אחרי שיתנצל, עידן עמדי יצטרך להחליט מה הוא

הכי פשוט להתייחס ל"לתת לחיים לרקוד", הדוקו על מסע השיקום של עידן עמדי, כאל סרט שעלה בוואקום. אבל עמדי ניפץ את הוואקום הזה במו ידיו: ביד אחת הוא פרסם את התגובה האלימה שלו לעוד מכתב אומנים חסר השפעה נגד המשך המלחמה, שבה השתיק את הלגיטימיות של כל מי שלא לחמו יום בעזה - כאילו זה התנאי הבלעדי שמאפשר לעמוד על איזושהי דעה. בטח כשרבים מאותם אומנים היו אלה שקפצו ב-7 באוקטובר בדיוק כמוהו, ועשו את מה שהם אומנו לעשות בזמן מלחמה. לבקר, לנחם, להופיע במלונות המפונים ולשיר מעל קברים פתוחים. ביד השנייה הוא תזמן מכירת כרטיסים להופעת ענק בבוקר שאחרי שידור הסרט, כדי להעניק להתבטאות האידיאולוגית החריגה הזאת שלו ממד ציני ומסחרי. מה האיש שהוא סמל הישראליות למד על אותה ישראליות, שתוך שנה וחצי הוא החליף קמפיין "אין לכם משהו מאחד לומר? סתמו ת'פה" תמורת השתקת שמאלנים בווליומים צורמים.

"לתת לחיים לרקוד", סרטו של רובי אלמליח ששודר בקשת 12, מאגד לתוך 60 ומשהו דקות את כל החומרים שמדינה שלמה כמהה להם - בין שמתוך מציצנות לתוך חייו הפרטיים של ידוען שנפצע במלחמה, ובין שמתוך דאגה אמיתית וכנה למי שרבים רואים בו בן משפחה. התיעוד מהשטח העזתי, תמונות הפציעה הגרפיות, השבר הגדול כשלא היה ברור אם יוכל לחזור לשמוע וגם חשיפה נרחבת ראשונה של אשתו מרים. וכשהמצלמה של אלמליח מלווה את עמדי לתוך חדר הניתוח, מגיע הרגע הסמלי מכולם: המנתח שלו מזמזם לעצמו שיר של שלמה ארצי, העדפה מוזיקלית פרטית שמקפלת בתוכה את תחייתו של עידן חדש.

ומעל לכל הרגעים הקשים, המרגשים ומעוררי ההשראה ב"לתת לחיים לרקוד", ניצב עוד מרכיב סמלי מאין כמותו: אביו של עמדי נפצע בגיל דומה ובאופן דומה, אבל בו אף אחד לא רצה להכיר. עכשיו, אצל הבן שלו, נראה שהוא דווקא היה שמח למעט פחות הכרה לפעמים - סלפי במסדרונות בית החולים הוא לא הדבר הכי נוח, וישנו גם הגילוי שאפילו הוא נרתע מ"מנת היתר של הממלכתיות" שעוטפת אותו בחודשים האחרונים. הקונצנזוס הוא כמו כלא, מסביר עמדי בעודו משחזר את הימים שבהם סירב להשיא משואה, וזו אחת הדרכים שבהן אפשר לקרוא את האופן הכל כך לא אידיאלי שבו ניהל את הסערה האחרונה. את המילה "אפסים" הוא כבר הוריד מהפוסט שבו תקף ענקי תרבות כמו גידי גוב וחוה אלברשטיין, בעוד ש"פריבילגים" ו"מנותקים" נותרו שם. מותר ואף רצוי לנהל את הוויכוח העקרוני שעמדי רוצה לנהל, אך לא בכל מחיר. אם הקונצנזוס הישראלי בכל זאת יעניין אותו ביום מן הימים, הוא יצטרך להתנצל על מפגן כזה בוטה של בוז כלפי ישראלים אחרים.