יומן מסע: מתוך בית החולים הישראלי בפיליפינים
לידות מרגשות, טיול בנפגעי הטייפון ומתן עזרה לכל יד מבקשת – כך נראה היומיום בבית החולים הישראלי בצפון מדינת הפיליפינים. סגן ליבי וייס, חברה במשלחת, מספרת על החוויות מתוך בית החולים הישראלי, על תגובות המקומיים, על חיים שהצילו ועל חיים חדשים שהביאו לעולם. הפיליפינים, יומן מסע
המסע שלנו לפיליפינים התחיל כשמצאנו את עצמנו, משלחת מגוונת של 148 קצינים וחיילים, רופאים, אחיות, לאבורנטים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאלים, לוחמי חילוץ והצלה ועוד, בנמל התעופה בן גוריון ממתינים להנחיות ומתכוננים עם למעלה מ-100 טון ציוד. אחרי 12 שעות ארוכות של טיסה מעל לים, הגענו לסבו, פיליפינים. כשיצאנו מהמטוס, הבנו ברצינות את האתגר שלנו במדינה – חום שלא חווינו מעולם. על משטח הנחיתה היינו מוקפים בארגזים של סיוע בינלאומי כשלפנינו עד דרך לא קלה עד התחנה הבאה שלנו, שם נידרש להעניק את הסיוע הדרוש למדינה מוכת האסון.
מיד קיבלו את פננו המוני מקומיים, נרגשים לקבל אותנו ברגעים הראשונים שלנו בפיליפינים. עלינו על אוטובוסים שבילינו בהם ארבע שעות בנסיעה צפונה לעיר בוגו, עיר שנפגעה קשות מהטייפון. למרות התשישות שלאחר הטיסה, היינו מרותקים מהיופי של הצד הפראי של המדינה. הגענו לבוגו בליל יום חמישי ובילינו את הלילה במבנה ספורט שהגג שלו עף בטייפון כשחלקנו הלך לישון תחת כיפת השמיים, אחרים בילו בנגינה על גיטרה, שירה משותפת ויצירת הקשרים האישיים לקראת המשך העבודה במשלחת. הייתה תחושה טהורה של התרגשות – התשוקה להתחיל לעבוד בהקדם האפשרי.
היום הראשון שלנו שם התחיל מוקדם בבוקר, כבר אז התחלנו לפרוק את כל האספקה הרפואית שהגיעה. הכמות הייתה מדהימה – כיסאות גלגלים, מכשירי אולטרא-סאונד, חיתולים, תרופות ואפילו מקררים. תחושת הגאווה באוויר המשיכה לעלות וההתרגשות הגיעה לשיאה כאשר הנפנו את דגל המדינה.
מחלקת הילדים שהקמנו התמלאה כולה בצעצועים ותוך זמן קצר עמדו על המפתן תושבים מקומיים שהמתינו לקבלת טיפול רפואי. היום הזה היה מלא באירועי וציוני דרך משמעותיים – הטיפול בפציינט הראשון ולידת התינוק הראשון ששמו כצפוי – ישראל. אל"מ ד"ר עופר מרין, המנהל של בית החולים, המשיך לציין בפנינו את החשיבות של מה שאנחנו עושים כשהוא הצהיר - "אנחנו פה כדי לתת מענה לכל קריאת עזרה".
הייתה לי הזכות להיות בחדר הלידה ברגעים אחרי שישראל נולד ומה שהורגש בחדר היה באמת ובתמים אווירה של תקווה – התחושה שאחרי אירוע כל כך קשה, החיים, וביחוד חיים חדשים – נמשכים.
בבוקר השני, קידמו את פנינו 150 אנשים שהמתינו בכניסה לבית החולים, משתוקקים לקבל מקום בתור לקבלת טיפול. באותו היום, התחלנו להשתמש במכשור הרנטגן, בשירותי המעבדה ובתחנה באופטומטריסטית. רגעים מסוימים הרגישו מטורפים – בכל פעם שנוספו מטופלים חדשים לתור, נוסף ריגוש. ההליכים נמשכו. הניתוח הקיסרי הראשון שביצעה המשלחת, בוצע על מושב אחורי של רכב. זה היה מסוג הרגעים שבהם הטבע של המשלחת של צה"ל נראה – המחויבות לעזור, בלי שום תשוקה או צורך לקבל הכרת תודה.
התחושה הכללית פה היא של התעקשות ומחויבות למטרה – לעשות כל מה שצריך כדי לעזור לאנשים שנזקקים לזה.