שוב זה קורה: כולכם מפספסים אחלה ריאליטי
לאן נעלמה אחת המשפחות של "פרויקט משפחות"? למה גיא לרר צריך להודות בתבוסה? ואיך זה ש"אל מייק אילכ" דוברת הערבית כבר דוברת את השפה? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ומסביר על מה באמת כדאי לכם לדבר
mako
פורסם: | עודכן:
-
תעלומת המשפחה החסרה
אפשר ללמוד לא מעט על השינויים שחלו כאן דרך השיבוץ בלוח השידורים של "פרויקט משפחות" (כאן 11) - הפרויקט התיעודי השאפתני שיצא לדרך בתחילת העשור, ומלווה לאורך שנים עשר משפחות מכל קצוות החברה הישראלית. העונה הראשונה של הסדרה בהובלת דוד דרעי הושקה באפריל 2021, מוצאי יום העצמאות ובשיאה של אווירה חגיגית. בכורת העונה השנייה כבר שובצה בסמוך ליום השנתיים ל-7 באוקטובר, וגם זה אחרי שנדחתה בכמה חודשים בגלל החזית האיראנית. במבט לאחור, סיבוב הבכורה שהוקדש לימי הקורונה ממבטא היטב תמימות שאיננה. בקטע מתוך הפרקים החדשים שהפך לדי ויראלי, הילד שסיפר בזמנו על פחד מהיפופוטמים מתוודה על פחד ממחבלים על טנדר לבן.
אבל למרות כל הדברים שהנפש עברה, הזיכרון עדיין לא נפגע. ולכן לא ברורה הנונשלנטיות שבה "פרויקט משפחות" מבשרת לצופים על הצטרפותה לסדרה של משפחת לוז מהמאחז אלמתן - כאילו הגזרה הדתית-לאומית לא אוישה בעונה הקודמת על ידי אנשים אחרים, משפחת שוסהיים מעפרה. מוזר עוד יותר שזה קורה בשעה שדרעי דווקא כן מתעד את הקשיים של משפחת עבד אל קאדר מטייבה, שנמנעת ואפילו מפחדת להצטלם אחרי אירועי השבת השחורה. על אף שהאמא של משפחת לוז היא ליהוק מושלם, כולל היחסים המורכבים עם האמונה והפוסט המורכב לזכר הנרצחים בנובה, קשה שלא להרגיש שמאחורי הקלעים התרחשו התפתחויות מרתקות בפני עצמן. המזל הוא ש"פרויקט משפחות" עדיין מציבה מראה לגזענות, עדיין מתעדת פינות לא מספיק מתועדות (למשל החינוך החרדי), ועדיין עוקבת אחרי אותם ילדים חכמים ורגישים כל כך. מה שכן, הקפיצה בזמן לא מותירה מקום לספק: לכל ילד במדינה יש הפרעות קשב וריכוז, בלי יוצא מן הכלל.
מה לראות?
את העונה החדשה של "רק לא זה" (נטפליקס), הקומדיה הרומנטית המצליחה שגם כתובה לא רע יחסית לז'אנר - וגם פונה לקהל הישראלי עם עלילות יהדות, גיור, רבנות ושיקסע. אבל בזמן שהיא מתאמצת לתקן את התדמית האנטישמית שמשום מה שהודבקה לה, הפעם צצים בה ליקויים אחרים. לביקורת המלאה.
-
לילות כימים
בשבוע שעבר פורסם שתוכניתו של עקיבא נוביק בתאגיד תפנה את מקומה, ושבמקומה תעלה רצועה בהגשת שרון דוידוביץ' - אחלה ליהוק - המוגדרת כ"תוכנית לילה בסגנון 'הצינור'", קונספט שנשמע פעם בחודשיים במסגרת עוד ניסיון להתחרות במקור. הרי היו כמאתיים כאלה, והשיא כמובן נרשם בימי "הצנרת" והקרב על השם הנכון. "הצינור" (רשת 13) היא מפעל חיים לא מבוטל של גיא לרר, כזה שהתחיל מגרסת חדשות 10 לפינה של פזית ולאורך השנים תפח לכדי פתיחת סופר. היא גם מונופול מוחלט בתת-ז'אנר הספציפי הזה, כשהרצועות היחידות שמצליחות לפרוח מולו בהכרח יצטרכו לפנות לכיוונים בידוריים או אקטואליים יותר. לכן נדמה שרבים שוכחים את ההרפתקה האחרונה שלה, שיצאה לדרך כמה חודשים לפני 7 באוקטובר.
גם השבוע, שהיה השבוע עם הכי מעט מלחמה למרות שהיא עוד לא באמת הסתיימה, לרר חזר מפגרת חגים ובכל זאת שידר באותה משבצת לילית - בלי חזרה מסתמנת לרצועה של 19:00, זו שהוא וה"צינור" איישו בתקופה שלפני פרוץ המערכה. הציפייה שמישהו בערוץ יקבל החלטה בנושא השיבוץ המובטח ההוא מופרכת, שכן מי שם בכלל זוכר מי מקבל ההחלטות התורן, אבל כל עוד לרר לא שב לרצועת הערב המוקדמת זה בגדר הודאה בתבוסה. משוחרר מכבלי קידום "האח הגדול" לעת עתה, התוכן שלו לא השתנה באיזשהו אופן: השבוע בלטו בעיקר הצרכנויות והנוכלויות הקבועות, לצד סרטוני שבים "בלעדיים" שסופסרו על ידי העסקן והנדבן שי גראוכר. אכן, הרצועה שאחרי הפריים טיים הייתה ועודנה משבצת השידור ההגיונית ביותר עבור "הצינור", בטח במדינה שמרנית בהרגלי הצפייה שלה כמו ישראל. היה ברור שהיא תחזור אליה מתישהו, ובניכוי שנתיים משתקות של מלחמה מדהים לראות כמה זה קרה מהר. עדיף לה להישאר התוכנית שכולם מחקים, ולא להתגרות בגורל פעם נוספת.
פריים אחד למזכרת
אנשים שלא מצליחים להחליט אם עדיין לענוד סיכות חטופים: הגיוני, נניח. רשף לוי מצולם תוך שלוש שניות גם בלי אחת וגם עם - ועוד בפרקים של "הזירה" (כאן 11) שממילא צולמו לפני כמה חודשים: סתם מוזר.
-
שיר וואחד
למרות כל הפנטזיות הנדושות, צופה הטלוויזיה הישראלי-יהודי הממוצע - וגם הלא ממוצע - יצפה אפילו בסדרה קוריאנית לפני שהוא יטרח לדגום סדרה בערבית. ניסיון ראשון לגשר על הפער הזה נרשם בחורף האחרון, כש"בואו לאכול איתי" השיקה גרסה מצוינת בערבית שהרוויחה מהזיהוי עם מותג פופולרי, אבל מעבר לזה כלום. עכשיו ההימור הזה הוכפל, ובמקום דוקו-ריאליטי אינטימי יצאה לדרך "אל מייק אילכ" (מכאן 33): תוכנית ריאליטי מוזיקלית גדולה ומתוקצבת היטב הפונה לחברה הערבית בישראל, שמשמעות שמה היא "המיקרופון שלך".
לגבי השאלה האלמנטרית הראשונה: כן, "אל מייק אילכ" מלווה גם בתרגום. לגבי השאלה השנייה: כן, היא מומלצת וחצי. בעוד שימי השיא של הריאליטי המוזיקלי דובר העברית היו איפשהו בעשור שעבר - והיום כולם התכנסו חזרה למותג אחד גדול, למרות שלאחרונה נודע ש"דה וויס" עומדת לנסות את מזלה מחדש - אצל "אל מייק אילכ" האווירה היא צנועה, בתולית, עם פסנתרן בשם ניזאר על תקן מיטלמן. אבל "בתולית" אין פירושה "מיושנת", כי לפחות בשלב האודישנים אפשר למצוא שירי מערב של ריהאנה לצד שירי מזרח של ננסי עג'רם. המתמודדים מגיעים מכל הקצוות החברתיים והדתיים של המגזר, המגיש פאדי זגאירה מגיע מ"בואו לאכול איתי" (העברית) והשופט נאסר חלאחלה מגיע ממעבדה שבה הפרצוף של ישי לוי הולחם עם זה של אוהד שרגאי.
ולמרות שהיא רק נולדה ומדברת בשפה אחרת, "אל מייק אילכ" כבר דוברת את השפה: יש בה פלאף וקצת קיטש, פאנל שופטים שמדי פעם מושך את תשומת הלב מהמוזיקה עצמה - בייחוד הזמרת הדרוזית אסאלה יוסף - ואפילו נציגות לסיפורי המלחמה. בהתאם לסטנדרטים החדשים בתחום, גם האודישנים הגרועים של פעם נעדרים ממנה. המתמודדים הטובים יותר עוברים לשלב הבא, והמתמודדים הטובים פחות נעטפים במספיק שכבות של פיל-גוד בשביל לטשטש את האכזבה. האם כל אלה יעזרו לה להפוך ללהיט ברחבי המדינה? אין צורך לעצור הנשימה, כי איכות התוכן היא לא באמת שיקול מול מכשול הגזענות ומחסומי השפה. אבל אם "אל מייק אילכ" תצליח לזכות לפופולריות אצל החברה הערבית, שהיא גדולה מספיק בשביל להצדיק מותגים משלה, אז ניסוי הכלים הזה יוכתר כהצלחה. הפספוס של דוברי העברית לא אמור להוות שיקול עבורה.
בשבוע הבא
פרק הבכורה של "נוטוק", סדרת דרמה על גלגול נשמות בעדה הדרוזית (קשת 12, 27.10); סיום העונה של "רק רוצחים בבניין" (דיסני+, 28.11); להקת בנות חדשה נולדת בדוקו-ריאליטי הישראלי "איי באטרפליי" (הוט, 29.10); עונה רביעית של "המכשף", כשהפעם הכוכב הראשי הנרי קאוויל מוחלף בליאם המסוורת' (נטפליקס, 30.10); והשעשועון "כוכבים בריבוע" קם לתחייה עם גרסה בהובלת עידו רוזנבלום (קשת 12, 31.10).
צילום יעל לוז: מתוך "פרויקט משפחות", כאן 11 / צילום גיר לרר: מתוך "הצינור", רשת 13 / צילום רשף לוי: מתוך "הזירה", כאן 11
מצאתם טעות לשון?