מטולה מתעוררת: ככה נראה היום המקום שהיה הכי מסוכן להיות בו בזמן המלחמה

עלינו למצפה דדו במטולה. עמק החולה ועמק עיון נפרשו למרגלותינו במלוא תפארתם, ביחידה אחת, כאילו אין גבול ביניהם. "פעם אולי עוד נוכל לטייל ביניהם", הרהרתי בקול. "אינשאללה", אמר המטולאי וסיפר שזה היה החלום של סבו והיום של בנו הקטן. את הטיול עשינו שנתיים טרום המלחמה אז עוד היינו אופטימיים שמשהו טוב הולך לקרות באזור. דיברנו על היסטוריה, חלוציות, ציונות, ראשית המדינה, מלחמות, חלומות ושלום, והקטע המרתק היה במטעי התפוחים שנשקו לגבול ולבתים במורדות כפר כילאה. העצים האחרונים היו נטועים במרחק 2־3 מטרים מגדר המערכת ומעברה ניצבו בגאון וילות הנופש המפוארות של עשירי בירות ושייחים סעודים. "זה סימן משמח לרגיעה וחזרה לשגרה", אמר אחד מהחברים, וליאור בז, המדריך ותושב מטולה, מיהר לסייג ואמר שמתחת לפני השטח האדמה מבעבעת ובמרתפי הבתים מוסתרים מחסני נשק.

> נטושים לגמרי: כך נראו המלונות בצפון

> עיר רפאים: ככה נראתה קרית שמונה בזמן המלחמה

בסיור נוסף שעשיתי במטע התפוחים של חיימקה הוד, ראיתי את הבית הכתום, הבודד, שבמרפסת התנוססו דגלי לבנון ופלסטין. הבית עמד כמובלעת בין העצים, במרחק יריקה מהעובדים במטעים. חיימקה סיפר שמהבית עלו ריחות של תבשילים ושל פיתות שנאפו בטאבון, שסחררו את ראשו ועוררו את הבטן הרעבה. במרחק נגיעה מקצה המטעים התנהלה תנועה ערה על הכביש המחבר בין מזרח לצפון לבנון. בתחנת הדלק שמעבר לכביש המבט הצטלב לי עם הנהג שהמתין בתור, הוא חייך מתחת לשפם בעוד ילדיו נופפה לנו לשלום. משם המשכנו לשער פאטמה בגדר הטובה – שעד שנת 2000 היה פתוח למעבר של עובדים לבנונים בישראל. השער נעול, המבנים נטושים ורק השלט המפורסם של "הדודה מרי", שבישלה באהבה לחיילים, נותר למזכרת. ואז הגיע השבעה באוקטובר.

שוויץ בקצה האצבע

טרום מדיניות השמים הפתוחים וטיסות הלואו קוסט, מטולה הייתה השוויץ של ישראל, יעד הנופש האולטימטיבי שהוא ההפך מאילת, בעיקר בחורף כשעננים נמוכים סוככים עליה כחופה לבנה והשלג מכסה אותה ואת פסגות ההרים. גם החום הלוהט של תל אביב עשה לה טוב והיא הייתה מפלט לנופש בטמפרטורות שפויות עם בונוס - סמיכות לנחלים, מפלים ומעיינות צוננים ומרעננים. במושבה היו אז צימרים בודדים וארבעה מלונות עם תפוסות מלאות. בכל שנה הגיעו כחצי מילון מבקרים ומי שלא הגיעו לחופשה הגיעו לטייל ברחובות העתיקים, בין הנחלות ובתי האבן מראשית הישוב, במתחם האמנים, במוזיאון בית האיכר, בבית המוזיקלי של זמי, בין המצפורים, בשמורת נחל עיון, במרכז קנדה, בפסטיבל המשוררים ובטחנה – מסעדת בשרים מהוללת שבשביל הסטייקים שלה היו מצפינים במיוחד. אבל, כאמור, השמים הפתוחים הורידו לה והיא ידעה עליות ומורדות ודווקא בתקופת הקורונה וטרום השבעה באוקטובר היא הייתה שוב בנסיקה ונפתחו מקומות אירוח ומיזמים תיירותיים-אמנותיים-קולינריים חדשים.

לפני המלחמה פעלו במטולה ארבעה מלונות - סלינה, מטיילים מטולה, בית שלום ואלסקה אין - שחטפו פגיעות ישירות ונזקים גדולים. חלק מהמלונות החלו לשקם ולשפץ ויש תקווה שיחזרו לארח בקרוב. בנוסף, ברחבי המושבה 15 מתחמי צימרים וסוויטות ובהם כ-50 חדרי אירוח, שגם חלקם נפגעו. נכון להיום, נפתחו רק 10 מתחמים ובכולם מחכים לאורחים.

בין הנפגעים גם מרכז קנדה (עם הבריכות, הבאולינג וההחלקה על הקרח) שחטף פגיעה ישירה ובקרוב יחל בשיפוץ. גם מתחם האומנים נמצא בשיפוצים וטרם פתחו את בית האיכר - מוזיאון המציג את חיי החלוצים ומייסדי המושבה. גם על הקולינריה נחתה מכה קשה - מסעדת האחוזה קיבלה פגיעה ישירה והיא עדיין סגורה; בתי הקפה נסגרו; המבורגר הסמטה עבר לתל אביב ויש שמועה שהוא חוזר בחודש הבא, ועיוני – חמארה ומעדנייה גלילית (עם פיצות מעולות) חזר רק באפריל. לעומת הסגירות פתחו לפני כחודשים פאב קהילתי בבית הגבולות, שעורך הופעות וערבי ג'אם סשן ומציע בירה ב-10 שקלים. עוד פתיחה מרגשת, ברוח הטרנד האופנתי, היא גולדי - עגלת קפה שנפתחה ביולי ואליה עוד נחזור.

מתחילים מחדש

מטולה, למודת הקרבות, הקטיושות והנחישות החלוצית, לא תרים ידיים למרות כל מה שעברה. מיד עם הפסקת האש, דוד אזולאי, ראש המועצה, שלא עזב אותה מפרוץ המלחמה והתושבים שחזרו, הפשילו שרוולים והתחילו לשקם, לשפץ, להניע ולהחזיר אותה לחיים. כך למשל, החלו בשיקום בית הכנסת העתיק, ופתחו לפני שבועיים את רחוב הראשונים, ההיסטורי-תיירותי, לאחר שהשלימו את השיפוץ שהחל טרום המלחמה. הרחוב מתהדר היום באבנים משתלבות והתוכנית להפוך אותו למוזיאון פתוח שישקף את ההיסטוריה המקומית. על הבתים יתלו שלטים עם סיפוריהם ויפתחו בתי קפה, מסעדות, חנויות וגלריות, ומקטעים לאורכו יהפכו למדרחוב. גם בניין המועצה, הממוקם בבית הפקידות מאז 1928, שוקם ונחנך במעמד נשיא המדינה, שבא לדרוש בשלום המושבה. באותו מעמד אמר אזולאי ש"זה רגע סמלי ועוצמתי המסמן את החזרה ללב הפועם של המושבה מתוך מחויבות להמשיך ולבנות, לגדול, ולהחזיר את מטולה למקום שהיא ראויה לו – חזקה, מתחדשת ומשגשגת יותר מאי פעם".

לדברי אזולאי "עם הכרזת הפסקת האש לפני כשנה, השקט חזר. יש פה ושם תקיפות בלבנון אבל זה כדי לעצור ולהתריע. אנחנו שמחים שהם עושים שם מה שצריך כדי לשמור עלינו. מה שמעניין אותנו היום זה איך משקמים את מטולה ואיך מתקדמים. מטולה נמצאת בתהליך שיקום מסיבי במרחב הפרטי וגם במרחב הציבורי". לשאלה האם הוא מרגיש בטוח - ענה שהוא גר 50 מטר מהגבול וישן בשקט מוחלט. "צריך לזכור שגם לצד השני, בכפרים כילא ועדייסה, אין לאן לחזור אחרי התמרון והריסת בתיהם. אין להם ביוב, לא תשתיות ולא מים ואני חושב שהם לא יחזרו לבתיהם ב-3-4 השנים הקרובות. בשביל לשקם את הכפרים צריך הרבה מאוד כסף, והשילוב של זה ושל הנוכחות של צה"ל נותן לנו את השקט. הלוואי וזה הישאר כך ויתנו לנו להתעסק רק בשיקום כדי שנוכל לצעוד קדימה, לצמוח ולהראות את הדברים הטובים שיש לנו פה".

כל התושבים כבר חזרו?
"לפני המלחמה היו במטולה כ-1,800 תושבים ועד עכשיו חזרו לצערי רק 45 אחוזים. יש כמה סיבות לחשש לחזור, ובעיקר של משפחות צעירות – המצב הביטחוני, שלדעתי כבר לא קיים. חלק לא חוזרים כי הבתים שלהם, שנפגעו, נמצאים בשיפוץ ואין להם לאן לחזור, וחלק מהמשפחות גילו את החיים הטובים במרכז ונשארו. שילוב הדברים האלה זה הסיפור של מדינת ישראל, שלא באמת עושה מאמצים לשקם את הצפון. מי שחושב שיש שיקום טועה, זה הכל למראית עין. במקום לעשות החלטות ממשלה רציניות עם תוכניות בריאות, חינוך, תרבות ותיירות - כל מה שחשוב כדי להחזיר משפחות לגליל, הם מתעסקים בדברים אחרים".

מה עושים היום במטולה?

"כשמדברים על יישובי אצבע הגליל, מטולה היא הציפורן. מוקפת גבול משלושה כיוונים", אומר ליאור בז. ליאור הוא דור שלישי למייסדי מטולה, איש שב"כ לשעבר ומפקד כיתת הכוננות במלחמה, שלא עזב כל התקופה והוא וחבריו הגנו עליה בחירוף נפש.

ליאור הוא גם ג'יפאי ומדריך טיולים שכבר טיילנו איתו בעבר וחזרנו עכשיו לראות ולשמוע מה היה ומה יהיה. הוא הוביל אותנו לסיור מרתק לאורך הגבול - בין נקודות תצפית ובעומק המטעים, שרק למקומיים יש אישור להיכנס אליהם. הוא סקר את הנוף והמקומות שנשקפו מולנו, סיפר על ראשית ההתיישבות, על המלחמות והאירועים הביטחוניים, שבחלקם השתתף. סיפר גם על השבת השחורה בדרום והמלחמה שפרצה בעקבותיה בצפון, על פינוי משפחתו לטבריה, על הכניסה של הצבא, על ההפגזות, הפגיעות וההרס הרב. על החיים בלי חשמל, בקור ובחשיכה כדי שהחיזבאללה לא יגלו את מיקומם. לשאלה למה לא עזב כדי להתאוורר קצת לאורך המלחמה אמר: "כשהבדואים נלחמו בסבא שלי הוא לא ברח אלא נשאר. אני מרגיש זכות להילחם על הבית".

"בשגרה אנחנו הכי חו"ל בארץ עם הנופים, האוויר הטוב והתיירות, הוא אומר תוך שהוא מצביע על הבתים שנפגעו בסמוך לגבול. על הדרך סיפר גם על "תיבת הנגינה של זמי" – הבית המיתולוגי של זמי רביד, מוזיקאי מחונן והבעלים של אוסף כלי נגינה עתיקים ונדירים. זמי נהג לארח מטיילים בביתו, להציג ולספר על מאות הכלים ולנגן עליהם. הבית שלו חטף פגיעה ישירה מבורכאן - רקטה כבדת משקל, שלא הותירה לו הרבה סיכוי. הבית נהרס וכך גם חלק מהאוסף. "באחד מהסיורים", מספר ליאור, "עברנו ליד הבית והכל היה חשוך. זמי היה בפנים, מנגן על פסנתר הכנף שניצל. נכנסו לפגוש אותו והמחזה היה סוריאליסטי – חשיכה מסביב ורק צליל הפסנתר פילח את הדממה. היה מצמרר, הרגשנו לרגע כמו במלחמת העולם השנייה".

המטיילים והנופשים יכולים להרגיש בטוח אצלכם?
"היום בטוח כאן הרבה יותר מלפני המלחמה. הכפרים הצמודים לנו נמחקו כליל, פריסת כוחות צה"ל גדולה יותר ומדיניות הצבא היא לזהות פעילות חשודה של החיזבאללה ולהכות בהם מידית. אנחנו שקטים ובטוחים יותר מאילת ומהאנטישמיות ברחבי העולם. מבחינתי להגיע לטייל ולנפוש בגליל, ובמטולה בפרט, זה להפגין סולידריות ולחזק אותנו ואת העסקים". לעוד פרטים: ליאור בז, 052-2465410.

נחלת איכרים

בנוסף לכל עיסוקיו, לליאור ומשפחתו מטעי אבוקדו ופירות נשירים. "חלק מהמטעים חטפו פגיעות ישירות ונגרמו להם נזקים אבל אנחנו פה ונעבד את האדמה בנחישות עד התלם האחרון", הוא אומר, ואם תרצו זו הכי חלוציות וציונות מודרנית. למשפחה יש גם את נחלת איכרים - מתחם צימרים שהיה מלא עם פרוץ המלחמה. האורחים פונו מיד והמקום נסגר. עם הכרזת הפסקת האש הוא החל במרץ לשקם, לשפץ ולהכשיר את הצימרים מחדש לקבלת אורחים.

במתחם ארבעה צימרים ובקתה נוספת בה מוגשת ארוחת הבוקר. הצימרים בנויים בשילוב עץ ואבן, הם מרווחים ושונים בעיצובם הפנימי, ומאובזרים במטבחון, ג'קוזי ומרפסת שמשקיפה לגינה היפה. לרשות האורחים מדשאה עם פינות ישיבה, ערסלים, מנגלים ובריכה עונתית. לעוד פרטים.

בית שלום

המים במזרקה מפכפכים בצליל מרגיע ונעים לאוזן. "מי החיים" אני קוראת להם כי הם זורמים בעת שלום וגם בעת מלחמה ואין יותר מהם כסמל לאופטימיות, לחיוניות ולאנרגיה המתפרצת של מרים הוד, גם כשחצתה כבר את גיל 70. מרים וחיימקה הוד-פיין הם אנשים שורשיים, ציונים, חקלאיים ומלונאים וותיקים, שחוו מלחמות, מבצעים וקטיושות ומעולם לא חשבו לעזוב את ביתם עד יעבור זעם, גם לא כשארבעת ילדיהם היו קטנים. "אני דור שלישי במטולה. הסבא שלי הקים את המושבה ב-1896 והוא ואבא שלי מעולם לא עזבו, בשום מלחמה, מבצע או מצב", אומר חיימקה, ומוסיף, "אף פעם לא פינו את מטולה, אפילו לא ב-2006, במלחמת לבנון השנייה, כשהיה עלינו ירי מסיבי". ב-7.10 הם פינו את האורחים, נאלצו להתפנות מביתם, חוו שברון לב וחזרו לאחר שנה וחצי. בכל תקופת הפינוי הדהדה בראשו של חיימקה הצוואה שכתב לו אביו: "בני, אני מוריש לך את המשק בחיי על מנת שתדע לשמור עליו אחרי מותי. מקווה שתדע להתגבר על הקשיים ולא לעזוב את המשק. זכור בני כי המשק הוא קן למשפחה כולה".

השניים הם בעלים של בית שלום הממוקם בבית ההיסטורי של הסבים יוכבד ומשה חיים פיין, שהיו ממייסדי מטולה. מדובר במלון בוטיק שנפתח לפני 35 שנים והוא מסוג המקומות שיש להם לב ונשמה. בעוד חיימקה עבד במטעי התפוחים שעל הגבול (שנכחדו במלחמה), מרים ניהלה את המלון והמסעדה הצמודה. המלון נפגע מטיל ובשובם התקשו לראות את ההרס ואת הגינה החרבה. "מאיפה מתחילים", שאלה מרים תוך שהיא מרימה זכוכיות ומגלה בעצב שלבובת ה- welcomeבכניסה נשברה הרגל. ועם כל הנזק שמחה לראות שמסביב לגזע הוושינגטוניה צומחים דקלים חדשים. "זה קסם בעיני, זה כמו עוף החול", היא אומרת בהתרגשות. לנזק הצטרפו הבעיות מול מס רכוש והקושי בלהחזיר את העובדים, שליוו אותה שנים ודרשו שכר כפול כדי לחזור, אבל לא אחת כמרים, בטריית אנרג'ייזר מהלכת, תשבר. באופן מפתיע הגיעה לעזרתה קבוצת מתנדבים מגרמניה שהיו כמו מלאכים בשערי המלון. וחיימקה, שעמד מהצד, אמר "על כל פינה שמנקים הלב לא שלם. רק שכולם יהיו בריאים ויחזרו", והתכוון לחטופים. בראש השנה, כמה סמלי, הם פתחו את המלון מחדש וחזרו לארח.

במלון 13 סוויטות לזוגות בלבד, שמעוצבות בסגנון כפרי, אמנותי מיוחד ושונה. לרשות האורחים סלון משותף, ספא להתרגעות, גלריה שמציגה את עבודותיה, גינה גדולה עם סאונה, ג'קוזי-ספא, מזרקה, ופינות ישיבה. ויש גם מסעדה בה מוגשת ארוחת הבוקר ועוגת התפוחים המיתולוגית של סבתא יוכבד, שפתוחה גם לסועדים מבחוץ. לעוד פרטים. 

הוד ראשונים

עירית הוד היא בתם של מרים וחיימק'ה שגם נאלצה לעזוב את ביתה ועדיין לא שבה אליו. "אני חצויה", היא אומרת, נאלצת לחלק את זמנה בין מטולה להר חלוץ בגלל בנותיה הקטנות". סיבה נוספת בשלה היא עושה את מסע הדילוגים היא הוד ראשונים - מתחם אירוח מיוחד שהשיקה באוגוסט במושבה העתיקה. "למעשה הייתי אמורה לפתוח את הסוויטות בדיוק לפני שנתיים אבל המלחמה טפחה על פנינו וכל התוכניות השתבשו".

עירית היא במקור תסריטאית, תאורנית בתלת־ממד וקומפוזיטורית של אפקטים ויזואליים, מאוד נחשבת בתחומה ואף זכתה בפרס אמי לאפקטים בסדרת משחקי הכס, ובמועמדות לפרס על סצנה בסדרה הבורג'ס. שנים התגוררה בקנדה וחזרה לארץ, בין השאר כדי להקים את המתחם. כבת למלונאים יש לה ניסיון עשיר בניהול ואירוח אותו היא מביאה למקום החדש. מדובר במתחם אירוח יוקרתי ומוקפד, מוקף נופים וטבע ובו ארבעה בתי אבן מהמאה ה-19. הבתים שוחזרו והפכו לפנינה ארכיטקטונית שעושה הומאז' למתיישבים הראשונים, בהם הסבא והסבתא רבא שלה, שהיא גאה להיות ממשיכת השושלת ומממשת את צוואתו של סבה.

הסוויטות מרווחות, מעוצבות ומתאימות לאירוח של שלוש זוגות או משפחות (12-15 אורחים), כשהסוויטה הרביעית היא חלל משותף עם מטבח מאובזר, שולחנות אוכל וגזיבו חיצוני. לרשות האורחים בריכה מחוממת שמשקיפה לנוף, וכן מסעדה וגלריה. בימים אלה עירית מג'נגלת בין ניהול הסוויטות לבין שיפוץ וחזרת הוריה למלון, וקידום "קרח דק" - סרט תיעודי שיצרה המספר על קהילה דרוזית ברמת הגולן שבצירוף מקרים מצמרר הוקרן בפסטיבל ירושלים בדיוק שבני העדה עברו טבח בסוריה. לעוד פרטים. 

מצפה דדו

המצפה, המנציח את הרמטכ"ל דוד אלעזר, ממוקם בפסגת הר הצפייה, בקצה האצבע הגלילית, והוא מנקודות התצפית המרהיבות בארץ, המרחיקה עד למעמקי דרום לבנון. למרגלות המצפה פרוסים המטעים, השדות והגגות האדומים של בתי המושבה, ביניהם מתפתל וזורם נחל עיון. מסביב העמקים החולה ועיון, מעליהם רכס הגולן, משמאל פסגות הר דב והחרמון, והרחק מעבר לגבול מבצר הבופור ונהר הליטאני. קרוב יותר איי החורבות של הכפרים השיעים כילא ואל-עדייסה והכפר הנוצרי מארג' עיון, שנשאר בשלמותו.

המצפה מוסדר עם מפה, משקפת, עמדת הדרכה קולית, פרגולת צל וספסלים להתנחל באויר הצח ומול הפנורמה המרשימה. דדו ממוקם בסמוך לטיילת מטולה החדשה ולאורכה תצפית מגבוה על מפלה הטחנה. המצפה הוא חלק מדרך נוף הרי נפתלי, שאורכה 8 ק"מ, היא מסתיימת במצפה עדי (בסמוך למרגליות) ועבירה לכל הרכבים. לעוד פרטים.

נחל עיון

שמורת הטבע המטולאית שופעת מים כל השנה, ובמיוחד לאחר הגשמים והפשרת השלגים שמזרימים אליה מים שנופלים במפלים בשצף קצף. ההליכה לאורך גדת הנחל היא לרב בשבילים מוצלים שעובר בין גשרונים, מצפורים, שרידי טחנות קמח, פריחות עונתיות, חניוני פיקניק, בריכות שכשוך ומרפסת תלויה מעל הנחל. לאורך הנחל ארבעה מפלים בהם הטחנה, שגולש מגובה 21 מטר והתנור המרשים שמימיו נשפכים מגובה 30 מטר. לשמורה שני מסלול טיול – הראשון באורך 2.5 ק"מ, שראשיתו בחורשת וייס בקצה המושבה, השני, הקצר, הוא מעגלי שמתחיל ומסתיים בחניון התחתון. המסלול הקצר נוח ונגיש גם לבעלי צרכים מיוחדים והוא מתחיל בתצפית מרשימה אל מפל התנור, הרי נפתלי ועמק החולה, יורד בשביל עץ, עובר בתוך קניון הבזלת וממשיך עד למרפסת התלויה מעל לנחל ומתחת למפל התנור. לעוד פרטים. 

פארק המעיין

הפארק הגדול ממוקם בלב המושבה, משקיף לנוף הגליל, הגולן ולבנון, ובכניסה אליו תגלו את מעיין הנביעה שסיפק מים למושבה בראשיתה. המעיין שוקם והוא נובע בין הסלעים, זורם בתעלות וממלא את בריכה האבן הקטנה, הממוקם בצל עצי התות והתאנה. בשטח מדשאות, פינות ישיבה, מתקני שעשועים, ספרייה פתוחה עם ספרים להשאלה, והוא הכי מזמין לפרוס פיקניק מול הנוף, או להתענג על קפה מהעגלה. בפארק יש גם במת מופעים ומומלץ לעקוב מתי הם מתקיימים.

קפה גולדי

ליאור ועופר פיין הן תאומות בנות 22, דור חמישי למייסדי מטולה ואופטימיות ואמיצות, יש לציין. בתחילת המלחמה הן ומשפחתן פונו לטבריה, בינואר 2025 חזרו הביתה וביולי הן החליטו לפתוח עגלת קפה מתוקה אותה מיקמו מול הנוף, בצל עצי הזית בפארק המעיין. לעגלה קראו גולדי, ע"ש כלבתן האהובה, והרעיון להקמתה היה מתוך רצונן לחבר שוב את הקהילה שהתפזרה, ובכוונה להציע מקום נעים עם קפה טוב ומשהו טעים לידו. היום שמן עובר מפה לאוזן ולצד המטולאים ותושבי האזור אפשר לראות גם חיילים ומטיילים והן כבר מחכות לשובם של הסטודנטים ממכללת תל חי. ומה אוכלים? לצד הקפה והמיצים הסחוטים הן מציעות כריכים, מאפים, סלטים, עוגות וקינוחים. לעוד פרטים.