי. עד גיל 18 שיקרתי לכולם".

בטיפול כבר כן דיברת על מה שהיה בפנימייה?
"​כן, ולמרות כל הטיפולים שעברתי וכל התרופות שקיבלתי, אני אף פעם לא מצליח לישון רצוף. גם בשינה אני ערני כל הזמן, מלווה אותי מה שהיה שם. אני בן 42, ועד היום אני זוכר אותם אחד אחד. לעולם לא אשכח, בחיים לא שכחתי שם אחד".

יצא לך להיתקל בהם בהמשך הדרך?
"ברור".

ואמרת משהו?
"לא".

הם מצדם התנצלו?
"לא, אף פעם לא סגרתי את המעגל הזה מולם. עם עצמי כן, אבל מולם לא".

אם את לא אריה, העולם יבלע אותך

​כשהיה בן 16, בסיומו של הליך משפטי ממושך, עבד זכה לצאת מהפנימייה ולחזור הביתה. אלא שזה לא היה סוף טוב, כי אם בחירה באפשרות הפחות רעה מן השתיים. "הייתי צריך לעמוד בבית משפט ולשקר כדי שלא תהיה מלחמה בין אמא לסבתא", הוא אומר. "האלימות בפנימייה, האלימות אצל סבתא – לא היה לי איך לברוח מזה".

איך התנהלת כשיצאת מהפנימייה?
"עכשיו כבר הייתי גדול, גבר עם תעודת זהות. כל מי שהציק לי, פשוט הזמנתי לו משטרה. את יודעת מה זה להזמין לסבתא משטרה? הדברים האלו היו בושה במגזר הערבי, אבל כשאת גדלה לבד את מבינה מגיל אפס שאת צריכה להיות אריה בחוץ. כי אם את לא אריה, אז העולם יבלע אותך".

ולצאת לחברה הערבית בהבנה שאתה הומו? יצאת מהארון?
"לא יצאתי. מה שקרה היה שאמא באה אליי כשהכנתי חביתה במטבח ואמרה לי, 'תקשיב, אמא מרגישה את הבן, ואני יודעת שאתה אוהב גברים ולא נשים. לי זה לא מפריע, אבל תבטיח לי שאתה שומר על עצמך'. באותו רגע זה היה כאילו כל העולם השתחרר, פתאום את הולכת בביטחון".

ולפני זה, עם עצמך, חשבת שתוכל לחיות כהומו מוצהר?
"לא, לא היה לי מובן מה זה גיי. זייפתי אהבות לנשים".

מה שינה את זה?
​"אחרי מה שעברתי כילד כבר היו לי ציפורניים, כבר הייתה לי נפש חזקה, וכלום לא היה מוזר לי בעולם הזה. כגבר צעיר שמעתי שיש מפגשי גייז בגנים, וזה היה מסקרן, אז התחלתי ללכת לשם ולפגוש אנשים".

הסיפורים על מפגשים כאלה בגנים הם בדרך כלל לא חיוביים. היה שם שחזור של הטראומה שחווית?
"קרו מלא דברים איומים, היה שם מישהו שהיה גונב ואחד שהיה דוקר, אבל הבקשה של אמא שאשמור על עצמי ישבה אצלי חזק. גם לא חיפשתי סקס בגן, זה לא עניין אותי. חיפשתי לפגוש אנשים שדומים לי. ובאמת פגשתי שם בחור יהודי שלמד עריכת דין, והוא התחיל לבלות איתי בעולם, לטייל איתי. הוא חבר שלי עד היום. בכלל, כשהתרחקתי מהשכונה התחלתי להכיר יהודים, ואחרי שכערבי אתה גדל על סטיגמות – 'יהודים הם עם מרוחק', 'הם חזירי כסף', 'הם כובשים' – פתאום אתה פוגש את העם הזה ושומע שיח אחר, לא אלים, מכבד, שונה לגמרי ממה שאתה מכיר".​

עם ההכרה באני הפנימי בא הרצון לסייע לאחרים, ובתחילת שנות ה-2000 פתח עבד קבוצה עבור להט"בים ערבים. "מישהו אמר לי באותה תקופה, 'הערבים לא יוצאים מהארון, הם נרצחים'", הוא מספר. "אני לא ידעתי על מה הוא מדבר, לא ידעתי בכלל שרוצחים הומואים. מאיפה שאני אדע?".

הייתה היענות של הומואים ערבים להצטרף לקבוצה?
"בהתחלה הגיע בחור אחד, ואז עוד אחד, ולאט-לאט הקבוצה גדלה. שם התפתחה ההבנה שאני מתחיל להוביל אנשים, לא לפחד. אני זוכר את מצעד הגאווה הראשון שהצטרפתי אליו, איך שמו בכל העיתונים תמונה שלי עטוף בדגל הגאווה וכתבו שערבים ויהודים צעדו ביחד. בכלל לא חשבתי על ההשלכות של זה, רק חשבתי מה הטוב שאני רוצה לקדם".

מה היו ההשלכות? 
"אנשים ירקו עליי. בכל שכונה ערבית שעברתי בה היו צועקים לי, 'הנה ההומו הנטחן'. קיללו אותי עד שלמדתי לאטום אוזניים".

מצרייה ועיראקית? מאמי, גם את ערבייה

לפני כשבע שנים הכיר עבד בתל אביב את עידן מאדב, איש שיווק דיגיטלי, כיום בן 34. כשהקשר התמסד התעקש עבד על מגורים בחיפה, וכשכולנו התרגלנו לנשום דרך מסכות נייר החלו השניים לעבוד במשותף מאחורי הקלעים של "עראבסקה". אבל כמו זוגות אחרים, גם הם גילו שיש דבר כזה יותר מדי ביחד.

איך המשפחות שלכם קיבלו את הזוגיות ביניכם?
"ההורים שלו לא קיבלו אותי בהתחלה, אבל זה לא הזיז לי. ידעתי שכשהם יפגשו אותי, הם יקבלו אותי. אחרי שנה וחצי היה המפגש הראשון, ובאמת הסטיגמה השתחררה מיד. אמא שלו אמרה לי, 'אני מצרייה ועיראקית', אז יאללה מאמי, גם את ערבייה. ​היום אין שבוע שהיא לא מדברת איתי, על כל נושא שבעולם".

אתם רוצים להביא ילדים לעולם?
"נראה לך? כל הגייז מביאים עכשיו ילדים כי הם רוצים להיות חלק מהעולם הזה שדחה אותם שנים רבות, ומי שרוצה אז שיהיה לו לבריאות, אבל אני לא חושב להביא ילדים לעולם כזה. אני כן חושב שארצה להקים עמותה או לבנות פנימיות שיוציאו דור שלא חווה את מה שאני וילדי פנימייה אחרים חווינו. 90% מהם נפלו לסמים, לזנות. יוצאים משם אבודים".

איך מתקבלים היום הומואים בחברה הערבית? זה השתנה?
"בטיקטוק הערבים צפים עם 'אנחנו אוהבים אותך', פונים אליי בפרטי. את מבינה לאיזה סיפוק אני מגיע מהמחשבה שאני מתחיל לשנות משהו בחברה הזאת? 20 ומשהו שנה אני עובד על זה, ורק עכשיו אני מקבל את ההכרה הזאת. זה מדהים בשבילי".

אינטימיות יכולה להעיר טראומות. זה קרה לך כשנכנסת לזוגיות?
"בטח, צפו מלא דברים. באינטימיות, באהבה, במין. פתאום אני לא מבין למה אני מתנהג כמו שאני מתנהג. כשהתחיל הקשר עם עידן הגיע הטיפול המשמעותי, שזה בשלב מאוחר, אבל עד אז הייתי עסוק בלבנות את החיים שלי. לא היה לי זמן לגשת לתיק הזה".

ואז כבר היה מישהו להישען עליו, אנרגיה שעוזרת לצלול ולעבד את הטראומה. לא הכל אתה צריך לסחוב על כתפיך.
"נכון, וברגע שהפסקתי להאשים את עצמי יכולנו להתחיל לעשות עבודה. דברים נפתחו, הכל צף. שנינו ישבנו מבוהלים, אבל אז מתחיל מסע טיפול זוגי. ובטיפול פתאום זה לא אכרם שהוא 'הפי הפי ג'וי ג'וי'. הטיפול עזר לי להבין גם את התלותיות שלי, את זה שהיא יכולה להיות לא בריאה, ושלפעמים כדאי להתנתק. עד אז עידן עבד איתי, וכשהחלטנו להפריד כוחות מבחינת עבודה, זה נהיה הרבה יותר קל".

השיחה שלנו נעצרת כששלושה גברים ניגשים לדבר עם הבעלים. "איך קוראים לך?", הם שואלים. "אכרם, הדיווה", הוא עונה. "תקשיבי", אומר לי אחד מהם, "היה שווה לבוא בשבילו במיוחד מתל אביב. כל מה שהזמנו היה פגז".

אחרי 7 באוקטובר היה חשש שיהודים יפסיקו להגיע?
"לא. וגם כשאני חוטף תגובות, זה לא מזיז לי. קורה שכותבים לי 'תחזור לעזה', אבל לא באתי מעזה. באתי מחיפה. למה שאני אחזור? יש גזענות במדינת ישראל, אבל היא לא קשורה למלחמות. זה גם לא שהיהודים מפחדים דווקא מהערבים: הם מפחדים כי הם עם פחדן מטבעו. זה עם הישרדותי, הפחד הוא משהו שמוטמע בו. חוץ מזה, יהודים הם גזענים כלפי עצמם. איך הם לא יהיו גזענים כלפי הערבים?".

אוקיי, אבל הגזענות הזו קיימת.
"היהודים מסתכלים עלינו כעל רוצחים, כחברה אלימה. רק אם יטפלו באלימות יהיה אפשר לשים לזה סוף. זה עניין של עובדים סוציאליים, של טיפול ראוי, אבל זה לא קיים כשמדובר בחברה הערבית. הרי ​אם היה רצח נשים בכמות הזאת בחברה היהודית, כבר היו מפעילים את השב"כ". 

אתה אופטימי לגבי הסיכוי לחיות כאן זה לצד זה?
"אני בטוח שאם חופי עזה ייפתחו לשלום, היהודים ייסעו וייהנו כמו שהם נהנים בעקבה ובסיני. הבעיה היא שערבים ויהודים לא פוגשים אחד את השני, לא בשיח ולא בתרבות. למה שזהבה בן לא תשיר ליד מאהר חלבי? נסרין צריכה להתגייר כדי שיעריצו אותה והיא תהיה הזמרת מספר אחת?".

שקט עם הפלסטינים אתה חושב שיכול להיות לנו?
"לא בכוחנות. היא רק מיילדת עוד כוחנות".

איך אתה רואה את סיסמאות ה-Free Palestine? 
"תשמעי, אני בעצמי גורשתי מפולין כי דיברתי עם חבר בעברית. מישהו ממצרים שמע אותי מדבר, יצא עם גז מדמיע ומקל. רומן, חבר שלי, אמר להוא מהפחד: 'אבל הוא ערבי'. והפולני אמר, 'לא לא, דיברתם בעברית, תעופו מפה'. זה קרה לנו כבר בעוד שלוש מדינות. לפני 7 באוקטובר הרגשתי בחו"ל כמו נציג של ישראל ושל השלום, הייתי יושב עם איראנים ואלג'יראים ומרוקאים ומדבר איתם, מסביר להם איך אנחנו חיים כאן ביחד, איך יש לי חברים יהודים. תמיד היינו מדברים בקול רם בעברית, צוחקים בסאונה, ועכשיו זה מפחיד".

אתה פעיל של זכויות להט"ב, מעורב בפעולות של עיריית חיפה בשיקום אזור שוק תלפיות. היית רוצה להיכנס לפוליטיקה? 
"אולי. אני יודע שהקול שאביא הוא שונה, אבל אני לא רוצה לעשות הפרדות בתוך החברה הישראלית. אני רוצה שיישבו איתי בתוך הכנסת אשכנזים וספרדים ושתהיה מפלגה אחת גדולה. תגידי רגע, איפה גדלת?".

ברחובות.
"ומתי פגשת ערבי בחיים? ​מתי ראית לראשונה בחייך ערבי שהוא לא מוכר חומוס? ברגע שנפגוש אחד את השני באמת, אז יתחיל שינוי. אני, כשפגשתי את החברות של עידן, הייתי הערבי הראשון שהם פגשו. את יש לך חברה ערבייה? יש לך ערבי כזה שהוא חבר נפש, שאת מתייעצת איתו?".

לא יצא לי, אני מודה.
"אז אולי אני אהיה החבר הראשון שלך?".