הפוטנציאל קיים, השלטון התחלף. למה טבריה עדיין לא מצליחה להתרומם

היום הכי חם בשנה הוא לא יום מוצלח לבקר בכנרת הלוהטת ובטבריה. האוויר עומד, דחוס ומחניק, והטמפרטורות המטפסות גורמות לגוף להרגיש כאילו הוא עוד רגע מתאדה. למרות הכל הצטרפתי לשיט קצר שיצא מחוף לידו עם עידו גרנות, יורד ים טברייני ותיק שמכיר את האגם לאורכו, לרוחבו ולעומקו. אמו ורד, שחולשת איתו על עסק התיירות המשפחתי כבר כמה עשרות שנים, מספרת שעידו גדל בים מגיל אפס, ויש מי שמכנים אותו "הקפטן של הכנרת".

חוף לידו הוא מאתרי התיירות הוותיקים בעיר, ובו גם פועלת המעגנה היחידה בה. אחרי שהעמסנו מצוף שטנו דרומה, ומול קיר הטיילת העירונית איתר גרנות עוגן ימי וחיבר אליו את המצוף. גובה המים דגדג בעצב את תחתית הקיר, שבימים אלה חשוף כמעט במלואו. עד בוא הגשמים בעוד חודשים אחדים המצב צפוי להחמיר אף יותר. מהמים קל לזהות את המבנה הייחודי של העיר, שנבנתה מהחוף כלפי מעלה, אל עבר הגבעות שמסביב. מרכז העיר שוכן צמוד לשפת האגם, ולא נותרה עוד רצועת חוף שמפרידה בין העירוני לטבעי ומאפשרת גישה נוחה וישירה למים. רק בשוליים הצפוניים והדרומיים נפתחה רצועת חוף דקיקה ולאורכה הוקמו בתי מלון ואתרי נופש, מסחר ותיירות.

לפני שנתיים פרסמנו כתבה על העיר שעסקה בפוטנציאל המקומי המפוספס ובחלום התיירותי ושברו. על אף ההבטחות הרבות שניתנו לנו אז ("טבריה תהיה ממש כמו הריביירה הצרפתית", אמר לנו מי שהיה אז יו"ר הוועדה הקרואה וראש העירייה בפועל, בועז יוסף). בפרק הזמן שחלף עברה העיר שינויים וטלטלות שלא שיפרו את המצב. שבתי אליה השבוע כדי לברר היכן היא ניצבת היום, כיצד השפיעה עליה המלחמה ואם חילופי ההנהגה תרמו לשינוי האווירה ולרוח העשייה.

אומנם בתקופה הזו חלו בעיר גם תמורות חיוביות, אולם השלכות המלחמה מורגשות היטב. תיירות הפנים לא שבה לאיתנה, והעיר התרוקנה כמעט לחלוטין מתיירות חוץ. בתי המלון שחששו לגורלם שרדו משום שהתמלאו במפונים, בעיקר מהגליל העליון, אך העסקים שמסביב עמדו ריקים במשך חודשים ארוכים. כעת נשאלת השאלה אם תדע טבריה להפוך את המשבר להזדמנות, או שתמשיך להיתקע במעגל ההחמצות והפספוס ארוך השנים.

יפהפייה נרדמת על שפת ים כנרת

זה אולי נדמה כמו זיכרון רחוק, אבל טבריה הייתה בעבר עיר נופש תוססת ומלאת חיים. היא דורגה בצמרת ערי התיירות בישראל ועסקים פעלו בה גם בסופי השבוע, כולל מסעדות נחשבות ומועדונים. לתושבי האזור היא הייתה אבן שואבת שנהנתה ממעמד של בירת הצפון. "גדלתי על הסיפורים שטבריה הייתה פעם אילת, מלאה במסיבות ונופשים", מספר אור, בן 23, דור שלישי בעיר. "אני מתרשם שיש הרבה ניסיונות להחיות את העיר, לקיים אירועים והופעות, יש בנייה ושיפוצים באזור החופים וזה עושה תחושה טובה, אבל אני ובני גילי חושבים שזו אופטימיות קצת צבועה. באותה נשימה אנחנו יודעים שלא נוכל באמת להשתקע בה, בעיקר משיקולים של תעסוקה ולימודים", הוא אומר.

"יש הרבה ניסיונות להחיות את העיר, יש בנייה ושיפוצים וזה עושה תחושה טובה, אבל זו אופטימיות צבועה. אנחנו יודעים שלא נוכל באמת להשתקע בה", מספר אור, דור שלישי בטבריה

ימי התהילה חלפו כאמור, והעיר איבדה מזוהרה כבר לפני עשורים. כשאני שואלת את גרנות איך ומדוע התרחש המהפך הזה, הוא טוען שמדובר בשאננות. "פעם זו הייתה עיר כיפית בלי להתאמץ, אבל ההבנה שצריך להשתנות כדי להישאר רלוונטיים לרוח הזמן לא חלחלה", הוא אומר.

האחריות היא של ראשי הערים, שלא ידעו לעשות זאת?
"האחריות היא של כולם. הכל אצלנו נשאר אותו הדבר בזמן שמקומות אחרים התפתחו והציעו אלטרנטיבות טובות יותר. בתי המלון שלנו מיושנים לעומת החדשים שבאילת, אין היצע של פעילויות לילדים, אין די שטחים להתפתח והתכנון העירוני רעוע. התיירות הנוצרית שפעם פרנסה את העיר מתארחת במקומות אחרים, אפילו השיט של הצליינים עבר לצפון הכנרת ובמקומו יש שיט לחרדים. השמידו עיר עתיקה מדהימה שהייתה צריכה להיות לב העיר, אפשר לחפור אותה, אבל אף אחד לא עושה זאת. העסק שלנו שרד כי לא התנוונו, למדנו להתאים את עצמנו לקדמה".

"הדיון על טבריה הוא דיון נצחי על היפהפייה הנרדמת על שפת ים כנרת", אומר פרופ' אלון גלבמן, ראש התוכנית לתואר שני בניהול תיירות ומלונאות במכללה האקדמית כנרת שהתראיין גם לכתבה הקודמת, לפני שנתיים. "פיתוח כלכלי עדכני לא מסווג על פי מודל הומוגני כמו פעם – עיר תיירות, עיר תעשייה וכו'. ערים חפצות חיים וכלכלה, כולל ערי התיירות המובילות בעולם, מפתחות מגוון תחומים במקביל והתיירות לא באה על חשבון שום דבר אחר. זה ענף עתיר כוח אדם, וערים עם פוטנציאל לא יפספסו אותו, כי לעומת ענפים כלכליים אחרים שמבוססים על דיגיטציה ולא דורשים ידיים עובדות, בתיירות לא מארחים רובוטים. האורחים רוצים לפגוש את המקומיים ולהרגיש חוויה אנושית".

מה מייחד אותה לעומת מקומות אחרים? איפה הפוטנציאל שלה יכול לבוא לכדי מימוש?
"החוף, המעיינות החמים, האתרים ההיסטוריים והארכיאולוגיים שמזמנים תיירות דתית, יהודית או נוצרית. אין הרבה מקומות עם כל כך הרבה אטרקציות ופוטנציאל, ולמרות הקשיים והחסמים, המנהיגות המקומית החלשה לאורך השנים, הדירוג הסוציו-אקונומי הנמוך ותהליכי ההדתה – התיירות בעיר לא עוצרת ועדיין מתקיימת. בימים כתיקונם טבריה מתבססת על צליינות נוצרית קלאסית, אבל התיירים לנים בה וממשיכים הלאה. כשעיר לא מפותחת, לא נקייה ומסבירת פנים ולא מציעה שירותים לתיירים, הם לא יישארו בה".

"מאז תחילת המלחמה נפסקה התיירות כמעט לגמרי. עבדנו המון עם יהודים אמריקאים, נוצרים אוונגליסטים ואחרים, והמספרים היום מזעריים לעומת העבר", אומר גרנות. "תיירות החוץ היא חלק משמעותי בתזרים ההכנסות כאן, בתי המלון יכולים להסתדר רק עם תיירות פנים, אבל אנחנו עסק גדול שנאלץ לצמצם ולהתייעל".

עידו גרנות, יורד ים טברייני: "מאז תחילת המלחמה נפסקה התיירות כמעט לגמרי. עבדנו המון עם יהודים אמריקאים, נוצרים אוונגליסטים ואחרים, והמספרים היום מזעריים לעומת העבר"

אחד הסימפטומים של המצב בא לידי ביטוי בסגירת מסעדת "דקס" הפופולרית במתחם חוף לידו. במשך שנים נחשבה דקס למסעדת הבשרים המצליחה ביותר בעיר, וכעת היא הפכה לאטרקציה שמציעה שולחנות על המים לימי כיף ואירועים מאורגנים. את האוכל של הדקס מגישים במסעדת "הפגודה", עוד מוסד קולינרי ותיק של העיר. "אנחנו לא פותחים את דקס כי אין הצדקה כלכלית לאירוח. המלחמה והנסיבות הן לא קנה מידה של שנה רגילה ודקס לא מבוססת על ישראלים בלבד, אלא על תיירים שמשלבים אותה כחלק מתוכנית הטיול שלהם", מסביר גרנות.

האורחים בכלוב זהב, לא יוצאים מהמלון

בהיבט המלונאי נזקי המלחמה היו מינוריים, שכן המדינה חיפשה פתרון לרבבות המפונים מהגליל העליון. בתי המלון הגדולים בעיר אכלסו אלפי אזרחים וכך הצליחו לשרוד כלכלית את התקופה הקשה. לימור שייק עמר, מנהלת המכירות של מלון מגדלה, מספרת שעד המלחמה התבסס המלון על 90% תיירות חוץ, בדגש על צליינים, והתיירות המקומית נחשפה אליו פחות – בין היתר כי אינו כשר. "עם פרוץ המלחמה התרוקנו בתוך שבוע מכל האורחים שהיו אצלנו, ובסוף אותו שבוע עשינו כבר קיבלנו את בני קיבוץ יראון ויפתח. אירחנו אותם במשך שנה וחצי, וזה היה ממש קיבוץ בתוך מלון. עם כל הקושי, נוצר כאן חיבור יוצא דופן. כשהם חזרו לביתם והמלחמה עדיין נמשכה, נפתחנו יותר לקהל המקומי והישראלים גילו מחדש מלון שהיה פחות זמין עבורם, למעט בחגי ישראל".

התפוסות זהות לעומת הימים שלפני המלחמה?
"ממש לא, חסרונה של התיירות הנכנסת מורגש מאוד, בעיקר באמצע השבוע. רק בתקופה הזו, של חופשת הקיץ, יש יותר נופשים במהלך השבוע. באוגוסט עוד קיבלנו מעט תיירות חוץ מארצות הברית וזה משמח ותורם לאופטימיות, כי יש ביקושים לשנת 2026. במגדלה ממוצע האירוח לתיירות חוץ עומד על שניים עד שלושה לילות, אבל התיירים לא מגיעים לעיר עצמה. הם אוכלים בבוקר ובערב במלון ולכל היותר יוצאים לטייל באתרים הנוצריים שמצפון לעיר".

סגנון האירוח במגדלה אינו חריג. בריאיון הקודם הזכיר פרופ' גלבמן מודל תיירות שנפוץ בטבריה, אם כי מהיכרות עם העולם הזה, זהו פורמט פעיל גם באילת, שמכונה "תיירות איים". "הרעיון הוא שרשתות בתי מלון גדולות כמו פתאל וקנדה ישראל נותנות לאורחים מעטפת מלאה – וכמו בכלוב זהב, האורחים לא יוצאים מהמלון וכך גם לא צורכים שירותים משלימים נוספים של אטרקציות, קולינריה, טיולים וכו'", הוא אומר. "לעומתם יש תיירות דתית, שמגיעה במועדים מסוימים ויש לה דפוסי נופש שונים. התיירים הדתיים מסתובבים יותר בעיר, אבל עדיין צורכים שירותים בסיסיים בלבד". 

"תיירות איים" היא תופעה שבה בתי המלון נותנים לאורחים מעטפת מלאה – וכמו בכלוב זהב, האורחים לא יוצאים החוצה וכך גם לא צורכים שירותים משלימים נוספים של אטרקציות, קולינריה וטיולים

בהתאם לעובדה שהתיירות הדתית בעיר מפותחת יותר, מאמצי השימור בעיר באתרים הדתיים ניכרים. לצד מבנים בנויים למחצה, הרוסים ובלויים, ניצבים מקומות כמו קבר הרמב"ם, שכולל מרכז מבקרים חדש ומרכז מורשת המנציח את פועלו. אלא שלעומת קבר הרמב"ם הנוצץ והגדוש במבקרים, אתרי התיירות הנוצריים שוממים כמעט לחלוטין, כולל הכנסיות, הר האושר והגנים הלאומיים הרלוונטיים. שלומית שביט, דוברת רשות הטבע והגנים, מדווחת שמספר הצליינים המבקרים באתרי הרשות הנוצריים מזערי עד שואף לאפס בימים אלו.

הבעיה היא התחזוקה לטווח ארוך

תיירות הפנים, שהייתה לדומיננטית בטבריה בתקופת המלחמה, נשענת לא מעט על משאב הטבע הלאומי – הכנרת. בעקבות החורף היבש, שהיה מהשחונים בשנים האחרונות, צנח המפלס לשפל. חופי הכנרת נסוגו מטרים רבים, מה שבהחלט משפיע גם על התיירות. "כשהמפלס יורד המצב מתחיל לדשדש, וכשהוא גבוה מגיעים אנשים שלא באו שנים כי הוא עושה חשק לטייל באזור. אנחנו רואים את זה בכל שנה שיש עלייה בומבסטית", אומר גרנות. "בשנים האחרונות למשל המפלס היה גבוה ברצף, זה דבר שלא היה 40 שנה והביא לכאן יותר תנועה ותיירות".

בניגוד לגרנות, שקושר בין מפלס המים לעלייה בתיירות, פרופ' גלבמן סבור שההפך הוא הנכון. "מבחינה סביבתית ותדמיתית תמיד עצוב וטרגי שהמפלס יורד ומשקף את מצב הרוח הלאומי. כשהוא עולה כולם שמחים, אבל אני בדעה שבהיבט התיירותי יש לירידת המפלס יתרון, כי היא יוצרת יותר שטח חוף ולנופשים יש מרחב גדול יותר. נכון שיש חופים שצריכים לטפל בגישה שלהם למים, אבל ברוב המקרים הגישה אפילו נוחה יותר כשהמפלס נמוך".

נושא החופים רגיש מאוד משום שרק בתחומי העיר נותרו עוד כמה חופים בידיים פרטיות. בכולם, למעט אחד (פראליה), הכניסה בתשלום והמחיר גבוה (50 שקל ומעלה לנופש). לטבריה יש גם חוף עירוני פופולרי שפתוח לציבור ללא תשלום, אך הוא הצטמצם לפני כמה שנים וחציו ניתן ליזם שפיתח אטרקציית מים. מצוקת החופים דחפה את העירייה הקודמת למצוא פתרונות, וכך נולדה תוכנית לפיתוח שלושה חופים מוכרזים ופתוחים חינם לקהל, שהעירייה הנוכחית מקדמת במרץ. בחלקה הדרומי של העיר מחליף חוף הטרפז חניון סירות לא חוקי שפונה מפולשיו ועובר מתיחת פנים ושדרוג, כולל הקמת מלתחות, שמשיות ובית קפה. בצפון העיר יושלמו בחודשים הקרובים העבודות על טיילת הדקל, רצועה שמורכבת משני חופים. באחד מהם תהיה נקודת הורדה לסירות וטיילת נאה משובצת במגוון פסיליטיז, מלתחות, ציליות, קיוסק וספסלים. 

אשר אלמלם, אחראי החופים בעירייה, סיפר לנו בריאיון לפני כחודשיים שהעירייה זכתה בכמה קולות קוראים שסייעו בהנעת הפרויקטים, ואלה יסתיימו לקראת סוף העונה הנוכחית או ראשית העונה הבאה ויתופעלו בידי העירייה או איגוד ערים כנרת. פרופ' גלבמן שמח על פרויקט שיקום החופים, אך מסייג את דבריו: "הבעיה היא תמיד התחזוקה לטווח ארוך. בעיר ענייה ברמה סוציו-אקונומית של 3–4 עם גביית ארנונה נמוכה, יש קושי בתחזוקה השוטפת של התשתיות. חשוב שישקיעו, אבל צריך לבדוק איך תיראה הטיילת אחרי שנה או שנתיים, כמה נקייה ומתוחזקת היא תהיה, ואני לא בטוח שהכי טוב בעולם. מצד שני, יזמים של פרויקטים גדולים מודעים למציאות המקומית ושאי אפשר לבנות על הגב הכלכלי של הרשות".

אתה מרגיש שיש לעירייה הנוכחית גישה שונה?
"אני עדיין לא יודע להגיד כי לא עבר מספיק זמן, אבל יש תחושה שיש יותר יציבות. יזמים פרטיים ממשיכים לדחוף ולהשקיע ויש תוכניות גדולות לפיתוח שהן מעל לכוחות המקומיים. עיר בריאה היא כזו שגם התיירים וגם התושבים נהנים ממנה". 

גם גרנות מסכים שיש רוח של שינוי עם חילופי השלטון ובחירתו של יוסי נבעה לראש העיר החדש. "רואים שדברים זזים ויש עשייה, יש תוכניות לפיתוח של שבעה בתי מלון חדשים ויש שינויים בפועל. אם אני מבקש להיפגש עם ראש העיר החדש, הוא מקבל אותי באהבה, ואני חושב שהוא רוצה לראות את העיר עוברת שינוי. יש לו ניסיון בעשייה וצריך לתת לו צ'אנס, אבל גם הוא עדיין לא מבין את השינוי בעתודות הבנייה שיתרחש בשנים הקרובות. מדובר בתוכנית לאלפי יחידות דיור למגזר החרדי, ויש מי שמעוניינים בזה ומקדמים את הבאתם. זו קרקע פורייה, וכבר לפני 20 שנה הבינו שהעיר היא מקום שאפשר להשקיע בו, כי המחיר למ"ר נמוך והדירות זולות, אז התחילו ליישב אותה באופן מסיבי".

עידו גרנות: "דברים זזים ויש עשייה. אם אני מבקש להיפגש עם ראש העיר החדש, הוא מקבל אותי באהבה, אני חושב שהוא רוצה לראות את העיר עוברת שינוי"

השפעת הגורמים הדתיים על העיר מורגשת גם בשלטון המקומי, שכן נציגי המפלגות החרדיות מאיישים כמחצית הקואליציה. "ראש העיר הנוכחי הגיע לעירייה עם מנדט אחד מתוך 17, אלא שהוא עשה טעות והכניס לקואליציה שלו שבעה חרדים במקום את כל החילונים. בפועל הם שולטים בעירייה ודורשים כספים, ולמרות שהם מהווים בסך הכל 20% מהאוכלוסייה, העיר נראית כאילו היא חרדית כי הם פוגעים בסטטוס קוו", טוען גורם ותיק בעיר שביקש להישאר בעילום שם. לדברי אותו גורם, מי שהרים את טבריה והתחיל את כל הפרויקטים הנוכחיים בה הוא דווקא בועז יוסף, שהיה יו"ר הוועדה הקרואה וסיים את תפקידו בפברואר 2024.

צריך להסתכל על מה שטוב כאן

אז מה צריך לקרות, אני שואלת את גרנות, ויש לו תשובה מוכנה שהולכת איתו כבר הרבה שנים: "מה שצריך לקרות בכל מקום נורמלי שיש לו לב עתיק. אצלנו העלימו את העיר העתיקה, אבל את מה שנשאר ממנה ואת מרכז העיר שקרוב לחוף צריך להחיות. כל הבנייה החדשה נמצאת באזור הגבוה של העיר, שמרוחק כחצי שעה מהאגם. אלה אזורים שמתאימים למשפחות, אבל הם פחות מעניינים משקיעים בתחום התיירות. צריך לטפל במרכז העיר, שקרוב למים חמש עד עשר דקות, כי דווקא בשטחים הכי טובים במרכז עומדים בניינים ישנים ובלי ממ"דים. לדעתי צריך להתחיל שם, כמו שאמור לקרות בצורה טבעית. יש רחוב ראשי שיכול להיות תוסס ואפשר להפוך אותו בתוך שנה לפנינה, אבל לא עושים עם זה כלום".

גלבמן מסביר שהתופעה של שקיעת מרכזי ערים היסטוריות, ביזור ופיזור (דצנטריפיקציה) כלפי חוץ היא תופעה מוכרת בערים נוספות בעולם, וטבריה לא שונה בכך. "זה מתבטא בשורה של גורמים, כמו למשל הקמה של אזורי תעשייה מרוחקים, שכונות מגורים שמתפשטות ומרכזי קניות שיוצאים לשוליים. זו תופעה טבעית בהרבה ערים, אולם בערי תיירות האזורים העתיקים הישנים משתקמים, מתחדשים ומושכים צעירים. זה לא המצב כאן. כשיש תיירות אורגנית שמתערה בעיר זה מכניס רוח ואנרגיה של חיים ואז גם שווה להשקיע בעסקים ובשירותים, כי התיירים מביאים פעילות כלכלית והמקומיים נהנים. עבור הרשויות האזור הופך לכזה שמצדיק השקעה כי יש יותר הכנסות ומסים, ואז גם הערך הנדל"ני עולה וכדאי להשקיע במגורים". 

זה גלגל שמזין את עצמו?
"כן, רואים את זה בערים גדולות כמו תל אביב, וגם בערים אחרות כמו חיפה, יש שכונות שוליים שהפכו למרכזיות. בטבריה לא קיימת התחדשות עירונית בגלל אותן בעיות של חולשה בפעילות הכלכלית וסגנון של 'תיירות איים'. ההתחדשות לא מוטמעת בעיר מבחינת המגורים, אז התושבים מעדיפים לקנות דירות מרוחקות. בגלל המדד הסוציו-אקונומי הנמוך היא מושכת אוכלוסיות חלשות ורואים עוד ועוד משפחות דתיות עם הרבה ילדים, שכונות חדשות שמיועדות עבורן ובעקבותיהן גם את ההדתה. פיתוח עירוני דורש חוסן של אוכלוסייה מקומית, שלא קיים כאן".

לצד התמונה הפסימית, גורמי תיירות ששוחחתי עמם לא דוגלים בשיח על פוטנציאל לא ממומש או בכתבות שליליות שצובעות את העיר בצבעים של שחור ולבן. "צריך להסתכל על מה שטוב כאן", אומר לי דניאל (שם בדוי), בעל חוף פרטי. "יש הרבה דברים טובים, העיר נקייה יותר, המסחר מתפתח וגם הטיילת, וזו כבר לא עיר מעבר". גרנות מסכם ומוסיף: "הייתי רוצה לראות כתבה שמפרגנת לעיר ולמה שיש בה, כי אפשר לחוות אותה בטוב. הרבה אנשים מגיעים לכאן בזכות דברים שהצלחנו לעשות, ולא ההפך. אם לא להגיע לטבריה באוגוסט, אז מתי כן?".