mako
פרסומת

האמת הלא נעימה על הסדרה על 7 באוקטובר

האם אביב כוכבי ראוי להנחות שקיבל? איפה ינון מגל צודק, ואיפה הוא כרגיל טועה? ולמה "שחר אדום" מטפלת בטראומה בת שנתיים עם כלים של שנה אחת? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ועושה לכם סדר בדברים הכי חשובים

רועי אבן
פורסם: | עודכן:
מיכאל אלוני, "שחר אדום"
כלים סטודנטיאליים. מיכאל אלוני ב"שחר אדום" | צילום: הדס עזרא, באדיבות yes; עיצוב: סטודיו Keshet Digital
הקישור הועתק
  1. כוכבי אחד מעז

    "השם 'מה קרה לצה"ל' מצביע על משהו שלילי", העיר אביב כוכבי בפתח הריאיון איתו ב, נכון מאוד, "מה קרה לצה"ל" (הוט ורשת 13). וזו, על קצה המזלג, הסיבה ששבירת השתיקה שלו הייתה כל כך לא משכנעת. עמרי אסנהיים הקדיש את סיום הסדרה התיעודית לרמטכ"ל לשעבר שהיה בתפקיד עד ינואר 2023 - הישג עיתונאי מכובד לכל הדעות - אבל אחרי שנתיים של שתיקה כזו רועמת, מוצא פיו של כוכבי התגלה כדבר שלא הייתה סיבה לחכות לו. הוא נטל על עצמו את האחריות בחלקים מסוימים, ובחלקים אחרים הפגין את אותו עיוורון של ההערה המנותקת ההיא. לפחות הוא נענה להזמנה של אסנהיים, בניגוד לכל הידלינים וההימנים שהובילו את אמ"ן בשנים מכריעות ומקשקשים מול המצלמות רק כשצריך לדבר על מנהיגים אחרים.

    ובעוד שאסנהיים אתגר את כוכבי בריאיון עצמו ובאופן שבו הצליב את דבריו עם מרואיינים אחרים - "מה קרה לצה"ל" נתנה לאחד מאבות המחדל הנחה עריכתית משמעותית. "הטעות של אביב הייתה שהוא הקיף את עצמו באנשים שפחות אתגרו אותו", נטען כלפי כוכבי בפרק השני של הסדרה, כחלק מתזה גדולה יותר שיש בה כמה ליקויים. רונן מנליס אף ציין איך כשהציף דאגות על ההיערכות מול איום המנהרות בעזה, כוכבי כתב עליו שהוא "אינו בעל ראייה מערכתית". בכל הפקה מסודרת, שבה אותו אדם הוא אחד מהמשתתפים, כאן הייתה מגיעה תגובתו האישית. אבל כחלק מהשיקולים הטלוויזיוניים-שיווקיים, אסנהיים שמר את הטאלנט לסוף והסתפק בקריינות מערכתית חריגה על כך שכוכבי חולק עליו. כמובן שבפרק הסיום אין שום התייחסות ישירה לדברים. גם לפני הריאיון המקיף וגם אחריו, ברור שכוכבי לא ראוי להקלות המבניות האלה וצריך לתת דין וחשבון כמו כל קצין בכיר אחר בצה"ל. מצד שני, נראה שהדבר העיקרי שיזכרו מהסדרה הוא בכל מקרה החלק של שרון גל: האיש שאך לפני שנתיים לחם נגד סרבנות מילואים מצד אחד של המפה הפוליטית, מתואר כמי שהוביל ותיאם במו ידיו מרד מוצהר של חיילים בימי פרשת אלאור אזריה (כולל מול חיילי גולני בקו עזה). נכון לכתיבת שורות אלה, גל רק "מאיים לתבוע". אם אכן מדובר בשקר, לא ברור מה פשר ההמתנה.


    מה לראות?

    יש כמיליון תכני 7 באוקטובר חדשים, אבל בגלל שניכר שכולם צריכים הפוגה - אז את "צ'אד פאוורס" (דיסני+), שמוזר שחולפת לאנשים מתחת לרדאר. גלן פאוול, מהכוכבים העולים והנאים בהוליווד, יוצר ומגלם כוכב פוטבול כושל שחוזר למגרש עם פרצוף חדש וכעור למדי. מה שמתחיל כמו עוד קומדיה משפחתית מראשית המילניום, מתגלה תוך כמה פרקים כסדרה חכמה ומפתיעה. לביקורת המלאה.

  2. זה שקם וזה שתמיד נופל

    מצד אחד, ינון מגל צודק. טקס הזיכרון של תנועת "קומו" לא יכול להיקרא "הטקס הלאומי ל-7 באוקטובר" סתם כי מארגניו החליטו ככה, ערכיים והגונים ככל שיהיו. תווית הלאומיות, אפילו אם הגיבוי העממי לאירוע הוא מעבר לקונצנזוס, ניתנת בהכרח על ידי הלאום. "טקס המשפחות" הוא כינוי תמוה ואולי אף מטעה בדרכו, בטח כששנייה אחר כך איריס חיים נמצאת באולפן ומספרת שלא הוזמנה להשתתף בו. ומוזרים יותר מכולם היו העיתונאים שעסקו בקידום והאדרת טקס הזיכרון לפניו ואחריו, כאילו בזה עיתונאים אמורים לעסוק. אבל גם השנה הרימו ב"קומו" הפקה מרגשת ומפעימה בקנה מידה ששום ממשלה - לא משנה מאיזה צד - יכולה להתקרב אליו, ולפני התגובות האוטומטיות: זה לא בגלל שכל משתתפי ואומני הטקס מתנגדים להנהגה הנוכחית, טענה שקרית בפני עצמה. בעיקר היה מנחם לראות טקס ראוי עם כמעט כל גווני העם, אחרי אולפנים מיוחדים שעשו ריאליטיזציה ממשית לזוועות המלחמה והתבלבלו בין מסקר למסוקר.
    מצד שני, ינון מגל כרגיל טועה. למרות שהטקס השנה היה עוד פחות פוליטי מזה של השנה שעברה - חוץ מבנאום התורן של המארגן והאח השכול יונתן שמריז, שגבל בתעמולת בחירות (לא מילה גסה בהכרח, בטח כשבלב התעמולה הזאת יש אמירות כאלה צודקות ומכילות) - ההחלטה של ערוץ 14 שלא לשדר אותו הייתה רקובה מהיסוד. חוקית ואפשרית, כי עדיין מדובר בערוץ פרטי וטקס פרטי, אבל כזו שנראית מחריד אחרי יממה של שקופית חג מול ערוצי חדשות מסביב לעולם שמקדישים את שידוריהם לאירועים. מילא אם היו משדרים שם תוכן דוקומנטרי (שאין להם), או איזה אולפן חדשות גנרי. ב-14 החליטו להעניק את המושכות לדרך ללא מוצא שהיא "הפטריוטים". הגראונד זירו של הפאסון הישראלי, שרשרת אנושית שמורכבת כולה מאצבעות בעין, האולפן שהכריז נוהל חניבעל על כל סיכוי שעוד נותר פה לאחדות לאומית. כשאתה החריג היחיד במסך המפוצל, כולל מול ערוץ i24NEWS הנוטה ימינה שניכר שמאיים עליך, השחייה נגד הזרם היא לא סיבה לגאווה אלא עדות לניתוק כרוני ממה שבאמת מעניין את העם. נתוני הרייטינג, שמגל כה אובססיבי אליהם, העידו על כך בתורם. כי זה שעקרונית מותר לך להתעלם מטקס מרכזי, לא אומר שאתה חייב. ואגב, לידיעת הפטריוט העליון, "הטקס הלאומי" היה המינוח שבחרו גם שם.

    פריים אחד למזכרת

    אפרופו הטקס: אולי לא חייבים, לפחות לא השנה, לתת לעדן גולן לבצע דווקא שיר של דידי?


  3. שחר של יום חדש

    כחלק מהעיבוד המתמשך של טראומת 7 באוקטובר, ישנו גם השיח הציבורי על עיבוד האופנים שבהם היא מעובדת. כבר לפני שנה הייתה "שחר אדום" (יס) הראשונה לקפוץ למי הדרמה המתוסרטת למבוגרים - וכמו ההפקות שבאו אחריה והרבות שעוד יבואו בהמשך, גם היא נצמדה לדיוק כירורגי של המציאות והקפידה על תסרוט מינימלי. היא למעשה אף התוותה את גבולות הגזרה של כל שאר הדרמות על אותה יממה, בין אם אלה "אור ראשון" או "רחל מאופקים": הסתפקות בסיפורים פרטיים (כי לכו תכילו את האירוע במלואו), שיתוף פעולה מלא עם הגיבורים המקוריים (שיגיעו בעצמם לסט) ומינימום פאתוס מלאכותי (כי יש מספיק מהבית). אבל עם עליית המהדורה השנייה של "שחר אדום", שלושה פרקים חדשים וסוחפים לא פחות, נדמה שהיא עדיין מטפלת עם כלים של שנה אחת בסיפורים מלפני שנתיים.

    גיבורי העונה השנייה של "שחר אדום" הם רבש"צית קיבוץ ניר עם ענבל ליברמן (בגילומה של נטע רוט, ליהוק שמרגיש צעיר וילדי מדי על אף שהיא קרובה לגיל של ליברמן באותו זמן), אריאל ואליי גולן-חוגג מכפר עזה שיצאו לאש החשופה כדי להציל את בתם (ומגולמים על ידי מיכאל אלוני ומורן רוזנבלט בפרק המצטיין של המחזור) - ושורד השבי עומר שם טוב (שמגלם אורי פרלמן), בפרק הראשון בסדרה, והראשון בכלל, שחורג מתחומי 7 באוקטובר ומציג שהייה ממושכת בשבי. הפרק הזה גורר איתו אתגרים אחרים לגמרי: ההתרחשויות כבר לא מתקדמות בזמן אמת, וקשה יותר לשחזר באופן מהימן מנהרה עזתית מאשר בית באחד מקיבוצי העוטף. מיותר לציין שכל הפרקים האלה של "שחר אדום" משוחקים טוב, מלאים בכבוד לגיבורים ומציעים מנה נדרשת של חסד, אבל יש אמת לא נעימה שצריכה להיאמר. כי במציאות האכזרית הזו, עם ראשית השנה השלישית לחיים החדשים שנגזרו על מדינה שלמה, נדרש תיאום ציפיות מקצועי-נטו מול הגורמים המעורבים בפרויקט.

    הפרקים של "שחר אדום" ממוקדים, אפילו חפוזים, עם קרבות טלוויזיוניים שנגמרים עוד לפני שהם מתחילים. הם אומנם נטולי יומרה, אך הם נטולי איזשהן מעלות יוצאות דופן - מלבד ההישגים הטכניים הכבירים בשחזור הסיפורים. כמובן שגם במצב הנוכחי יש לה ערכים רבים: הראשון הוא כאמור הסיוע בעיבוד הטראומה עבור הציבור שמעוניין בכך, ולאחר מכן מגיעות ההנצחה, ההסברה, עשיית הצדק במציאות תרבותית גלובלית שבה זוועות 7 באוקטובר נשכחו כמעט לחלוטין. רק שבשלב זה, הדוקו-דרמה של "שחר אדום" אינה בשיאה. למעשה, האפקט המצטבר של הפרקים החדשים מרגיש דל אפילו יותר מזה של פרויקטים דוקומנטריים בלבד, שכן שם כבר יש עומק או רוחב יריעה. מבלבל ככל שיהיה ליצור סדרה עלילתית במציאות הבלתי הגיונית של ישראל, כל שנה שחולפת מאז השבת השחורה בכל זאת דורשת עליית קומה תסריטאית וסיפורית, כי טלוויזיה (אפילו כזו שמבוססת במדויק על אירועים אמיתיים) לא יכולה להסתפק בשחקנים ראויים וכלים סטודנטיאליים בלבד. דווקא בגלל הכוונות הטובות והאמצעים המכובדים, "שחר אדום" תהיה חייבת להתהדק בסיבוב השלישי שלה. ואין שום סיבה שלא יהיה לה אחד.

    בשבוע הבא

    בכפוף להתפתחויות אפשריות ומרגשות, רשימת התכנים לציון שנתיים ל-7 באוקטובר נמשכת עם הסדרה התיעודית "כפר עזה - 95% גן עדן" (כאן 11, 14.10); והסרט הבינלאומי "המרחק שבינינו: חילוץ גורלי" על האלוף במיל' נעם תיבון (יס, 16.10); בעוד שחטיבת האסקפיזם עומדת בסימן עונה שלישית ל"הדיפלומטית" (נטפליקס, כנ"ל); וסדרת הדוקו שכל חובב קולנוע רוצה לראות, "מר סקורסזה" (אפל TV פלוס, 17.10).

    צילום אביב כוכבי: מתוך "מה קרה לצה"ל", הוט ורשת 13 / צילום ינון מגל: מתוך "הפטריוטים", ערוץ 14 / צילום עדן גולן: מתוך טקס הזיכרון של תנועת "קומו"