הורים "פושרים", אין לכם במה להתבייש

מה שעניין אותי במיוחד בסרט הוא לא הילדות, ולא הפוזות. האמהות הן הכוכבות האמיתיות בסיפור הזה. קל כל כך להתעצבן עליהן אבל מה שאני ראיתי זה כמה מהן יש בנו. ראיתי אותן בכל כך הרבה אמהות שמקיפות אותי. וראיתי גם את עצמי. מסתבר שהאמא הזאת, הפושרית, התובענית, נטולת רחמים והאמפתיה לעתים נמצאת בנו. זו שלא תוותר לילדים שלה כל כך בקלות רק כי "הרגל כואבת".

בסופו של יום, כולנו חותרים למצוינות. או לכל הפחות לבינוניות שהיא קצת מעל לבינוני הרגיל. ממוצע זה לא אנחנו. והלוא בכל ילד יש את הדבר הזה שיש לו בייגלה עליו והאחריות שלנו לפתח אותו. מה, לא? הענין הוא שכל הורה פשוט בוחר איפה לשים את כל סל המאמצים שלו: עבור אחת זה יהיה בעולם המצוינות והמחוננות, עבור השנייה בעולם הג'ימנסטיק, עבור השלישית – בבלט, או כדורסל, או טניס. מה שהולך הכי טוב.

אני אגב עמוק בעולם השחייה. פייר? הבת שלי אלופה. מרשה לעצמי לומר זאת כי זה הכל שלה. זה לא שהיא נולדה לתוך משפחה אתלטית במיוחד. היי, בקושי חזה אני יודעת לשחות. אבל בכיתה א' היא החליטה שהיא רוצה לשחות. פעמיים בשבוע. שעה שלמה. 60 בריכות. אין חופשות. אין הפסקות. אז היא התחילה, והתקדמה וזו כבר השנה השלישית שלה שהיא עפה במים. והיא נפלאה. היא לא נחה לרגע. והמדריך גם לא ממש שש לרחם. ילדים בני 7 ו-8 מרביצים בריכות ולא מפסיקים. ולראות אותה כל כך טובה במה שהיא עושה, גורם לי גם לא לרצות לוותר לה.

כל כך קל לנו לבקר מהצד את האמהות שהופיעו אתמול ב"ילדה דוגמנית". למה? כי עולם הביוטי מצטייר לנו כעולם שטחי ורדוד יותר מעולם המחוננות? כי הלוא אם היו רואים אמהות מרביצות תורה באיינשטיין הבא, יש להניח שזה היה נבלע לנו קל יותר בגרון. אבל לחנך ילדה מגיל צעיר לחייך לפי קיו, להתאפר לפי קוד מסויים ולהניע את הגוף בזווית הנכונה? עם זה קשה לנו. לא אשקר, גם לי לא היה פשוט לראות את זה מהצד.

אבל בעיקר הסרט גרם לי לתהות: האם להיות פושרית זה רע? האם לדרוש מהילדים את מה שידוע לנו שהם טובים בו זה פשע? ממה שאני רואה סביבי – בכולנו יש את זה. רגע לפני שמצקצקים על האמהות האלו, תחשבו על הפעם האחרונה שזה קרה גם לכם רגע לפני קפיצת ראש או משחק שחמט. מה ההבדל בעצם בין לדחוף כאן או כאן? תשאלו את עצמכם האם הילד מגשים את החלום של עצמו או את החלום שלכם?

מה שכן, רוצה רק להאמין שכולנו עושים את זה תוך ראייה אמיתית את הילד והצבת גבולות לעצמנו, לא פחות מאשר להם. מקווה שאדע תמיד לאתגר את הילדים שלי, מבלי לדחוק אותם לפינה ושאשכיל לדעת לעצור כשצריך בלי לשכוח למה בכלל נכנסנו לזה.

***
בסוף השיעור, אותו ילד יצא מהבריכה. התנשף קלות מהמאמץ הכביר באימון, עם חיוך גדול על הפנים וסיפוק. הוא אמר לאמא שלו שהוא חייב להתקלח ושהוא רוצה גלידה. היא טפחה לו על הראש ואמרה: "בטח מאמי, אני מחכה לך בקפיטריה". היה נראה שגם היא תשמח לגלידה.