מסלול התנגשות: מה עומד מאחורי המתיחות בין הרמטכ"ל לממשלה

כאשר רב-אלוף אייל זמיר נכנס לתפקיד הרמטכ"ל, היו מי שחששו ממינוי פוליטי של הממשלה ובמיוחד של העומד בראשה בנימין נתניהו. חשש שהתחזק כשאחד הצעדים הראשונים של זמיר היו להראות את הדרך החוצה לדובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי, ש"סומן" על ידי כמה מתומכי הממשלה, וגם אימוץ של כמה נרטיבים.

עם זאת, בשבועות האחרונים נראה שזמיר דווקא לא חושש מעימותים עם הדרג הפוליטי, כדי לשמור על העצמאות שלו ועל צה"ל. ההדחה של האלוף דוד זיני בתוספת עקיצה לדברי האלוף "זו אינה מלחמה אין סופית, נפעל לקצרה", הייתה חלק מכך.

בהקשר הזה, יש להוסיף דברים שאמר ל-mako אלוף בצה"ל: "בפרשת זיני ראש הממשלה הראה שאין לו אמון מלא ברמטכ"ל, אחרת למה להסתיר את המהלך?". לכל זה יש להוסיף את החלפת המסרים בין הרמטכ"ל לשר הביטחון דרך התקשורת, הודעת הרמטכ"ל שהייתה גיבוי לפצ"רית ומעל לכל, המסר של זמיר עצמו: "אם יש לכם מישהו טוב יותר אתם מוזמנים להחליף אותי", כשהוא יודע שזה לא יקרה. נראה שזמיר נמצא במסלול התנגשות, שגובה לא מעט מזמנו, וכל זה על רקע מלחמה ארוכה ומורכבת.

נראה שהמתחים בין הרמטכ"ל אייל זמיר לבין הדרג המדיני והפוליטיקאים, נובעים ממספר בעיות: העיקרית היא ההתערבות הפוליטית בצה"ל. פוליטיקאים מנסים להשפיע על פיקוד הצבא כדי לקדם מהלכים שאינם בהכרח ביטחוניים אלא אידאולוגיים. למשל "הגברת שליטה אזרחית" בעזה או סיוע לנוער הגבעות והתפשטות ההתנחלויות ביהודה ושומרון. גם השפעה על נהלי הפתיחה באש מתוקף אותה אידאולוגיה. הרמטכ"ל זמיר לא הסתיר את ההתנגדות הנחרצת שלו לשימוש בצה"ל ככלי לקידום מטרות פוליטיות.

המחלוקת היא גם בשל פערי גישה אסטרטגיים, כשהדרג המדיני כולל ראש הממשלה וסביבתו וגם שר האוצר וביטחון הפנים, דורשים מצה"ל לפעול באגרסיביות רבה יותר בעזה ולנקוט בגישות כוחניות נגד חמאס. דורשים לתפוס שטחים גם בגזרות אחרות, בלבנון ובסוריה, בלי תאריך יציאה. הם גם דורשים להפעיל עוד יותר אש, בלי להתחשב בביקורת עולמית.

בסביבתו של הרמטכ"ל אמרו לנו השבוע שזמיר מביע עמדה מקצועית כשהשיקולים שלו מבצעיים, ומתחשבים מתוקף תפקידו גם סיכונים לכוחות ואחריות בין-לאומית. זמיר היה זה שהתעקש שלא תהיה הרעבה בעזה, כשהוא אומר לשרים באופן מפורש ש"לא אתן שחיילי צה"ל יבצעו פשע מלחמה והרעבת האוכלוסייה זה פשע מלחמה".

הוא גם הסביר שבטרור ישנו צורך מקצועי ומבצעי להפריד בין האוכלוסייה למחבלים, כדי לא לדחוף גם את המתנגדים להיות בצד של חמאס או כל ארגון טרור אחר. השרים גם לא אהבו לשמוע מהרמטכ"ל שמבצע צבאי "בלי רגל מדינית לא יביא למימוש ההישגים ולניצחון", מה שהוביל לביקורת מצד שרים שבדיון קבינט טענו להססנות.

גם סוגיית אחריות לאירועי 7 באוקטובר הפכה לעימות ישיר בין הרמטכ"ל לדרג המדיני. הרמטכ"ל זמיר קידם תחקירים פנימיים בצה"ל, בעוד שפוליטיקאים מעדיפים להטיל אחריות ישירה על הצבא בלבד. יש מתח גובר והולך סביב הדרישה של ראש הממשלה עצמו והשרים שלו מהצבא "לקחת אחריות", בצורה שנתפסת על ידי הצבא כפוליטית ומאשימה מדי, תוך התנערות מהאשמה של הדרג המדיני.

אחד הדברים שממש עוררו את זעמו של זמיר, היו הדלפות והקשרים אישיים של קצינים, כולל בכירים, עם פוליטיקאים. התחושה במטה הכללי היא שפוליטיקאים ממש "מפעילים מקורות בצה"ל" כפי שאמר לנו קצין בכיר. הרמטכ"ל לא הסתיר את הכעס שלו על קצינים שמדליפים מידע ומתדרכים פוליטיקאים ללא תיאום עם הדרג הפיקודי. הוא אף הורה לאסור על קצינים להיפגש עם פוליטיקאים ללא אישור בעקבות כמה מקרים מהסוג הזה.

זמיר, בהודעות שלו לתקשורת וגם בשיחות עם שר הביטחון וחברי הקבינט, מזהיר מהתערבות פוליטית בצבא, שמנסה להשפיע על קביעת מטרות המלחמה וגם בהפעלת הצבא ככלי, במקום שבו נדרש בכלל כלי מדיני. זה הורגש היטב בנושא סיוע הומניטרי וסיכון חיילים בעזה. הרמטכ"ל התנגד באופן נחרץ לדרישת הדרג המדיני לשלב את צה"ל באופן פעיל בחלוקת סיוע הומניטרי לעזה, כשהוא מבין שזה מגיע מהשאיפה שלהם להקים ממשל צבאי ברצועה ובהמשך גם יישובים, כאשר לא התקבלו בהקשרים האלה החלטות ממשלה או הנחיות.

ההתנגשות בין זמיר לשר כ"ץ בעקבות הכוונה של הפצ"רית לנאום בכנס לשכת עורכי הדין באילת, העצימה עוד יותר את המתח. אחרי שהשר פרסם הודעה שהוא אוסר עליה להופיע בכנס, זמיר פרסם הודעה מגבה, שבה אמר שהוא אישר את הופעתה שם.

גם כאן הנימוק היה מקצועי. בכנסים מהסוג הזה, צה"ל בעצם מראה לציבור ויותר חשוב לעולם, מה הוא עושה כדי לשמור על הדין הבין-לאומי ואיך הוא אוכף מקרים חריגים של חיילים. כך היה במשך שנים. זמיר רצה להראות שהוא "לא פראייר" וגם הוסיף עקיצה לשר, כשציין, ולא בפעם הראשונה, שהוא לא מקבל מסרים מהדרג המדיני דרך התקשורת.

קשה להסביר מה עומד מאחורי ההתנהלות הציבורית והתקשורתית של הרמטכ"ל זמיר. אבל אין ספק שיש כאן מסר מאוד ברור לממשלה והעומד בראשה. הרמטכ"ל זמיר מונה על ידי אותה ממשלה והוא גם נקי באופן יחסי מרוב הכשלים של 7 באוקטובר. זמיר גם יודע טוב מאוד שלממשלה יהיה קשה מאוד לפטר אותו אחרי זמן קצר כל כך, תוך כדי מלחמה וכשהציבור ער למאבקי הכוח בצמרת.

זמיר מרגיש חסין יחסית, אבל גם מבין שהוא בדרך למסלול התנגשות שעלול להיות דומה לזה של ראש השב"כ רונן בר. כאן זו כבר בעיה ביטחונית. הממשלה וחברי הקבינט הוכיחו שבמאבקים כאלה אין להם בעיה להסתיר מידע ולא לשתף פעולה, והחשש הוא שבקרוב זמיר והצבא יהפכו למטרה של פעילים פוליטיים ומקורבים.

גורמים בסביבתו של הרמטכ"ל זמיר מסבירים שאין לו עניין במאבקים פוליטיים, והוא מנסה לשמר את העצמאות המקצועית של הצבא, אל מול לחצים פוליטיים גוברים. הפער הזה בין גורמים כל כך חשובים ימשיך בלי שום ספק להשפיע על תפקוד מערכת הביטחון, וגם על השיח הציבורי בישראל. אלו בשורות לא טובות לאזרחי המדינה.