מאחורי היער: כך נעלם הכפר מעלול מעמק יזרעאל
מעלול, כפר ערבי-נוצרי בעמק יזרעאל, ננטש ונחרב ביולי 1948 – ומאז לא שוקם. מהכפר נותרו שתי כנסיות, מסגד נטוש ומעיין, אך הזיכרון חי ופועם בלב צאצאיו שחוזרים אליו בכל שנה ביום שבו נאלצו לעזוב. בין גבעות שקטות ושבילי אופניים, מתגלה סיפור של עקירה, זהות ומורשת שעדיין מבקשת הכרה
יש בארץ לא מעט חורבות לצד שרידי יישובים שנעזבו באחת, חרבו ולא יושבו עוד. ומעלול, כפר ערבי נוצרי, הוא אחד מהם. אם מעולם לא שמעתם על המקום וגם אין לכם מושג היכן הוא נמצא, תנוח דעתכם ותרגישו בנוח כי אתם לא לבד. הכפר שכן צפונית למגדל העמק ומזרחית ליישוב תמרת, בשטח שמכוסה היום ביער קק"ל, שבילי טיול וסינגלים, כך שרוכבי אופניים פוקדים אותו מעת לעת. מהכפר נותרו מעט רמזים על מה שהיה: בתי תפילה, שתי כנסיות מרשימות ומסגד מט לנפול. יש לצדו גם מעיין ובעיקר שאלה גדולה, מה קרה כאן?
היסטוריה חקוקה באבנים
מאחורי סיפורו של הכפר מסתתרת שכבת עומק ארוכה ומפותלת, שרק חפירה היסטורית וארכיאולוגית מדוקדקת יכולה לחשוף. באזור נמצאו שרידי יישובים שונים שהתקיימו במשך אלפי שנים, לאורך רצף של תקופות. הקדומים שבהם בני כ-5,000 שנה (תקופת הברונזה הקדומה) ועד לתקופה הביזנטית, לפני כ-1,500 שנה. בין הממצאים גם גתות וכתובת בעברית, רמזים לחיים עשירים, דתיים וחקלאיים. ישנה סברה שהכפר שכן על חורבות יישוב מקראי בשם נהלל, ושמו השתמר עד היום במושב נהלל הסמוך. בתקופת המשנה השתנה שמו למהלול, ובמהלך התקופה הביזנטית תושביו נאלצו להתנצר, בעוד היהודים שלא הסכימו לכך, סולקו מהאזור. במשך מאות שנים התקיים בכפר רוב נוצרי, אם כי במאה ה-20 אוכלוסייה זו הצטמצמה.
בתקופה העות'מאנית הוקמו בכפר שתי כנסיות, ובשלב מסוים נמכרו שטחי הכפר וסביבתו למשפחה לבנונית עשירה. בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת, עם תחילת תנופת ההתיישבות הציונית, החלו אנשי ההתיישבות, ובראשם יהושע חנקין שכונה "גואל האדמות", לרכוש אדמות בעמק יזרעאל. הם ביצעו עסקאות עם בני משפחת סורסוק, שהחזיקו בקרקעות רבות, ובשנת 1921 רכשה חברת הכשרת היישוב את רוב אדמות הכפר, מלבד כ-2,000 דונם.
תושבי המקום, שהיו במעמד של "אריסים", נותרו לגור בכפר, וכעבור עשור הבריטים ערכו מפקד אוכלוסין שמנה 390 תושבים ו-90 בתי מגורים. סקר נוסף שנערך ב-1945 חיזק את הנתון, ולפיו מתוך כ-4,700 דונם של אדמות הכפר, כ-2,000 לא היו בבעלות יהודית. הדרמה הגיעה לשיאה במלחמת העצמאות וביולי 48 הכפר נכבש ובתיו נהרסו כליל, למעט מבני הדת.
"הם יצאו בידיים ריקות"
בשנים הראשונות האזור היה בשליטה צבאית ולא התאפשרה גישה לכפר או לכנסיות, והמתפללים נהגו לשבת בחורשה הסמוכה. בהמשך הוקם בפאתי הכפר ועל בית הקברות, בסיס מגודר של חיל האוויר שנגס בשטחי הכפר. "גדלנו על אהבת הכפר ועל הסיפורים וזה היה חלק משמעותי בחיים שלנו", אומר עלי סלאח, תושב יפיע שהוריו נולדו במעלול. "ההורים שלי היו בני עשרים בערך כשעזבו את הכפר עם סבא שלי. לפני כמה שנים ישבנו עם כל זקני הכפר והם סיפרו לנו את כל האמת. אין לנו אינטרס לשקר כי לא הייתה סיבה להגר מהכפר, היו יחסים נדירים בין הנוצרים למוסלמים ויחסים טובים בין תושבי הכפר לאנשי האזור. היום נשארו מהדור הזה שניים או שלושה זקנים, אבל אם שואלים כל ילד הוא יגיד שהוא ממעלול".
ככל שנחשפים עוד פרטים מהעדויות, מתבהרת תמונה כואבת הרבה יותר של מה שהוביל לעזיבה, וסאלח טוען שתושבי הכפר הוגלו ממנו בעל כורחם. "כוחות של אצ"ל והגנה השתלטו על מקורות המים ואחרי 21 יום בלי מים לעדרים ולחקלאות, לא הייתה ברירה והם החליטו לצאת. היו הבטחות להחזיר אותם אחרי כמה ימים כשהמצב יירגע אז ב-15 ביולי 1948 רוב התושבים, כמעט 97 אחוז, יצאו ועברו שני קילומטר משם לכפר יפיע כי לא רצו ללכת רחוק מדי ושיוכלו לחזור מהר. הם יצאו בידיים ריקות, השאירו הכל מאחור כי חשבו שיחזרו אחרי כמה ימים ובכפר נשארו חמישה זקנים שלא יכלו ללכת והתנדבו לשמור על הבתים והרכוש. יומיים אחרי פוצצו את כל הבתים עם הזקנים והם נהרגו. יש לנו את השמות שלהם".
לשאלה אם קדמה לכך אלימות כלפי יהודים סאלח עונה בנחרצות שמה שהפתיע והכעיס זה דווקא היחס של אנשי נהלל וכפר החורש. "אנשי מעלול הגנו על כפר החורש מפני פורעים שבאו לתקוף אותם ושמרו על הדרך, וכשהוציאו אותם מהכפר אף אחד מהם לא עשה כלום כדי לעזור להם, כולם עמדו מאחורי ארגון ההגנה".
העזיבה לדברי סאלח השפיעה על הוריו ועל בני הכפר מבחינה כלכליות: "היו להם הרבה אדמות שם וכולם נאלצו להתחיל מאפס וזה היה מאוד קשה. המדינה הציעה כסף לזקנים ורק אחדים הסכימו. הרוב סירבו והתמודדו והיום, ברוך השם, כולם הסתדרו בכוחות עצמם. הם הבינו שלא יחזרו והתחילו חיים חדשים ורכשו אדמות".
כששתיקה רועמת
כמו בכל סיפור היסטורי טעון, גם כאן קיימים נרטיבים מקבילים, שלעתים מתנגשים זה בזה. עמיר מורן מתמרת, יזם חברתי שעוסק בפיתוח אתרי מורשת בתחומי המועצה האזורית עמק יזרעאל, מספר שמדובר באתר מפתיע. "הכביש הראשי עובר 200 מטר משם ומי שנוסע לא רואה דבר מלבד יער אורנים. רק כשנכנסים לכביש פנימי ונוסעים דרך הגבעות, מגלים את שתי הכנסיות השלמות, שהן גדולות ומדהימות, והמקום לא מוכר לציבור הרחב".
מורן מאשר שמשפחת סורסוק אכן שיכנה בשטחיה פלחים שעיבדו את אדמותיהם. "למיטב ידיעתי השטחים שקנתה חברת הכשרת היישוב היו שטחים שעובדו בעמק, ואלה שלא נקנו, (יתרת 2000 הדונמים א.ג.), היו בכפר ובסביבתו הקרובה". לשאלה מה התרחש שם ביולי 1948, טוען מורן שאין מסמכים או פרטים על כיבוש הכפר, אך לא היה בו טבח: "האנשים ברחו ונטשו את הבתים ליפיע הסמוכה. לומר גירוש זה מורכב, כי הגבול בין גירוש לבריחה מטושטש בהרבה מקומות. לפי אנשי ההגנה הם לא גורשו אלא ראו מה קרה במקומות אחרים ובחרו לברוח. הכוחות לא נגעו בבתי התפילה".
עופר אבידב, מורה דרך ובעליו של אתר "הסליק בנהלל", מצטרף לאמירה שכיבוש והרס הכפר היה אירוע של אין ברירה, כמו הרבה כפרים אחרים, אך במקרה הזה פתיחת הציר שירתה גם פתרון נוסף. לטענתו, לתושבי כפר החורש הסמוך היה כביש גישה יחיד מנצרת ובלהט המלחמה הם היו כמעט נצורים ולכן כיבוש מעלול הזרים להם חמצן ופתח גישה נוספת. לשאלה אם היה מדובר בכפר עוין, הוא טוען את ההפך: "בין אנשי נהלל למעלול היו יחסים טובים, הם לא רצו שום סכסוך וחיו בשלום עם אנשי הסביבה. נהלל הוקם על שטחי מרעה שרועי מעלול היו רגילים לרדת אליהם, ואנשי המושב שמו ליד המעיין הסמוך לכפר שוקת לטובת עדריהם".
אבידב ומורן, מספרים כל אחד בנפרד שלפני כעשור, הציבו תושבי הכפר ליד קיר הכנסייה לוח ועליו מפה המתארת את מבנה הכפר ומפרטת את שמות הרחובות והבתים של כל משפחה. "אני מגיע לשם מפעם לפעם" מספר מורן, "ושמתי לב לשלט החדש אבל כמה חודשים אחרי הוא נעלם וזה עניין אותי עוד יותר. כששאלתי את צאצאי הכפר אמרו שהרשויות הסירו אותו. זו הייתה הזדמנות להבין את מבנה הכפר וזה כנראה עורר אי נוחות. בסוף אנחנו רוצים לשמר את המורשת המקומית, זה לא צריך להפחיד את הרשויות".
מסע אל מקום שאינו קיים
המטיילים שמגיעים לאזור מעלול פוגשים ראשית את שתי הכנסיות המרשימות שנותרו על תילן, הקתולית והאורתודוקסית. "האורתודוקסים שיפצו את הכנסייה שלהם, אבל הקבלן עשה כמה דברים שפגעו בבניין מבחינה היסטורית", מספר סלאח. "הוא עשה שיפוץ מודרני והוציא אבנים עתיקות, ראיתי את זה וגם צילמתי. את הכנסייה הקתולית שיפצנו אנחנו, המשפחות ממעלול. כשבאנו אליה בפעם הראשונה גילינו בפנים עדרי בקר. סגרנו אותה, ואז התחלנו לשפץ. גם המסגד היה במצב לא טוב, הוא סיכן את המטיילים שרוכבים שם, וגנבו ממנו אבנים עתיקות מקיר אחד. חיזקנו אותו עם עמודי ברזל, ועכשיו הוא מוקף גדר ומוגן".
את הדרך למקום אפשר למצוא בקלות, ומי שיכתוב בווייז "כפר מעלול" יופנה מכביש 75 לדרך נוף מסומנת באדום. הדרך חוצה את הגבעות, חולפת לצד בסיס צבאי, וממשיכה בין שרידי הכפר לשעבר. היא מובילה ליער כפר החורש, אזור שמושך בעיקר רוכבי אופניים, אך אינו כולל שבילי הליכה רבים. בעונת החורף והאביב החורשה פורחת בצבעים עזים, בין אבנים רוויות זיכרונות, היסטוריה ונוסטלגיה.
בשנת 1994, עם אווירת השלום של הסכמי אוסלו, החלו לראשונה לאשר ביקורים במקום ביום העצמאות. מאוחר יותר נפתח האזור לביקורים חופשיים, וצאצאי הכפר בחרו להתכנס מדי שנה למיסה בכנסייה הקתולית. מאז, בכל שנה ביום השני של פסחא, הם עורכים צעדה, מפגש ותפילה, אירוע שמתקיים עד היום. בנוסף, כשהמצב הביטחוני איפשר זאת, התקיים גם מפגש ביום הפינוי, יום שמצוין עבורם כיום זיכרון. אבל בשנתיים האחרונות, בעקבות המלחמה והרגישות הביטחונית באזור, לא התקיימו המפגשים מכיוון שמדובר בשטח צבאי סגור. "הרעיון הוא להפגיש את הדור הצעיר עם הדור הוותיק, להעביר להם את הסיפורים, את ההיסטוריה, את המורשת", מסביר סלאח.
אבל עבור רבים מבני ובנות הדור השני והשלישי, הקשר למקום איננו רק נוסטלגיה, אלא גם תקווה לעתיד. "היו כאלה שהאמינו שיום אחד נחזור, והם עדיין חולמים על זה", אומר סלאח. אני מבקר הרבה במקום ורואה שלא עשו כלום בשטח. מחכה שיום אחד מישהו מהאחראים יפנה אלינו ויאמר: תחזרו. בינתיים על האדמות החקלאיות שלנו הקימו קניון במגדל העמק. אני לא מבין למה לא נתנו לנו לנהל את השטח. כשהמדינה הפקיעה אדמות לצורך ביטחוני שתקנו. אבל קניון הוא לא ביטחוני, זה עניין כלכלי. וגם אנחנו יודעים לנהל עסק כלכלי כמו שאנחנו מנהלים את העסקים שלנו היום".
לצד העדויות ההיסטוריות והגעגועים האישיים, נכתבו גם יצירות ספרותיות בהשראת חוויות דומות של עקירה ואובדן. כך למשל, בספרו "דוניא", מתאר עודה בשאראת את היעלמותה של אישה צעירה מעיירה ערבית בצפון הארץ, ומכאן נפרש סיפור רחב על שלושה דורות של ערבים בישראל. הספר עוסק בזיכרון, בזהות ובחיים בצל העבר, ברוח דומה לעדותם של צאצאי מעלול, ולמרות השנים שחלפו התחושות נותרו חזקות: "אני לא מבין למה לא מכירים באדמות שלנו, שנוכל להמשיך לגור יהודים ליד ערבים", אומר סלאח. "לצעירים שלנו אין לאן ללכת, אז הם עוזבים לערים. אנחנו כל הזמן פונים לגורמים שונים. אנחנו עדיין חולמים על חזרה לכפר. זו התקווה של הרבה אנשים".