אנשים לא מבינים על מה "הפשוטע" נלחמת
איך נינט טייב הפכה לאומנית בתחום אי-הנוחות? איפה נמצאת התשובה לשאלה של "כסף משלהן"? ולמה לא צריך למשוך בצמות של מערכת "פאקו"? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ושולח אתכם לסוף השבוע עם כמה המלצות
-
כשהיא כאן
הקשב הציבורי ושיקולים כלכליים שונים הובילו לאחרונה לשתי מגמות הפוכות: הסרטים הדוקומנטריים התקצרו, לרוב אפילו לא חוצים את ה-60 דקות; אבל כתבות המגזין במהדורות החדשות - הן דווקא התארכו, מטשטשות עוד יותר את הגבול בין מוצר אחד למשנהו. לכן מותר ולפעמים גם ראוי להתייחס לכתבות ב"אולפן שישי" (קשת 12) כאל יצירות אומנות, למשל הריאיון בן 34 הדקות של דני קושמרו עם נינט טייב, יצירת אומנות בתחום אי-הנוחות. המפגש בין שני המאמי-ם הלאומיים נועד לקידום אלבום חדש של הזמרת, שלשם כך פתחה את דלת ביתה והכינה למגיש "סנדוויץ' של אהבה". רק שמי שמספיק מכיר את יחסיה של טייב עם התקשורת יודע לזהות היטב מתי ההתנחמדות מכסה על סבל מוחלט, כשכל "איזה מעולה" ו"תודה רבה" מיתרגמים בפועל ל"איזה סיוט" ו"הביתה בבקשה".
בהתחשב במפגשים הקשים הקודמים של טייב עם תקשורת המיינסטרים - כולל באתר זה ממש - נוצר הרושם שאולי, רק אולי, האישה לא נהנית במיוחד מראיונות איתה. זכותה, ואפשר אפילו לרחם עליה כשהיא נאלצת בלית ברירה ליישר קו עם חוקי המדיה. אבל הצופים, בעיקר חובבי אומנות הקרינג' שבהם, הם מרוויחים בכל פעם מחדש. הביקור ב"אולפן שישי" כלל את אותו צחקוק חינני, את אותן פזילות לצדדים, את אותו חיוך קטן שתמיד משדר אי-נוחות כפולה: מצד אחת מבוכה פרטית של עצמה, מצד שני הנאה מזו שהיא מעוררת אצל אנשים באמצעות התגובות שלה. ככל שהריאיון נמשך כך טייב משחקת יותר בשיער, דוחפת יותר מילים באנגלית, נעשית יותר אגרסיבית עם הרצון שישחררו ממנה. "אתה לא אותנטי לעצמך, אתה לא רוצה לשאול את השאלות האלה", היא אומרת לקושמרו כשהשיחה מגיעה לגירושים שלה, "תהיה רוקנרול, תזרוק את הדפים". הדפים אכן נזרקים, והשאלות אכן נזנחות מאותו שלב. בזכות האומנות הזאת, שלא נופלת מהיכולת המוזיקלית שלה, כל ריאיון עם טייב הוא צפיית חובה. אולי בגלל שכל ריאיון איתה גם מרגיש כמו הריאיון האחרון לפני שהיא חוזרת בתשובה.
מה לראות?
את העונה החדשה של "ארבע חתונות" (כאן 11), שלמרות הפגמים הרבים בה עדיין מספקת את הטראש היחיד שאפשר להכיל בסוף אוגוסט. פשוט צריך לשכוח סערות כמו זו שהתחוללה שם השבוע, ואת העובדה שעל זה יוצאים כספי הציבור. לביקורת המלאה.
-
עוברות ושוות
מעטות הסדרות, בטח הדוקומנטריות, שמערערות על הצורך בהן כבר בראשיתן. אבל זה בדיוק מה שקורה ב"כסף משלהן" (כאן 11) על המנכ"ליות, היזמות והיורשות החזקות במשק הישראלי - תחילה עם רקפת רוסק-עמינח, אחת המרואיינות המצטיינות בה. "רוב השנים חשבתי שהנושא של אישה או לא אישה הוא פשוט לא נושא", מסבירה מנכ"לית בנק לאומי לשעבר. מיד אחריה גם עדי סופר-תאני מפייסבוק מבטאת סנטימנט דומה. ואז עוד אחת, ואחת נוספת. לא רק שסמלי הפמיניזם הכלכלי לא ראו בעצמן כאלה, הן אפילו לא חשבו שיש בו צורך. הן מסבירות מה גרם להן לשנות את דעתן, כשמהצד מחזקות אותן כמה פרשניות, כולן נשים כמובן. אחת מהן אף מציינת שהגיעה לסדרה למרות שאין לה שום הכשרה בפמיניזם. אז למה היא בכל זאת השיבה בחיוב להצעה להתראיין בדיוק על הנושא הזה? "החלטתי שאני הולכת להתנהג כמו גבר".
הפגם העיקרי ב"כסף משלהן" המהנה והמעשירה הוא המבנה האפיזודי שלה: כמעט כל מרואיינת מספרת בתורה את אותו סיפור על קלישאת ה"עשר אצבעות", עם ילדות במחסור מסוים והתגאות בחוצפה והתעוזה שהביאו אותה לפסגה - עד שבשלב מסוים הדמיון בין אותם סיפורים מפסיק לעורר השראה, ובלית ברירה מתחיל לשעשע. אפשר היה לפתור את זה באמצעות עריכה דינמית יותר מאחורי הקלעים של הסדרה, שגם בהם הייצוג הנשי הוא כמעט בלעדי (הגברים היחידים שזוכים לקרדיט בפתיח חתומים, כמה סמלי, דווקא על החלקים האומנותיים). אבל הבדידות הנשית בצמרת הכלכלה הישראלית לא שונה מזו שבכל תחום אחר, והניסיון היחיד של "כסף משלהן" להסביר מתישהו את השורשים שלה מגיע רק בשלהי פרק הבכורה: כשהייצוג הנשי בפוליטיקה כל כך מעליב, ובמפלגות מסוימות עוד עומד להחמיר בבחירות הקרובות, המשק כולו מתיישר לפי אותה דוגמה אומללה. "הנבחרות", הדוקו הקודם של יוצרות "כסף משלהן", הדגים זאת נפלא. מוזר שאף אחת מהן לא ראתה לנכון להתעמק שוב בנושא הזה, כדי לנסות לענות ברצינות על השאלה שבלב הסדרה.
פריים אחד למזכרת
דיסקליימר אמוני חדש unlocked.
-
שבר פשוט
בפרפרזה על שירה של טיילור סוויפט, בגלל זה לא מגיעים לנו דברים טובים: שתי נשים זוכות להצלחה בתור צמד קומי, דרכיהן מתפצלות מוקדם מהרצוי, הן משתלבות במעגלים אחרים, ואז כל אחת מהן מקבלת הזדמנות להוביל סדרה אישית הן כיוצרת והן כשחקנית ראשית. וכשלוח השידורים הממזרי ממקם את הבכורות שלהן במרחק יממה אחת בלבד, כל מבקר מקצוען או חובבן בטוח שגילה את אמריקה, מתחיל להשוות ולהצליב בין אחת לשנייה. אבל ההשוואות הישירות האלה, שאפילו בינה מלאכותית הייתה מתפדחת להציע כקונספט מרוב שהן לעוסות, מתעלמות מעובדה אחת פשוטע. "הפשוטע" (כאן 11) ו"בודקת" לא משחקות, ומעולם לא שיחקו, על אותו מגרש.
"בודקת" של גיתית פישר כבר שובחה מספיק, וביותר מדי מקרים ההאדרה שלה בוצעה באמצעות ביקורת על מקבילתה: תראו איזה עומקים פישר מביאה, בזמן שאושרית סרוסי עוד לא התבגרה. נשארה פשוטע. אבל מי קבע שסרוסי - החתומה על הסדרה לצד שורת שותפים, בראשם בר אלמליח-דונצוב ממותג הסושיאל באותו השם - צריכה להתבגר דווקא באמצעות דרמה? נהוג לומר שהשחקנים הטובים באמת הם אלה שדווקא יודעים לעשות קומדיה, והכלל הזה נכון לגבי תסריטאים בדיוק באותה המידה. ירים את היד האמיץ שחושב שהוא מסוגל לברוא סדרה עם טון אולטרה-ספציפי כמו זה של "הפשוטע", שידוך מושלם לסגנון ההומור הידוע של סרוסי, שהוא היחיד שיכול להחליק פאנצ'ים כמו "מה אני ילד בשניידר?" בלי בעיה ובלי להסתכל אחורה. אף אחד לא דרש ולא קיבל מונולוגים אינטימיים מלארי דיוויד, טינה פיי או אילן פלד, והם בכל זאת אגדות בתחומם. וגם אם "הפשוטע" עוד צריכה לעבור כברת דרך לפני שניתן יהיה למקם אותה בליגה של הנ"ל, ברור שהיא נלחמת להגיע לשם.
ואפילו אם "הפשוטע" לא הייתה מושכת ממש השבוע בצמות של מערכת "פאקו", תשומת הלב ממילא הייתה נתונה לה. באיחור ניכר מאמריקה, היום גם הטלוויזיה הישראלית מקבלת פחות ופחות קומדיות טהורות - בטח כאלה שהולכות על תסריט שנון, צפוף, עמוס רפרנסים ובדיחות ויזואליות, קפסולת זמן לעולם תרבותי של דור שלם - והנה, סרוסי ושות' מספקים בדיוק את זה. אז ב"בודקת" הופעות המשחק בשרניות בהרבה? בסדר, ביקום הפנטסטי של "הפשוטע" הצליחו לשלב נאמברים מוזיקליים בלי שזה יחרוק כהוגן. וכבר אי אפשר לטעון שסיפור המסגרת שלה פועל לפי הקלישאות הקבועות: למרות העלילה ההיפר-אמריקאית, עדיין נמצא ב"הפשוטע" מקום לנשים מטורפות, תעלומת רצח והסבר מניח את הדעת לקשר בין הסדרה לעמוד הפייסבוק שעליו היא מבוססת. אבל מה כל זה שווה אם "בודקת" עלתה יום אחרי, ולכן "הפשוטע" תתקבע בזיכרון הקולקטיבי של הקיץ הזה בתור יורשת "זאת וזאתי" הנחותה יותר. ההשוואות האלה מחסלות את הסיכוי שלה להתעלות לאנשהו מעבר להצלחה בקרב הקהל הרחב, כי בטעות התקבע שאיכות בהכרח שווה עומק. זכותה של סרוסי להיות פשוטע, וחבל שאנשים מסרבים להבין את זה.
בשבוע הבא
בליץ תוכן ישראלי לפני היציאה לחגים: גמר "פאוור קאפל" (רשת 13, 31.8); חנוך דאום חוזר עם עונה חדשה של "החיים הם תקופה קשה" (קשת 12, 1.9); פרק אחרון של "זהב שחור: סיפורו של ההיפ הופ הישראלי" (כאן 11, כנ"ל); גמר "רוקדים עם כוכבים" (קשת 12, 2.9); קוקו מאילת מקבל דוקו-ריאליטי משפחתי ב"חיים של קוקו" (יס, כנ"ל); ואושרי כהן מככב בדרמת המשטרה "השמועה" (הוט, 3.9).
צילום נינט טייב: מתוך "אולפן שישי", קשת 12 / צילום רקפת רוסק-עמינח: מתוך "כסף משלהן", כאן 11 / צילום עדן בן זקן ושלומי שבת: מתוך "דה וויס", רשת 13
מצאתם טעות לשון?