מחביאים את המגן דוד ולא מדברים בעברית: האנטישמיות בגרמניה שוב הופכת לחלק מהיומיום של היהודים

כשסשה סטבסקי יצא לתלות פוסטרים של חטופים בפארק בפרנקפורט, הוא לא דמיין שהמחווה הפשוטה הזו תסתיים בהתקפה אלימה. "זה היה יום נורא. האנשים האלה כנראה ידעו שאנחנו עומדים להגיע לתלות פוסטרים של חטופים, כי הם עטו מסכות, הקיפו אותנו והפעילו עלינו לחץ. נדחפתי כנגד הגדרות. תליתי פוסטר של החטופים הגרמנים שעדיין מוחזקים בידי חמאס, ואמרתי להם: ׳אם אתם רוצים שנעמוד יחד דקת דומייה לכל הקורבנות החפים מפשע של המלחמה הנוראה הזאת, אז אין לי בעיה עם זה'", מספר סטבסקי, נשיא הארגונים הפרו-ישראליים בגרמניה Honestly Concerned ו-ILI, I like Israel.

הוא הותקף דווקא ברגע שבו הושיט יד לאחדות, וכשצבע אדום הותז על פניו ועל גופו לא היה אדם אחד שניגש לסייע לו. "הרגשתי נורא. זה הראה לי שאנחנו נלחמים בקרב קשה מאוד ואנחנו לא ננצח בו. זה בלתי אפשרי לנצח אנשים כל כך מלאי שנאה. למחרת קיבלתי טלפון מאחד ממארגני המחאה שאמר שהוא מצטער שזה קרה לי, אבל אז כמובן, הוא שוב דיבר על האנשים החפים מפשע בעזה", מספר סטבסקי. "היה לי מזל שזה היה צבע אדום, כי זה יכול היה להיות גרוע יותר, כמו שימוש בסכין או כלי נשק. בכל פעם שאני יוצא מהבית, אני צריך להסתובב שמאלה וימינה כדי לוודא שאף אחד לא מחכה לי. האנשים האלה מכירים את הפנים שלי, הם יודעים מי אני, והם יודעים איפה המשרד שלי. הרבה מהם עוינים ואגרסיביים, וזה רק ילך ויחמיר מכאן".

>> איום ממשי: בגרמניה חוששים מטרור בחג המולד - השווקים המפורסמים בסכנה

>> מלון היוקרה בחו"ל תלה דגל ישראל - מספר האורחים זינק

>> "זה כסת"ח, העברת האחריות לאזרחים": זעם על מפקדת משטרת ברלין שהזהירה יהודים שנמצאים בעיר

שיח חדש, רעל ישן

הדוח השנתי של RIAS, האגודה הפדרלית למחקר ומידע בנושא אנטישמיות בגרמניה, תיעד עלייה של כמעט 77 אחוז באירועים אנטישמיים בגרמניה בשנת 2024 בהשוואה לשנת 2023, עם כמעט 24 אירועים אנטישמיים מדי יום. הדוח זיהה אנטישמיות הקשורה לישראל כביטוי הנפוץ ביותר, עם 5,857 ייחוסים, כפול מהמספר משנת 2023. עוד תועדו 1,802 התכנסויות פוליטיות בהן התקיימו פעילויות אנטישמיות מפורשות, 450 אירועים באוניברסיטאות, ו-284 אירועים בבתי ספר.

"בגרמניה של 2025 נדמה שהאנטישמיות היא 'על סטרואידים'. משמאל, מימין ומהאסלאם הקיצוני", אומר מספר שגריר ישראל בגרמניה רון פרושאור. "יהודים חוששים לענוד מגן דוד או לדבר בעברית ברחוב מחשש להתנכלות או אלימות. כל מוסד יהודי מאובטח 24/7. רק השבוע, בית כנסת במנצ'סטר הותקף ובברלין נעצרו שלושה מהגרים בחשד שתכננו לפגוע במוסדות ואנשים יהודים וישראלים. זו לא רק תחושת פחד, זו מציאות והיא קשה".

לאחרונה פורסם ששיתוף פעולה בין המוסד לשירותי ביטחון הגרמניים הוביל לסיכול חוליית טרור של חמאס שתכננה מתקפות נגד יעדים יהודיים וישראלים, כאשר שלושה חשודים נעצרו בברלין כשברשותם כלי נשק ותחמושת רבה. במקרה אחר, צעיר הותקף ברכבת בגרמניה בגלל שענד שרשרת מגן דוד. עוד פורסם על מניעת פיגוע נגד שגרירות ישראל בגרמניה, לאחר שנעצר חשוד שתכנן לבצע תקיפה עם נשק חם. במקרה אחר, בעל חנות בגרמניה תלה שלט שבו אסר על כניסה ליהודים. "זה לא אישי, או אנטישמי, אני פשוט לא סובל אתכם", הוא כתב.

לפי פרושאור, הדה-לגיטימציה של ישראל הפכה לשיח לגיטימי בסלון, באקדמיה ובתרבות. זו כבר לא "ביקורת", אלא אנטישמיות בתחפושת חדשה. "המסר הישן של 'אל תקנו מיהודים' עודכן ל'אל תקנו מישראל'. השיח האנטישמי הזה מדובר בחוגים רבים, בעיקר בשמאל, לא רק בצורה פתוחה וגלויה, אלא שכל מי שמעז לחשוף את חוסר ההגינות ביחס למדינת היהודים, הופך למוקצה".

עורך הדין אלמר אסר, יו"ר עמותת המשפטנים ישראל-גרמניה, מציין: "מבקרים של התנהלות המלחמה של ישראל מואשמים לעתים בערעור על זכות קיומה. טיעון פשטני זה מוביל לחוסר דיון ציבורי, כי איש אינו רוצה להיות מואשם בביקורת אנטישמית". הוא מוסיף: "הסיסמה 'רצח עם בעזה' נמצאת בשימוש נרחב, לרוב ללא ידיעה של העובדות או ההגדרה המשפטית, ופוגעת בתפיסתה של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית". אסר מדגיש כי "הנכונות בגרמניה לעמוד על האינטרסים של ישראל הולכת ופוחתת", ו"על ממשלת ישראל יש תפקיד מפתח להבטיח שהקהילה הבינלאומית תמשיך להכיר בה כשותפה שוות זכויות". לדבריו, למרות המאמצים החקיקתיים, "עדיין יש מקרים המראים כי לרשויות חסר ידע ולעיתים גם טקט ורגישות". אסר מדגיש: "לא ייתכן שהמשטרה או מערכת המשפט לא יהיו מודעות לכך שחגים יהודיים אינם תמיד באותו תאריך", ומתוודה כי הוא מתקשה להבין מדוע הסיסמה 'מהנהר ועד הים' מוגנת לעיתים כ"חופש ביטוי", ולא ניתן להעמיד לדין על אמירות כאלה.

למרות כל ההוכחות שהאנטישמיות נמצאת כעת בשיאה, הממשל הגרמני אינו עושה מספיק. "יש מאמצים, אבל הם לא מספיקים", מציין פרושאור. "גרמניה יודעת לפעול נגד הימין הקיצוני, אבל לא מול סוגי אנטישמיות אחרים שהתפתחו. מול האסלאם הקיצוני היא מעלימה עין בשם הסובלנות ובמקרים של אנטישמיות מהשמאל, שהפכה לרווחת ביותר, נדמה כי הביקורת נגד ישראל הפכה לנורמה. אנטישמיות לא מנצחים במילים יפות, אלא בצעדים תקיפים ובאפס סובלנות. גם ברחוב וגם באקדמיה ובתרבות. זה המסר שאנחנו מעבירים כאן לבני השיח שלנו".

"פוטנציאל חבוי לאנטישמיות"

בעשורים שחלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה, נשמרו יחסי ישראל-גרמניה תחת צילו הכבד של העבר, שילוב נדיר של אשמה היסטורית, רגישות פוליטית, וניסיון הדדי לבנות גשר מעל תהום של זיכרון. אלא שהשנתיים האחרונות טלטלו את האיזון הזה. גל של ביקורת חסרת תקדים כלפי ישראל צף מעל לפני השטח, גם מתוך גרמניה עצמה, שנזהרה בעבר מכל אמירה נוקבת מדי. האם מדובר בביקורת לגיטימית, או בהתעוררות של תהליכים עמוקים ומדאיגים יותר? פרופ' משה צימרמן, מומחה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית, משרטט תמונה מורכבת וחדה של השבר שנפער ביחסים, ושל מה שמתחולל מתחת לפני השטח.

"זו תקופה שהיא תקופת שבר. דבר כזה עוד לא היה אף פעם. שנתיים ישראל במלחמה שבה היא אוספת לעצמה רק נקודות רעות", מציין פופ' צימרמן. "בעבר היינו עושים את זה שבועיים-חודשים ואז יכולים להתאושש. אחרי שנתיים זה משבר המהדהד בכל העולם, ואפילו בגרמניה שתמיד מאוד נזהרה בביקורת על המדיניות הישראלית. אם אתה במשך שנתיים עושה מעשים שמשכיחים מאנשים את ה-7 באוקטובר, עשית את השגיאה הכי גדולה".

למה האנטישמיות התעוררה כך בגרמניה עכשיו?
"אנטישמיות קיימת באופן חבוי בכל החברות האירופיות, בסדר גודל של בערך 20 אחוז שיש להם פוטנציאל חבוי אנטישמי. היא הופכת לגלויה כשיש גירוי, והוא יכול לקרות למשל אם יש משבר כלכלי, פוליטי, או מגיפה. זה תמיד סייע להוציא אנטישמיות מהמחבוא החוצה. מה שקרה, וזה האבסורד, זה שישראל מזוהה באופן מוחלט עם המושג 'יהודים', וברגע שישראל מקבלת ביקורת רעה, אז גם אנטישמיות חבויה עולה. זה מה שקורה עכשיו במידה שלא הייתה כמוה".

עם זאת, לדבריו של פרופ' צימרמן, עדיין חשוב להפריד בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות: "ביקורת על ישראל יכולה להיות עניינית ומכוונת נגד הממשלה, בלי אנטישמיות. אבל כאשר הביקורת הזו כבר באה לידי ביטוי, נספחים אליה תמיד אותם גורמים שהאנטישמיות החבויה קיימת אצלם. רוב האנשים שמשתמשים במונח הזה משתמשים בו או בבורות או שהם משתמשים בו בציניות מתוך הנחה שהנמענים לא יודעים במה מדובר. אם אני מגדיר אירוע באופן אוטומטי כאנטישמי אז אני נמנע מהצורך להתמודד עם הטענה באופן ענייני, כי ברור שזה דבר רע. אם נגיד על כל ביקורת 'זה אנטישמי', פתרנו את עצמנו מהתמודדות של ממש".

אם בעבר האשמה הגרמנית התחברה ישירות לתחושת אחריות, הרי שהיום בדיוק אותם אנשים מפנים את האצבע המאשימה כלפי ישראל. "הם הגיעו למסקנה ממלחמת העולם השנייה: 'אנחנו למדנו כמה נורא זה רצח עם, עכשיו אם ישראלים מבצעים רצח עם, צריך להיות נגד ישראל'", טוען פרופ' צימרמן. "זו עמדה שמקבלת תמיכה בציבור הרחב. ה'גיבנת הנאצית' גרמה לגרמניה להיות ניטרלית או בעד כל מה שישראל עושה. היום היא מאפשרת לה בדיוק את ההפך, לתקוף את ישראל ולפעמים גם לתקוף יהודים".

לדבריו של פרופ' צימרמן, הביקורת נשמעת מכלל האוכלוסיות בגרמניה, גם מאוכלוסיית המהגרים, אבל לא רק. "לפי הממצאים יש יותר אנטישמיות אצל אוכלוסיית המהגרים, אבל צריך להיזהר מלפתור את העניין בקלות כזו, כאילו אם ייפטרו מאוכלוסיית המהגרים אז הבעיה תיפטר. תשכחו מזה. האוכלוסייה הגרמנית עוקבת גם כן אחרי מה שהיא שומעת או רואה מעזה והגדה, והגרמנים מייצרים לעצמם דעה שלילית על המדיניות הישראלית, על מדינת ישראל, ועל האזרחים הישראלים".

"אני משקרת באופן קבוע לגבי המוצא שלי"

על פי ההערכות האחרונות, בגרמניה מתגוררים כיום כ-125 אלף יהודים, מתוכם כ-24 אלף ישראלים. במשך שנים הייתה גרמניה שם נרדף למגנט לאלו שמחפשים לעזוב את ישראל ולחיות במדינה אירופית מתקדמת שבה הייאוש נעשה יותר נוח. אבל מאז שהחלה המלחמה ישראלים ויהודים החיים בגרמניה מתמודדים עם מציאות בלתי נתפסת, שמזכירה לרבים מהם תקופות היסטוריות אפלות.

שני (40), הייטקיסטית שמתגוררת בברלין כבר עשור, מצאה את עצמה חוששת לחייה, לא במרחב ציבורי, אלא דווקא בבניין שבו היא גרה. "בתחילת המלחמה כתבתי בקבוצת הוואטסאפ של השכנים שאני תקועה בישראל בגלל המצב", היא מספרת. "כשחזרתי, שכנה שהייתה קודם ממש נחמדה הפכה פתאום לעוינת. יום אחד היא דחפה אותי בחדר המדרגות, בלי שום סיבה. נבהלתי מאוד. היא הטיחה אותי לקיר, התחילה להכות אותי ביד השנייה, ורק כששלושה אנשים הגיעו היא הפסיקה. קראתי מיד למשטרה".

שבוע לאחר מכן התגלה צלב קרס חקוק על קיר המעלית. "אני הישראלית היחידה בבניין. לא הצלחתי לחזור לשם במשך חודשיים, ישנתי אצל חברות. זה הרגיש כמו סרט רע. אני חושבת שהשכנה עשתה את זה, אבל לא הצליחו להוכיח כלום. ברור לי שהיא לא אוהבת אותי בגלל שאני יהודייה". גם במרחב הציבורי שני חוותה עוינות, והפעם ברכבת: "אמרתי בטלפון את המילה 'ישראל', ופתאום מישהי העיפה עליי את הכאפייה שלה והתחילה לצעוק ש'אין דבר כזה ישראל'. הייתי בשוק. כולם סביבי שתקו והביטו. זה היה נורא".

לילך (35), עובדת במשאבי אנוש בברלין, חוותה אפליה קשה במהלך טיפולי פוריות. "ברגע שאחות מוסלמית שטיפלה בי גילתה שאני ישראלית, היחס שלה השתנה", היא מספרת. "היא לקחה ממני דם בברוטליות והשאירה שטף דם גדול, ובפעם השנייה חייכה ואמרה: 'אוי, זה ממש מרושע... אני עשיתי לך את זה?'". לאחר מכן, כשזומנה למרפאה לקבלת זריקה, האחות טענה שאין בכך צורך למרות הזימון שלה, ורק אחרי 20 דקות שיחה עם האחראית היא קיבלה את הזריקה. בסופו של דבר לא נשאבו לה ביציות, ובזמן שלילך קיבלה את הבשורה הקשה ובכתה, האחות שוב חייכה. "הרגשתי מושפלת ומתוסכלת", אומרת לילך, שבסופו של דבר החליטה לא לפנות יותר לרופאים שאינם פרו-ישראלים.

"אני משקרת באופן קבוע לגבי המוצא שלי כי אני לא מוכנה לבחון על בשרי איפה אנשים עומדים ביחס לישראל. החיים פה פעם היו יותר טובים, ישראלי או יהודי יכל ללכת עם כל סממן יהודי, והייתי יכולה לשוחח עם פלסטינים בחופשיות. היום אין סיכוי שאני אשב עם ערבי ואגיד מאיפה אני", מספרת לילך, ושני מוסיפה: "עד המלחמה הרגשתי תמיד בטוחה פה, יותר מכל מקום אחר. לא התביישתי בישראליות שלי. אני מרגישה את השנאה ליהודים מאז המלחמה. זה היה סיוט לחזור כאן, מעולם של סבל וצער בישראל לתוך עולם מנותק לחלוטין שרק שונא אותנו, ואנשים שהולכים ברחוב עם כאפייה כאילו זה סמל של שלום. מאוד מהר הבנתי שלא תופסים אותי כקורבן אלא כמתמסכנת, וחוויתי התעלמות גדולה מאנשים שחשבתי שהם חברים. אני לא מרגישה כאן יותר חופשייה וזה הולך ומחמיר. ברלין הייתה גן עדן בשבילי בעבר, מקום של חופש. היום אני לא מרגישה כאן בטוחה כמו בעבר, אבל עדיין יש אנשים שאוהבים אותנו. אתמול, למשל, ראיתי אישה גרמנייה מבוגרת ברכבת עם סמל של החטופים. אלו רגעים שמחזירים תקווה".

רוסטם נובו (30), המתגורר בברלין מזה שנתיים וחצי ועובד באבטחה, מספר שהוא וחבריו הפסיקו לספר לנותני שירות שהם ישראלים, וכבר תקופה שהם נמנעים מלדבר בעברית ברחוב. "צריך לחשוב טוב אם להסתובב או לא בשכונות מסוימות, ובעצם מאז המלחמה בעזה זה בכל מקום. אם זה ברכבות התחתיות שמפרסמים שם הפגנות פעם בשבוע לפחות, ועד לכך שחבר טוב שלי הלך לספר ואחרי שהספר גילה מאיפה הוא הוא אמר 'אני לא מטפל בישראלים, תצא מכאן'. בפעם אחרת אותו חבר הלך למסעדה לבד וכשביקש חשבון המלצר שאל מאיפה הוא, ואחר כך אמר: 'אם הייתי יודע שאתה מישראל לא הייתי מגיש לך את האוכל'. כל מי שאומר שזה לא המצב כאן חי בסוג של בועה ולא יודע איפה הוא נמצא", אומר נובו. "זה מרגיש כאילו אנחנו חוזרים לתקופה של 1933, כשהאנטישמיות מתחילה בדברים קטנים ומתפתחת".

אשראי הזיכרון נגמר

בתוך כל הכאוס רבים מהישראלים והיהודים בגרמניה מוצאים עצמם נאלצים לחשב מסלול מחדש להתמודדות עם הגאות באנטישמיות והאווירה המאתגרת. סשה סטבסקי מתאר את שלוש הגישות השכיחות: "גישה אחת היא כן, אני יהודי, אבל שומר על פרופיל נמוך בסביבת העבודה ובקרב חבריי, נמנע מלהיכנס לדיונים פוליטיים או להראות סולידריות עם ישראל. הגישה השנייה היא אנשים שכבר אורזים את המזוודות ועוזבים, או מתכוננים לעזוב בקרוב. ויש אנשים כמוני, שעדיין לא עוזבים, אבל נלחמים בעוצמה". עם זאת, הוא מציין באכזבה: "רבים בקהילה כבר חשים תחושת חוסר אונים. אנחנו מנסים לגייס את כולם להסברה למען ישראל, כי זו המדינה היחידה שבה יש לנו חוף מבטחים. בלי ישראל, יהודים יהיו אבודים בכל מקום בעולם".

התחזית של סטבסקי אינה מעודדת: "אני מקווה שהמזרח התיכון יחיה בשלום, אבל לא רואה תחזית חיובית לאירופה. המצב מפחיד, לא משתפר, וסביר שלא ישתפר. אני נלחם כבר 22 שנים למען ישראל ונגד אנטישמיות, ואמשיך להילחם, אך אני חושב שיום אחד אצטרך לארוז את המזוודות כמו יהודים רבים אחרים".

פרופ' צימרמן מוסיף כי עצירת המלחמה היא הצעד הראשון לריפוי, אך מזהיר שזה לא פתרון מיידי: "צריך לעצור את המלחמה והיה צריך לעשות זאת מזמן. הצרה היא שזה לא ברקס של אוטו, נצטרך לסבול הרבה זמן את התוצאות והמשקע השלילי בדעת הקהל העולמית יישאר זמן רב. ישראל עשתה טעות כשבזבזה את זכר השואה ואת זכר השבעה באוקטובר. יש לנו 'אוצר' של זיכרון שהביא קרבה בין ישראל לעולם, והמערכה הנוכחית מבזבזת אותו ומבטלת את היתרון שהיה לישראל".

שגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור, מתאר את פעולות השגרירות להתמודדות עם המצב דרך שלושה צירים מרכזיים: "הציר הראשון הוא הסברת העמדה והמדיניות הישראלית בתקשורת ובציבוריות הגרמנית. השני הוא סיוע באבטחת מוסדות יהודיים. והשלישי הוא יצירת שיתופי פעולה עם גורמי ממשל". הוא מדגיש כי "דיבורים יפים לא מספיקים. רק מעשים תקיפים בשטח ישמרו על ביטחונם של יהודים ויאפשרו את המשך החיים היהודיים בגרמניה". פרושאור קורא ליהודים "אל תיעלמו ואל תסתירו את זהותכם. מי שתוקף אתכם, תוקף את גרמניה". והוא פונה גם לישראלים: "גרמניה היא חזית קריטית. נמשיך לחשוף את פשעי חמאס ולהילחם באנטישמיות, ולרגע לא נתנצל על זכותנו להגן על עצמנו".