בהופעות שלי יושבים חילונים ונשים עם כיסוי ראש. אני לא משמיע להם דעות, אני רק מסתלבט

רשף לוי לא הצליח לכתוב במשך יותר משנה בעקבות טבח 7 באוקטובר. לאדם שכתב סדרה, מחזה או סרט בכל שנה מאז 2000, זה היה בלתי נתפס. "אף פעם לא הייתי מכור לסמים, אבל אני מכור לכתיבה ונראה לי שזה דומה", אומר לוי. "אם אני לא כותב ולא יוצא ממני משהו, אני מרגיש לא טוב. אבל במלחמה הזאת שקעתי לתחתית. חשבתי שאני מחוסן בהתמודדות עם מוות כי אחי ואבא שלי מתו כשהייתי צעיר, אבל מה שקרה כאן לימד אותי צניעות. הבנתי שאני יכול להגיע לקרקעיות של הטירוף והדיכאון ולפגוש שם צד שלא הכרתי. רק מה, חשוב לי שתכתוב: מה שקרה לי הוא קטן, חסר חשיבות ולא נורא. הרי כולם עברו את זה, גם אנשים שבאותה שבת ישבו בבתים וראו טלוויזיה". 

לוי עצמו היה במדריד, בפסטיבל טלוויזיה שבו הציג את הסדרה "קרתגו", כשקיבל קריאת השכמה בלתי נשכחת: "מנהל המלון דפק לי בדלת וצעק, 'מיסטר לוי, ווייק אפ, פרצה מלחמה במדינה שלך, כובשים אתכם עכשיו. אשתך בהיסטריה, היא רוצה שתתקשר'. ישר קניתי כרטיסים כדי לחזור ארצה, וברכבת לשדה התעופה כבר שמעתי על מישהו שנהרג, על בן של חבר שירד לעזה, על חלק מהחבר'ה מהצוות שלי במגלן שעלו על נשקים למרות שאנחנו מאוד מאוד זקנים".

ב-9 באוקטובר כבר היה לוי חלק מקבוצת סטנדאפיסטים שביקרה פצועים בבתי חולים. מה שראה ושמע שם, הוא אומר, הזיז משהו עמוק מאוד. "עוד כשישבתי ברכבת בדרך לארץ התחלתי לבכות, ואני לא בוכה יפה, אני בוכה מאוד מכוער, יורדת לי נזלת. אבל אחרי שראינו את הניצולים התחלתי לבכות כל היום, חמש פעמים ביום, בלי סיבה. אני הולך בבית, מתחיל לבכות. אני חושב שזה היה מה שנקרא טראומה משנית, כשאנשים שומעים סיפורים מזעזעים וזה תופס אותם בהפתעה. זה מערער, המוח נכנס למגננה, הוא לא מבין מה קורה לו".

איך התמודדת עם זה?
"ידעתי שאני חייב להציל את עצמי, שאין אותי, שאני מתחיל להשתגע. אז תפסתי את עצמי ובהדרגה זה ירד לבכי ארבע פעמים ביום, שלוש פעמים, פעמיים. בסוף זה עבר וחזרתי להיות אני".

במסגרת חזרתו של לוי לעניינים ולעצמו עלה לאחרונה "ספיישל אלתורים" בכיכובו בכאן 11, מופע סטנדאפ מצולם על טהרת האלתור, מול קהל שהופך לחלק מההופעה. 

יש סטנדאפיסטים שטוענים שלכתוב את החומר זה קשה, ושאלתורים זה קל. 
"אני חושב שזה אותו הדבר. יש באלתור גם משהו מסוכן, השאלה אם תצליח או לא תצליח. אבל אי אפשר להתווכח עם זה שבסופו של דבר, סטנדאפ זה הופעה לאנשים שבאו בשביל שיבדרו ויצחיקו אותם. מי שלא טוב לו – שלא יבוא, אבל אצלי הם יוצאים מאושרים. ילד שמבקש ממני סלפי בסוף הופעה מרגש אותי יותר ממה שאיזה מבקר יכול להגיד".

מה עם פוליטיקה על הבמה? בספיישל האלתורים אתה אומר דברים עם ניחוח פוליטי, אולי אפילו שמאלני.
"אני לא שמאלן. צחקתי בספיישל על ערוץ 14 כי עודד מנשה ועדן הראל היו בקהל, אז אולי אנשים יניחו שזה בא עם סט שלם של דעות. אבל אני צוחק על כולם, על עדן ועודד ואז על פאולה וליאון. אני לא ימני ולא שמאלני, אני משהו אחר. אם הייתי משמיע את הדעות שלי, אני חושב שחלק גדול מהקהל היה מאוד מופתע. אבל את הדעות שלי מכירים רק חברים מאוד קרובים שהיו איתי במגלן, הילדים שלי ואשתי. מצד שני, אני כן משמיע עמדות מוסריות. לדוגמה, כשהיה עכשיו הטקס במלאת שנתיים ל-7 באוקטובר, אני יכול להגיד לך שלזפזפ שנייה לערוץ 14 ולראות שם את ינון מגל משמיע מוזיקה בצורה ליצנית – זה ממש שובר לב. אני חושב שרוב גדול של הישראלים הם ימנים שרוצים ימניות שהיא לא ליצנית ולא לועגת לאנשים שחושבים אחרת, בטח לא למשפחות שכולות".

אז כנראה גם אני מהאנשים שפשוט הניחו משהו לגביך.
"שמע עוד סיפור: כשפתחו לפני שנים את האולם באריאל התקשרו אליי חברים מתעשיית הטלוויזיה ואמרו שהם עושים עצומה, לא מוכנים להופיע באריאל. מיד התקשרתי לאמרגן שלי ואמרתי לו, 'תסגור מהר הופעה באריאל'. אין, אני לא מערבב פוליטיקה ואומנות. זה ניסיון כושל שפוגע באומן ובפוליטיקה, וגם כל הפוליטיקאים שמנסים להשפיע על האומנות עושים טעות בעיניי".

אז אתה לא חושב שיש איזו חובה של אומנים להביע את דעתם.
"די, דעות לא מעניינות, דעות זה אוברייטד. בהופעות שלי יושבים אנשים עם כיפות, נשים עם כיסוי ראש וחילונים, צעירים מאוד ומבוגרים מאוד. לא אכפת להם מה הדעה שלי, ואני לא משמיע אותה. אני רק מסתלבט".

כל אחד נעלב בשמו של מישהו אחר

בשנים האחרונות אפשר לראות את רשף מסתלבט ברשתות החברתיות. תקופה ארוכה הוא נמנע מזה, אבל בסופו של דבר הבין שצריך והתחיל להעלות קטעים ("כי ההופעות מפוצצות בגלל זה, וגם כי קלטתי שאחרת החומר לא נשאר. אני מופיע, ואין שום זיכרון של הדברים שנאמרו"). אז ההופעות מצליחות והנוכחות ברשת מורגשת, אבל כשאנחנו מתהלכים בכפר סבא – עיר ילדותו ומגוריו של רשף – אף אחד לא עוצר אותו לבקש סלפי. אפילו בבית הקפה, כשהוא מזמין הפוך קטן, הבריסטה שואל אותו מה השם. "זה בטח כי אני עם משקפיים", צוחק לוי. "אני כמו קלארק קנט וסופרמן, לא מזהים אותי איתם. סתם, זה בגלים אצלי. כשהתחילה העונה החדשה של השעשועון היו הרבה שזיהו".

השעשועון המדובר הוא "הזירה", שהעונה השלישית שלו משודרת בכאן 11. זו גרסה עברית של הפורמט ההולנדי The Floor, מבית היוצר של יוהנס "ג'ון" דה מול, מי שעומד גם מאחורי "דה וויס" ו"האח הגדול". במסגרת השעשועון מתחרים 64 מתמודדים על שליטה בלוח משחק ענק שבו מתנהלים "קרבות" של ידע כללי. "פנו אליי במלחמה, כשלא הייתה עבודה כי לא היו הופעות", מספר לוי. "שנים רציתי להנחות תוכנית, ופתאום באה ההזדמנות". 

אתה נהנה מזה?
"לקח לי זמן להבין איך אני מנחה. בהתחלה רצו שאהיה מאוד פומפוזי, ובסוף אני מדבר עם אנשים כאילו הם אצלי בבית. אני חושב שהקהל מבין את הקטע".

אני אוהב את "הזירה", צופה בזה עם הילד, ואני חייב להגיד: את הרוב קל לפתור. זאת לא תוכנית של פיינשמקרים.
"אני לא מסתכל על העולם בעיניים של פיינשמקר, אני נהנה לראות סרט של ברגמן וגם קומדיית קולג'. זו תוכנית כיפית, ולכן החלטתי לעשות אותה". 

אגב ילדים, בוא נדבר רגע על השבעה שיש לך. הכי קטן כבר בן 15, אתה חושש מהתרוקנות הקן? נרגש מזה?
"אני הכי בטוב. הילדים שלי גדולים, הם השבט שלי. אנחנו עושים הליכות בלילה ומדברים ויש צחוקים. בגיל 16 אני לוקח כל אחד מהם לשיחה ואומר לו, 'מעכשיו אני מפסיק להיות האבא שאומר מה לעשות, אתה תחליט איך לנהל את החיים שלך. כמובן שאני לא נותן לך להרביץ לאחים שלך ודברים כאלה, אבל מעבר לזה – איך שאתה רוצה. תבוא אליי בכל דבר שאתה צריך, אני תמיד אהיה אבא, אבל היחסים שלנו עכשיו הם של חברים".

אז הם יכולים לספר לך משהו נורא שהם עשו, ואתה תשפוט אותו בצורה חברית?
"אני לא שופט כלום, למה לשפוט? אני חושב שהחיים קורים לאנשים, לא שהם עושים אותם. איך אפשר לשפוט מישהו על זה?".

שלוש פעמים קם לוי מהשולחן כשאנחנו מדברים. פעם אחת כדי לעזור למישהו שנפל לו משהו, פעמיים כדי להביא לו ולי מים, ופעם אחת כדי לנהל שיחה עם מישהי שהוא חשב שהיא מישהי אחרת והיה די מביך בסך הכל.

יש לך וייב של חובב אנשים.
"זה נכון, אני בן אדם אוהב אדם. מאוד אוהב את הישראלים, אוהב את הישראליות, מאוד ציוני, מאוד אוהב את המדינה הזאת". 

אתה סלב במדינה הזאת. איך אתה חווה את זה?
"אני לא הכי מת על הפרסום, לא קל להיות מפורסם, מה גם שבחברה הישראלית יש תופעה דומה לזו שהתפשטה בעולם: לא משנה איזה קטע סטנדאפ תעשה, מישהו ייעלב. תספר בדיחה על חדרה, שלושה אנשים מחדרה יגיבו 'פגעת בחדרה, תתבייש לך, אני יותר לא אבוא להופעות שלך בחיים'. תספר בדיחה על אנשים שלמדו רפואה בפראג, תקבל הודעות שאתה הורס את המעמד של הרופאים שלמדו שם ובבקשה תפרסם הבהרה".

קיבלת הודעה כזו?
"כל הדברים שאני אומר לך עכשיו קרו, אחד לאחד. אתה מעלה לרשת קטע שבו אתה מדבר עם ילד בן 15 שצוחק איתך, ואז אומרים לך, 'הוא בן 15, הרסת לו את החיים'. לא חשוב שהוא התחבק איתך ואמר שזה היה רגע אדיר בשבילו. כל אחד נעלב בשמו של מישהו אחר". 

אתה יודע מה, אני אקח את הסיכון שמישהו ייעלב ואשאל למה אתה גר בכפר סבא.
"הייתי מעדיף עיר גדולה, אבל האישה החליטה שכאן נגור כי סבא וסבתא גרים פה וזה טוב לילדים. אז זה מה שקרה".

להיות עני לימד אותי את הכוח שיש באהבה

לוי (53), בנם של עולה מתימן שהיה חבר בלח"י ועולה מפולין שיצאה בשאלה מתוך העולם החרדי, גדל בבית של שמונה נפשות. שלושה מאחיו הם רצף לוי, פרופ' לחקר בריאות הציבור באוניברסיטת MIT, הסופר ינץ לוי ורגב ז"ל, שפרץ כתסריטאי לפני מותו בגיל 25; כולם הצליחו בתחומם למרות תנאי פתיחה מורכבים.

"היינו שישה ילדים בפערי גיל קטנים", מספר לוי. "באיזשהו שלב אבא שלי חלה, וזה כמובן השפיע על המצב הכלכלי. ממצב לא רע בכלל הפכנו להיות עניים, אבל אבא עשה לנו את הקטע של האבא בסרט 'החיים יפים' שהציג לבן שלו את השואה כמשחק שצוברים בו נקודות".

מה זה אומר?
"שהוא הפך לאידיאולוגיה את כל הדברים שנגזרו ממחסור בכסף. הבגדים שקיבלנו היו שקים של תרומות יד שנייה, אז הוא אמר לנו שזה הכי טוב כי אלה בגדים שריככו אותם וזה הכי יפה כי זה וינטג'. הוא לימד אותנו שאוכל ביתי שמבוסס על לחם יבש זה הכי טעים, ושאין ירק יותר בריא מבצל. אחרי כמה שנים גיליתי שפיצה שקונים בחנות חמה וטרייה זה המאכל הכי טעים בעולם, אבל כבר לא היה עם מי להתווכח, כי הוא היה סנילי לגמרי".

איך אתה רואה היום את תקופת הצנע שלכם?
"להיות עני לימד אותי את הכוח שיש באהבה. אבא שלי ואמא שלי היו מאוהבים, והם אהבו אותנו אהבה גדולה ללא תנאי. זה עבד יותר טוב מכסף".

שני מקרי המוות שלוי חשב שיחסנו אותו – של אחיו מאיידס ושל אביו מאלצהיימר, כשלוי היה בן 25 – הובילו אותו לחבר את המחזה "החולה ההודי", שהוצג לראשונה ב-2005 בבית ליסין ועלה לאחרונה בפעם הרביעית, בתיאטרון הקאמרי. הסיפור הוא על שני אחים שבעקבות מחלת אביהם מתראים מחדש אחרי שנים, מפגש משפחתי מלא כאב והומור. "רק לקחתי את הסיפורים שקרו לי וסידרתי אותם", אומר לוי. "זה מחזה שכתבתי בשלושה ימים ברומא, משהו שקיבלתי מהקארמה או לא יודע מאיפה. עכשיו כשהוא הגיע לקאמרי יצא לי לעבוד עם עידו טאקו, שהוא יהודה לוי הבא, ועם תום אבני, שהוא עדיין תום אבני הנוכחי. שני שחקנים נהדרים, סקסיים, מרגשים ומצחיקים שהם הלב של ההצגה, בביצוע שלא היה לה אף פעם. הקהל לא נותן להם ללכת הביתה, אנשים עומדים ומוחאים כפיים דקות ארוכות. וזה קהל של תיאטרון, אנשים שהחליפו ירכיים וברכיים, לעמוד זה עניין מורכב רפואית בשבילם".

לתיאטרון הגעת כשכבר היית סטנדאפיסט. הלך לך קל להיעשות אדם שמצחיק לפרנסתו?
"בתיכון הייתי עם חבר'ה שלא הבינו את ההומור שלי, הייתי אומן מיוסר שלא הבינו אותו וסבלתי מזה, אבל בצבא התחלתי להראות את הקומיקאי שבי". 

זה כשאתה משרת במגלן, ואחר כך לומד באוניברסיטה ביולוגיה ומתמטיקה. לא רזומה של סטנדאפיסט.
"הוצאתי ציון גבוה בפסיכומטרי, ובגלל הרקע הכלכלי שלי התקבלתי לתוכנית מצטיינים. לא חשבתי באותה תקופה שהסטנדאפ יהיה עבודה. נהניתי מזה מאוד, אבל חשבתי שאני אהיה מדען".

השינוי הגיע כשכתב מערכונים ל"זהו זה" עם אחיו רגב ("שלחנו להם תסריטים בפקס, ובסוף כמה בדיחות התקבלו"). אחר כך כתב למוני ובראבא וליעקב כהן, "אבל עדיין לא באמת הרגשתי שאני כותב. מצד שני, ידעתי מההתחלה שאני יודע לכתוב, פשוט לא עשיתי מזה שום סיפור. בכלל, שום דבר שאני עושה זה לא עניין. אמרתי לך, הכל זה משהו שקורה לך. אתה נולד למשפחה מסוימת, לאבא ואמא מסוימים, ואתה מוסלל לתוך מסלול החיים שלך. זה כמו אלתורים בסטנדאפ, כשאני שומע מה שיוצא לי ביחד עם הקהל, וזה כאילו משהו שקיבלתי. שהוא לא שלי, שהוא מתנה. זה רק מתנות".

אני חתול רחוב, אני קם

בין המתנות של לוי היו סדרות ("הבורר", "נחמה"), סרטים ("איים אבודים", "אהבה קולומביאנית") ומחזות ("סרט צרפתי", "החותנת"). חלק מהדברים שכתב קיבלו מקום בנצח; לדוגמה טרייה, "הבורר" מצליחה עכשיו שוב בטיקטוק. "אפילו הזמינו אותי לדבר בכנס של טיקטוק, אמרו לי שזאת הסדרה הכי מצליחה של האפליקציה בישראל", מספר לוי. "מיליוני קטעים, מיליוני צפיות, משהו מטורף".

אין בך צד שמתבאס, שאומר שזו יצירה שלמה וצריך לראות פרק שלם ולא קטעים?
"אם הייתי חושב ככה, הייתי רוצה שתקום באמצע הריאיון ותיתן לי סטירה. זו שוב פיינשמקריות. בן אדם, יש מיליוני צפיות בקטעים ממשהו שעשיתי לפני 20 שנה, על מה אני אתלונן? שאנשים רואים את זה? אתה יודע כמה דברים עשיתי שאף אחד לא יודע שהיו? עשיתי סדרה, 'תיק סגור', בערוץ 10. אף אחד לא ראה את זה, ועכשיו אף אחד לא יכול לראות את זה גם אם הוא רוצה. כשדברים מצליחים זה נס, משהו שצריך להגיד עליו תודה ולא לנהל משא ומתן עם ההצלחה".

והיו לך הצלחות ענקיות בחיים. "הבורר", "איים אבודים".
"אני יודע שאני בר מזל, וזה רק מזל. זה קרה לי בטעות, אין לי מושג למה. אני באמת רק אומר על זה תודה".

גם כישלונות היו ללוי. למשל עונה אחת כפאנליסט ב"משחק מכור" ("ככה הבנתי שפאנלים זה לא בשבילי"), או הסרט "לצוד פילים", שאומנם עבד יפה בקופות אבל נקטל בידי המבקרים. זכורה במיוחד הביקורת של מבקר הקולנוע אורי קליין ז"ל, שכתב עליו: "אוסף של סצנות שמתחברות זו לזו באופן מסורבל ומאולץ [...] הצחוקים נעדרים, אלא אם כן נענים לבדיחות עבשות על קשישים". זה כל כך הכעיס את לוי שהוא כתב פוסט תגובה, קרא לביקורת 'בריונות' וטען שקליין לא מבין מה מצחיק. 12 שנה לאחר שהפוסט עורר את זעמם של עיתונאים וקולגות, לוי מסכם: "זה סתם רגע שהיה".

רגע שאתה לא אוהב?
"לא, למה שאני לא אוהב את זה? מה קרה? אז כתבתי תגובה למבקר. מאז הוא כבר מת גם".

הוא היה פיינשמקר?
"לא, הוא פשוט היה אדם שלא הבין הומור".

היום אתה יודע להתמודד עם ביקורת בצורה אחרת?
"בטח. בתחילת הדרך הייתי מאוד מתבאס, והיום אני טיפה יותר קשוח ויש לי יותר פרופורציות. טלי, אשתי, כבר יודעת עכשיו שאני מבואס ל-24 שעות, ואז קם בבוקר ו'יופי, יאללה, חדש'. אני חתול רחוב, אני קם. מאותו אירוע הסקתי מסקנות, וגם הכללים השתנו. אתה לא יכול לעשות דברים מסוימים שפעם עשית, כי עכשיו יש צנזורה מאוד קיצונית ודברים שאפשר להגיד ואסור להגיד. אבל לא הפסקתי להגיד דברים איומים ונוראים, אני פשוט אומר אותם בצורה שהמבקרים לא שמים לב. אני עובד עליהם, אתה יכול לעקוף את זה בחוכמה".

אתה עובד על משהו בימים אלה? 
"על סדרת מאפיה שהיא לא 'הבורר', אבל היא חזרה שלי לעולם הזה".

סדרה שקשורה למצבה של המדינה?
"לגמרי. כל דבר שאני כותב, נכתב בתוך הזמן שבו הוא נכתב. ב'הבורר' זאת מלחמת לבנון השנייה שמאוד נוכחת שם. אני לא אעשה דוקו-דרמה, זה לא הסגנון שלי, אבל בז'אנר שאני עובד בו צריך לקחת קטסטרופות או מצבים מאוד קיצוניים שקורים לדמויות, ולחבר אותם לקומדיה".

איך בכלל עלה לך רעיון לסדרה חדשה עם כל מה שעברת ועברנו מאז אותה שבת?
"אני מגלגל רעיונות לסדרה עשר שנים עד שאני כותב אותם. אני כותב מאוד גרוע, לא כותב טוב ולא מוכשר, אבל אני כן כותב חרוץ. לגבי התקופה, אני חושב שהתפקיד של האומנים הוא לספק נחמה בימים קשים. כולם פה בטראומה מאוד קשה ממה שקרה לנו, ומה שאנחנו צריכים עכשיו זה שאנשים יצחיקו אותנו, או יותר טוב – שיצליחו לרגש אותנו ואז להצחיק אותנו".

עכשיו כשאני חושב על זה, בסוף לא סיפרת איך חזרת לכתוב.
"זה בעצם קרה אחרי שאמרו לנו, 'בואו תעשו מילואים'. זה היה תפקיד של זקנים, לעמוד בכניסה לעזה ולרשום את כל השיירות שנכנסות, אבל שם ראיתי את כל עם ישראל, מכל הסוגים, נכנסים לעזה להילחם. זה עורר אצלי תקווה שיש עתיד למקום הזה, שהאנשים האלה יצילו את המדינה מהפנייה הלא נכונה שנכנסנו אליה. גם עכשיו יש לנו משימה, וצריך אנשים חדשים וטובים שיבואו לארבע או שמונה שנים ויעשו פה עבודה. זה לא עניין של לנהל את המדינה, זה עניין של לשקם אותה". 

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: ים ברוסלובסקי  | איפור ושיער: ריקי קמלי | הפקה: טל פוליטי