"עצבים" החדשה עושה "הלוטוס הלבן" יותר טוב ממנה

בסתיו הקרוב ימלאו 15 שנה לבכורת "אימה אמריקאית" של ראיין מרפי, הסדרה שהכירה לאמריקה פורמט טלוויזיוני חדש: אנתולוגיה עונתית. סדרה שבמקום להתמקד מדי פרק בסיפור אחר (ע"ע "מראה שחורה"), מקדישה לעלילה הזאת עונה שלמה - כשבעונה הבאה היא כבר תחליף סיפור, ולרוב גם קאסט. המכנה המשותף של כל עונות "אימה אמריקאית" נמצא ממש בשמה, כנ"ל לגבי אנתולוגיות "סיפור פשע אמריקאי", "אויבות" או "מפלצת" הרצחנית, כולן מבית אותו מרפי. וכש"בלש אמיתי" זכתה להצלחה בעונת הבכורה שלה, היא הפכה לאנתולוגיית בלשים אמיתיים. "פארגו" הפכה לאנתולוגיית פשע במערב התיכון, ו"הלוטוס הלבן" הפכה לאנתולוגיית ריזורטים סובבת עולם. עכשיו, כש"עצבים" (Beef) של נטפליקס חוזרת לעונה שנייה והופכת אף היא לאנתולוגיה, היא קודם כל צריכה להחליט על מה הסדרה כולה.

עונת הבכורה המוצלחת וזוכת הפרסים של "עצבים" עלתה לפני שלוש שנים בדיוק, והראתה איך תקרית קטנה בכביש מולידה סכסוך שמכלה את חייהם של שני צדדיו. היוצר לי סונג ג'ין ונטפליקס החליטו לצאת לסיבוב נוסף של קומדיה שחורה, ואחרי דיבור שלא הבשיל על ליהוקם של ג'ייק ג'ילנהול ואן האת'וויי (חלום וחצי) - קאסט העונה השנייה של "עצבים" הוכרז: המבוגרים מקבלים את אוסקר אייזק וקארי מאליגן, הצעירים את צ'ארלס מלטון ("ריברדייל") וקיילי ספייני ("פריסילה"), ואליהם מצטרפים גם זוכת האוסקר יון יו-יונג ("מינארי") וכן סונג קאנג-הו ("פרזיטים") בתפקיד קטן. אלה הרבה יותר מדי אנשים בשביל תקרית כביש אחת, וזה אכן לא מה שקורה בעלילת "עצבים" החדשה. הקשר האסייתי-אמריקאי, שנוכח אצל היוצר עצמו וכן אצל כוכבי העונה הקודמת אלי וונג וסטיבן יאון, נדחק אף הוא לצדי העלילה. בחלוף שמונה פרקים קצביים ומצוינים, שמתעלים בקלות על אלה שקדמו להם, "עצבים" מתגלה כאנתולוגיה על סכסוכים קטנוניים שמסלימים הרבה מעבר למתוכנן.

ראשית הסכסוך התורן של "עצבים" באירוע אגבי לחלוטין: ג'וש (אייזק) שוכח את הארנק שלו בקאנטרי קלאב שהוא מנהל, ומי שמתנדבים להקפיץ לו אותו הם העובדים הצעירים והמאוהבים אוסטין (מלטון) ואשלי (ספייני). הם מגיעים אליו הביתה, שומעים רעש מעורר חשד, שולפים מצלמה ומגלים אותו בעיצומו של ריב אלים אך הדדי עם אשתו לינדזי (מאליגן). אוסטין ואשלי משאירים את הארנק על מפתן הדלת, וחוזרים לביתם. "זוגות רבים, זה נורמלי", מנחמים את עצמם ג'וש ולינדזי בנוגע להתמוטטות העצבים שבה נתפסו שניהם, כאילו כל ריב זוגי כולל פירוק קיר באמצעות מקל גולף. אוסטין ואשלי, מצדם, מבינים שהסרטון שיש להם הוא נכס שיכול להגשים להם את חלומותיהם המקצועיים. זו רק ראשית-ראשיתה של רכבת ההרים שהיא "עצבים", והיא מקבלת את הטאץ' האסייתי שלה באמצעות קונספירציה סביב בעלת הקאנטרי קלאב המיליארדרית (יון).

בעודה עושה חשק לסחוט מרוב שהיא גורמת לזה להיראות קל, "עצבים" מנצלת כהוגן את המעבר מסכסוך בין שתי נפשות לסכסוך בין שני זוגות. ארבעה גיבורים הם כמות כפולה של עלילות, עקיצות ודיאלוגים פלרטטניים - ואלו מחולקים בין שני קטבים ברורים של מערכות יחסים זוגיות: תקופת ירח הדבש של הזוג הטרי, מול תקופת הגיהינום של הזוג שכבר עבר הכל. בהתאם, העונה הזאת של "עצבים" היא גם סיפור של דורות. המילניאלים המבוגרים מול המילניאלים הצעירים, בואכה דור ה-Z, תוך הבנה עמוקה של תרבות הרשת העכשווית ושל איזה שיחות מנהלים עם איזה אופי באיזו מהפלטפורמות. "עבדתי תשע שעות שלמות", מקטרת אשלי באחד הפרקים על המובן מאליו. "לא היינו בחוף אפילו פעם אחת החודש", משווה ומעלה אוסטין בהקשר אחר. זה ביטוי נהדר לפרזיטיות של הדור הנוכחי, אבל כשבני הדור הזה מגלים מה קורה כשאין לך ביטוח בריאות, הלב בכל זאת יוצא אליהם.

ואפרופו ביטוח בריאות, העונה הזאת של "עצבים" מתיישרת לפי טרנד "לאכול את העשירים" של השנים האחרונות - אך בעוד שהקונספט כבר נחרש, אפילו מוצה, כאן הביצוע שלו לרוב עושה "הלוטוס הלבן" יותר טוב מ"הלוטוס הלבן" עצמה. ולכל הפחות מעניק לנטפליקס "הלוטוס הלבן" משלה. כי באנתולוגיית הסכסוכים של "עצבים" יש את רוב מה שיש באנתולוגיית הריזורטים: שחקנים בשיא פריחתם, ציורי קיר עם רמזים מטרימים, אלמנטים חרמניים ותובנות על חיי השקר של הבורגנים. אבל היא ממש הולכת עד הסוף עם היצרים הכי אפלים של גיבוריה, וההחלטה הזאת לחלוטין מוכיחה את עצמה, אולי חוץ מבסוף ההוליוודי מדי. הדמויות של "עצבים" כושלות במבחן הסבירות ובכל זאת כתובות טוב מספיק כדי לעורר הזדהות, והקצב המהיר שלה לא בא על חשבון עומק או אבחנות מקוריות. כמו "הלוטוס הלבן" של העונה וחצי הראשונות, לפני שלב ההתמסחרות שבטח תגיע תכף גם לפה. ככה זה תמיד עובד אצל הצלחות כאלה גדולות.