"הערב עם יהורם גאון" בוגד במשימה שלו

זמר שהוא שחקן, מזרחי שהוא אשכנזי, מאצ'ו שהוא שלומיאל, סמל ירושלמי שבכלל גר כבר נצח ברמת השרון: גודל הניגודים בדמותו של יהורם גאון כגודל החשיבות הלאומית שלו. אפשר למנות את כל הפרויקטים שבהם היה מעורב ואת כל הפרסונות שבהן התחכך, אבל אפשר גם להפנות לספר ההיסטוריה הלא כתוב של התרבות הישראלית ולגלות חפיפה כמעט מוחלטת. אם יש איש שמצדיק סרט דוקו על חייו בעודו בחייו זה הוא, ו"הערב עם יהורם גאון" לא מסתפק רק בסקירת רזומה - אלא מבטיח, כך לפי הצהרת היוצרים, להעמיד אותו "מול כל השאלות הקשות באמת".

"הערב עם יהורם גאון", סרטם התיעודי של קובי פרג', מוריס בן מיור, שי להב ואריק ברנשטיין שעלה גם ב-yes דוקו וגם ב-HOT8, מכווץ ל-100 דקות את כל מה שאפשר לצפות לו מדוקו על האיש - התרנגולים, גשר הירקון, קזבלן, יוני נתניהו, יורם, סילבן - הכל חוץ מאת השאלות הקשות שהובטחו רגע לפני כן. "זה סרט שיש בו יותר אווירה מאשר סיפור", אומר בהקשר אחר גאון הצעיר, בריאיון עבר איתו שמושמע בתחילת הדוקו החדש, והוא כל כך מדייק. השטף שבו נמסרות קורות החיים, הקונספט המונולוגי שלא זקוק למנחה או למרואיינים אחרים, האומנותיות שבה חומרי הארכיון מוקרנים על פניו של גאון עצמו, הכל מאוד אווירתי. ומאוד לא סיפורי.

למעט קומץ פרקים טובים ומפתיעים - למשל ההחמצה של אריק איינשטיין או הרומן הטרגי עם פייר אנג'לי - "הערב עם יהורם גאון" לא מתעלה, ולא מנסה להתעלות, על ה"אולפן שישי" הדו-שנתי שיש לו. מבחינת גאון עצמו, ומבחינת הסרט עליו, הפגם היחיד בו הוא הפרפקציוניזם. עד שהוא מודה באיזו טעות, ומספר איך עמד למנוע הוצאת סרט בגלל שלא קיבל קרדיט מספיק גדול בפוסטר, הוא מסתפק ב"עכשיו כשאני מספר את זה אני מתבייש בעצמי" ולא חופר בנושא. הרי לא צריך לשכנע את הישראלים עד כמה יהורם גאון גדול, לכולם יש עיניים, אוזניים וזיכרון. סרט שמתמקד רק בזה בהכרח יהיה חסר, ויישכח מיד אחרי שיסיימו לצפות בו.

וזה לא שיש איזו עננה גדולה מעל יהורם גאון, איזה מינוס בולט שחובה להזכיר לו. אבל בגיל 85, כשהוא מאחרוני האומנים הגדולים-באמת שנותרו פה, יש מספיק סימני שאלה שהצטברו סביבו. בשנות ה-90 הוא עזב סדרה שקריין כי סבר שהיא פרו-פלסטינית, את המוזיקה המזרחית הוא הגדיר "זבל איום שהשטן לא ברא" והיו גם המרוצים הכושלים לראשות עיריית ירושלים ולנשיאות המדינה. הניסיון להינשא למי שהייתה בזמנו רק בת 17, שהגיע עד לבית המשפט העליון, מסוכם על ידו באמירה פטרונית-גועלית ("היה בה משהו תמים, נקי, טהור, זך"), בלי שמישהו מארבעת הניצבים מאחורי המצלמה ישאל אם היה רוצה שהנכדה שלו תינשא לגבר שגדול ממנה ב-20 שנה. עמדותיו הימניות כן מובאות בסרט, אך לא באופן מעמיק מספיק, וזאת למרות הזדמנות שאין כל יום לשמוע אדם כזה במעמד כזה מספר על היחס הברנז'אי כלפיו. במובן הזה, אפילו דקלום ערך הוויקיפדיה של גאון היה מתגלה כמלאכה יותר עניינית ומוצדקת. שם לפחות לא מבטיחים לשאול "שאלות קשות" שלא נשאלות בכלל.

ההתעלמויות האלה של "הערב עם יהורם גאון" ממרכיבים מהותיים בדמותו הן לא רק מה שמונע ממנו להיות סרט טוב, אלא חלק מרעה חולה אמיתית בז'אנר. אנטי-עיתונות שמנוגדת כל מה שהיצירה הדוקומנטרית מבוססת עליו, ובמקום לשים לה סוף יש מי שרק מלבים אותה. אצל אבי נשר אין אנשים שלא אוהבים את סרטיו, אצל אורנה ואלה אין כישלונות עסקיים, אצל ערן זהבי אין פגמים בהתנהלות, אצל זאב רווח אין כמעט הטרדות מיניות שהעדויות עליהן הלכו והצטברו. זו בגידה של ממש במשימה של ענף תרבותי חשוב. וכמו רבים מהסרטים שצוינו לעיל, גם האחד על יהורם גאון הופק על ידי חברת יונייטד קינג - מהגופים החזקים בתעשיית הקולנוע הישראלית, שכל הרצון הטוב שבהחלט יש לה מתאייד מול הבהילות להספיד אייקונים עוד בחייהם, תוך שכתוב החלקים הפחות טובים ברזומה. זה דוקו שהוא לא באמת דוקומנטרי, סיכום יפה, אומנותי ושטחי של קריירה מפוארת. כל כך מפוארת שהיא עוד תוכל להחזיק ביום מן הימים סרט תיעודי נוסף, אחד שבאמת ישאל את השאלות שצריכות להישאל. בלעדיהן זה כרטיס ביקור, לא סרט.