"טד לאסו" חזרה - אבל במקום להתקדם, היא חוזרת אחורה

כשטד לאסו והעוזר שלו, קואץ' בירד, עלו על הדשא במסגרת מופע המחצית של גמר המונדיאל, הניפו את השלט הצהוב Believe היישר מחדר ההלבשה של AFC ריצ'מונד והכניסו למגרש את ג'סטין ביבר - זה הרגיש טבעי כמעט כמו הנוכחות של שאקירה. אבל עם כל הכבוד למאמצים של בקהאם ושל מסי להביא את בשורת הכדורגל לאמריקה, אף אחד מהם לא מגרד את קצה שפמו של לאסו: דמות פרודית שהתחילה כגימיק (ומקורה בסדרת פרסומות) על האוקיינוס בין התרבות האמריקאית למשחק הפופולרי בעולם (שרק הם מסרבים לקרוא לו בשמו), והפכה לגשר בין העולמות.

העונה הראשונה של "טד לאסו" נחתה בשיאה של מגפת הקורונה, והפכה בן רגע לנסיוב המושלם לבדידות והפחד שמילאו את האוויר. היא הייתה הדבר הטוב בזמן הלא טוב, והיוצרים שלה - כמו גם שירות הסטרימינג של אפל TV שרק הושק אז - הבינו את זה והפכו את שתי העונות שבאו אחריה לאחת הקומדיות המשמעותיות ביותר מאז ימי הזוהר של "סיינפלד" ו"סאות'פארק", עם השפעות שחוצות תחומים וחורגות מזמן מהמתח שבין פוטבול ל"סוקר". לא במקרה היא אחת הסדרות המצוטטות ביותר בשדה האקדמי מאז עם אלפי אזכורים, מחקרים וספרים מעולמות הנפש והחרדה, המנהיגות והניהול, הגבריות החדשה והרעילה, מגדר, פילוסופיה, העצמה ומה שרק תרצו. היא מספקת השראה למאמנים ושחקנים, ולא רק להם. כמו הכדורגל.

זה קרה כי היוצרים שלה, ובראשם ג'ייסון סודייקיס שגם מגלם את טד, הבינו את מה שכל מי שאוהב כדורגל יודע: המשחק עצמו הוא לא הסיפור. המשחק הוא רק הטריגר, המחולל, ממש כמו דמותו של טד. הסיפור הוא כל מה שקורה מסביב. בתהליך מופלא של פירוק והרכבה, עם כתיבה ומשחק מליגת העל, "טד לאסו" לא השאירה אף טאבו מחוץ למגרש. היא פירקה מיתוסים - מה זה פירקה, ריסקה ברכות - ובין שורת מחץ אחת לאחרת, הפכה לסדרת ה-Screen Therapy המושלמת. והרי מהי קבוצת "כלבי היהלום" בחדר המאמנים עם טד, בירד (ברנדן האנט הנהדר, שהוא גם אחד היוצרים והכותבים הראשיים שלה), רוי ולזלי (הדמות הכי מתוקה בסדרה הכי מתוקה) אם לא קבוצת תמיכה לגברים? וזה עוד לפני הסשנים אצל דוקטור שרון, הפסיכולוגית שלא מוותרת.

בואו נתעכב על זה רגע, כי במהות שלה, "טד לאסו" עובדת ממש כמו ריאליטי בסגנון "חתונמי". הדמויות מתקלפות, נחשפות, חלקן משתנות - תקראו להם רוי וקילי או אסף וניב - ומי שעובר עמן את התהליך הוא הצופה, שרואה משהו ממנו על המסך. גם שם טמון סוד הקסם של "טד לאסו", שאחרי שנים שבהן הריאליטי השתלט על הבידור הטלוויזיוני "המרגש" ו"האותנטי" עם אנשים אמיתיים, ופחות או יותר מחק את עידן הקומדיות הגדולות (בלי לפגוע בסדרות כמו "ויפ" או "תרגיע"), אפשר להכתיר אותה בתור קומדיית הפוסט-ריאליטי הראשונה. אלא שכמו בריאליטי, הרבה פעמים כשמשהו מצליח בצורה פנומלית (סודייקיס כבר השתכר מיליון דולר לפרק, ביל לורנס מינף את ההייפ ל"שרינקינג"), הוא גורר אחריו את הפלא המכונה "עונת VIP". לא נעים לומר, כי אני לגמרי בטים-ריצ'מונד, אבל ככה מרגישה תחילת העונה הרביעית.

אנחנו כבר מכירים את הדמויות של "טד לאסו", עברנו איתן כברת דרך, ועכשיו אנחנו נדרשים לעוד סיבוב עמן. למה? ככה. הן התקדמו הלאה, את ברט גולדשטיין (רוי) הספקנו לראות כמאהב של ג'ניפר לופז בנטפליקס ושל אימוג'ן פוטס באפל, האנה וודינגהם (רבקה) המופלאה הנחתה את האירוויזיון ועושה אקשן באמזון פריים, ג'ונו טמפל (קילי) קיבלה מועמדות לגלובוס הזהב על התפקיד שלה ב"פארגו". עכשיו השאלה אם יש להן עוד מה לתת לנו, או שהגענו לסיבוב ניצחון בדמות האיחודים סוחטי הלימון והגוצ'י של בנות "סקס והעיר הגדולה": סדרה שלא ידעה לגמור בזמן.

השאלה רק מתחדדת בהינתן ש"טד לאסו" כבר נחתמה הרמטית בסוף העונה השלישית, עם פרק סיום שארז הכל תרתי משמע. טד, האחרון לעבור את התהליך שלו, הפסיק סוף-סוף לברוח מעצמו וחזר הביתה. הוא סירב לכל ניסיונות השכנוע של רבקה להישאר בריצ'מונד דווקא כשהיה בשיא ההצלחה. אז מה השתנה?

התשובה היא שלא הרבה, לפחות אם לשפוט על פי ארבעת הפרקים הראשונים לעונה שאפל שחררה לצפייה מוקדמת (מתוך עשרה). הפרק הראשון אומנם יודע לתעתע וטומן בחובו פוטנציאל שיכול היה להיות גיים-צ'יינג'ר; הוא מתחיל במקום שבו העונה הקודמת הסתיימה, עם החיים החדשים של טד בקנזס, הפעם כעוזר מנהל בסופרמרקט ועדיין האיש הכי חיובי ביקום. באותו רגע נראה שהבחירה לשנות מקום היא הברקה - אימון "סוקר" עם אקוסיסטם חדש בקנזס, עיר של פוטבול אמריקאי, יכול להיות הריסטארט המושלם. אבל זה היה אומר לוותר על ריצ'מונד, ואת זה "טד לאסו" לא מוכנה לעשות. רבקה, קילי ולזלי מגיעים לבקר, חווים את אמריקה, בעיקר בתחום האופנה, הנימוסים והרטבים הנוזליים. הפעם טד משתכנע בקלות, ולא רק הוא מגיע.

זה קורה אומנם עם קבוצה חדשה: קבוצת נשים שמתחילה הכי מלמטה שיש, כמו הגברים בריצ'מונד בעונה הראשונה, ועם סוללה של דמויות חדשות בחדר ההלבשה (וגם עיסוק מגדרי שלבטח יהיה מרתק). אבל הנוסחה היא אותה הנוסחה, כולל העתקים די מובהקים של חלק מהדמויות. אפילו רפרנס פרודי ומאוד מודע לעצמו לדמותו של דני "כדורגל זה החיים" רוחאס, יש לנו כאן. ריצ'מונד היא אותה ריצ'מונד - לטוב ולטוב מאוד, אם לאמץ את פילוסופיית החיים של לאסו.

בריאיון לקידום העונה שפורסם כמה ימים אחרי גמר המונדיאל, סודייקיס הסביר שהגעגוע האישי שלו לדמות האופטימית של טד הוא שהוביל להחלטה להחזיר את הסדרה לעונה רביעית. הוא הסביר שהתהליך של טד בהפצת הטוב לא הסתיים. זה טיעון טד-לאסואי מושלם - אבל השאלה היא אם גם הקהל נמצא באותו המקום, או שעם כל הגעגוע, הוא קיווה שאם כבר טד חוזר, הוא ימשיך להתקדם ולא יחזור אחורה.