"צריך מסננת כשחוזרים ממלחמה. מה ששומר עלינו בקרב הוא רעיל בבית"

"מילואימניקים בדרך כלל לא כל כך רגילים שמשקיעים בהם, שנותנים להם. זה עם שרגיל לתת - בלי תמורה ובלי הכרה. עשרות שנים אנחנו עושים מילואים ואף אחד לא אמר לנו משהו ולא נתן לנו יותר מדי, לוקחים את זה כמובן מאליו. פתאום הזמן הממוקד הזה שאתה מרגיש שמפנים אליך את המשאבים את תשומת הלב את הטיפול את המעטפת יש בדבר הזה משהו מאוד מאוד חזק שנשאר לאורך זמן, והוא לא דומה לשום חוויה שהייתה לי לפני".

כפיר (36), סמ"פ במילואים בחטיבת ירושלים, מכיר מקרוב את הבעתיות של מעבר חד מדי מהקרב אל השגרה. "אחרי מבצע צוק איתן היו לי כמה שנים של כל מיני תופעות שלא ידעתי לתת להן שם", הוא משתף. "התופעות כללו סיוטים, לחץ, חרדה. אני בטוח שהיום יש אפילו פי כמה וכמה יותר אנשים כאלה. המ"פ שלי אז אמר לי שמגיעה לי איכות חיים גבוהה, וזה שכנע אותי ללכת לקבל עזרה מנט"ל".

כשהפלוגה של כפיר נקראה להילחם בשבעה באוקטובר ולאחר מכן בקרבות ברצועה, החשש מהחזרה לשגרה של החיילים שלו הדירה שינה מעיניו, והוא החליט לעשות מעשה: "אין ספק שהכלים והניסיון שקיבלתי אז גרמו לי להיות הרבה יותר ערוך בפעם הזאת. לדעת לבקש עזרה זה משהו שמאוד מאוד קשה ללוחמים מכל מיני סיבות".

כפיר החליט להשתמש בניסיון האישי לטובת האנשים שלו. "אני אומר לעצמי שהפעם אני רוצה להיות אחראי על הדבר הזה מול החיילים שלי, ברגע שאני חוזר הביתה, אני ממש מתחיל להתעסק במה אני יכול לעשות כדי להביא את כולם לאיזשהו מקום, שנוכל לעשות עיבוד לחוויה הזאת".

במסגרת החיפושים הללו, כפיר מגיע אל אלעד חדד (47), מטפל חוסן, שהקים את עמותת "כפר מעבר". אלעד, לוחם לשעבר בעצמו ביחידת הלוט"ר (היחידה ללוחמה בטרור – שלקחה חלק בתמרון בעזה) יודע מקרוב מה זה להילחם ולהיות בחוויות קרובות למוות. גם מהשירות הצבאי וגם מאירוע בריאותי חמור שהגיח לחייו בשנים האחרונות: "2021 הייתה נקודת שפל בה הייתי בטיפול נמרץ בין חיים למוות" הוא משתף.

"המחלה עשתה כמה דברים", ממשיך אלעד, "היא הפגישה אותי עם חוויה מאוד אינטימית, עם האפשרות לאבד את החיים, זה מה שהפך אותי להיות מאמין גדול במשברים עמוקים כדי לדייק את החיים, את סדרי העדיפויות, כל עוד יש קהילה ומעטפת נכונה שמלווה אותך ברגעים האלו".

כמו כל ישראלי ובמיוחד כמטפל, המסלול של אלעד השתנה ב-7 באוקטובר: "האינסטינקט הראשון שלי היה להתגייס, אבל מצבי הבריאותי לא אפשר לי להילחם. אשתי אמרה לי לך תחשוב איך אתה יכול להועיל, ובמקביל הייתי בשיחות זום רבות של מטפלים בטראומה מכל העולם".

אחד המומחים הזרים שעמם שוחח אלעד הוא מומחה מקנדה, "שדיבר איתנו על איך מתמודדים עם המסות האדירות של הלוחמים שייצאו משדה הקרב ויצטרכו להתמודד עם משבר לא פשוט. הייתה לי דאגה מאוד מאוד עמוקה מהיום הראשון לחבר'ה שעוזבים את הבית ויוצאים להילחם ולאופן בו הם יחזרו. כמטפל, אני יודע שלדרך שבה הם יחזרו יש משקל גדול מאוד להמשך המסע שלהם - ושלנו כחברה".

שם, באותה השיחה המומחה הקנדי סיפר על הדרך הייחודית שבה התמודדו תרבויות ילידיות בדרום אמריקה עם המעבר החד בין המלחמה - לשגרה. בין שדה הקרב לשדות הכפר.

אלעד, שמכיר את המצב שבו לפעמים שעות בודדות מפרידות בין לחימה לבין הוצאת ילדים מהגן, החליט לאמץ את הרעיון. הוא אסף תחילה כעשרה מטפלים מסוגים שונים, וכבר בנובמבר פתח את המקום עם המודל המיוחד. אחרי החיבור שנוצר ביניהם, הפלוגה של כפיר הגיעה לכפר, במימון תרומות.

"סיפרו לנו איך הילידים התמודדו עם הקושי הזה שאנחנו חווים, שאחרי שהם היו חוזרים מהמלחמה, לפני שהם חוזרים לשבט, הם חייבים להיות בכפר שנקרא כפר מעבר, יחד עם המבוגרים של השבט שעברו מלחמות בעצם", משחזר כפיר את החוויה שלו ושל חייליו שם. "המבוגרים עוזרים ללוחמים ששבו לעשות את המעבר משדה הקרב חזרה לשגרה".

"זה באמת מאוד נכון בעיניי" המשיך, "אחרי שחזורים ממקום כמו מלחמה אתה חייב לעבור דרך איזה משהו, דרך מסננת שעוזרת לעשות את הסוויץ'. כי אם לא, אתה בקלות יכול להביא התנהגויות של מלחמה הביתה, של אגרסיביות של חוסר סבלנות, שאלה דברים חשובים בשדה הקרב, זה מה ששומר עלינו שם, אבל בבית זה רעיל, זה מסוכן למשפחה, לזוגיות, לעבודה".

ואיך נראה כפר מעבר בגרסת 2025? "היינו שם קבוצה של 30-40 לוחמים מהפלוגה, ואיתנו 12 מטפלים, כל אחד מסוג שונה, מתחום של טיפול פיזי, מתחום של שיח פסיכו-דינמי, טיפול בתנועה, טיפול דרך מוזיקה, אמבטיות קרח, כל מיני כלים שקשורים בטיפול והחלמה, למשך 36 שעות. כל הזמן יש דברים שקורים במקביל, עושים עבודה של 'נרטיב משותף', מתחלקים לצוותים שחוו ביחד דברים ומדברים עליהם. במקביל יש את כל המטפלים שעומדים ליד מיטת טיפולים ואתה פשוט יכול לגשת. הכל מאוד מזמין ולא לוחץ, כל אחד מוצא את מה שמתאים לו".

כפיר מסכם את החוויה: "אין לי איך לתאר את זה מלבד שהרגשנו עטופים, גם הסקפטיים יותר אלה שאומרים: 'אני לא בא בשביל עצמי, אני בא כי זה חשוב לאחרים' גם הם בסוף הודו שזה עשה להם מדהים, זאת בועה מוגנת עם שפה משותפת, שמאפשרת גם לאנשים הכי סגורים לפתוח ולפרוק. כשסיימנו, אחד - אחד אנשים אמרו לי את הדברים הכי מרגשים שאפשר לשמוע, על מה שזה היה עבורם. אנשים שלפני אמרו: 'אני לא צריך את זה', ובסוף אמרו: 'לא האמנתי כמה הדבר הזה יכול להיות משמעותי בשבילי, אני לוקח מפה כלים פרקטיים לעתיד'".

בינתיים העמותה גדלה והיום כוללת כבר כ-40 חברים, רובם הגדול מטפלים לוחמים לשעבר - מנסים לשמור על העיקרון הילידי העתיק שבו המטפלים הם בעצמם למודי קרבות. עד כה הם כבר העבירו מסע יותר מ-400 לוחמים שחזרו מהקרבות.

החזון – להמשיך ולהתרחב, ואלעד אופטימי: "פוסט טראומה זה לא איזה גורל מוכרע, אנשים שעברו חוויות קשות ומשברים יכולים לגדול מהשבר בזכות קהילה עוטפת, יכולים להיות אנשים מאוד חזקים אמיצים ומנהיגים טובים".

לאתר העמותה.